ולנטין סרוב
ולנטין אלכסנדרוביץ' סרוב (ברוסית: Валентин Александрович Серов; 19 בינואר 1865 – 5 בדצמבר 1911) היה צייר אימפרסיוניסטי יהודי רוסי. נחשב לאחד הציירים הרוסים המובילים של תקופתו.
 | |
| דיוקן עצמי, שנות ה-80 של המאה ה-19 | |
| לידה |
7 בינואר 1865 (יוליאני) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 1911 (בגיל 46) מוסקבה, האימפריה הרוסית |
| מקום קבורה |
בית הקברות נובודוויצ'יה |
| מקום לימודים |
האקדמיה הקיסרית לאמנויות |
| תקופת הפעילות |
? – 5 בדצמבר 1911 |
| תחום יצירה |
דיוקן |
| זרם באמנות |
אימפרסיוניזם |
| יצירות ידועות |
אונס אירופה, מאדאם לוף, הנערה עם האפרסקים |
  | |
קורות חיים עריכה
נעוריו והשכלתו עריכה
סרוב נולד בסנקט פטרבורג, בנו של המלחין אלכסנדר סרוב(אנ') ורעייתו, המלחינה היהודייה ולנטינה סרובה(אנ').
בנעוריו למד בפריז ובמוסקבה תחת איליה רפין, ובין השנים 1880–1885 למד באקדמיה לאמנויות של סנקט פטרבורג אצל פאבל צ'יסטיאקוב.
יצירותיו המוקדמות עריכה
בין עבודותיו הראשונות זכו לפרסום הדיוקנאות "נערה עם אפרסקים" (1887) ו"נערה בשמש" (1888) - בשתי עבודות מוקדמות אלה התמקד סרוב בציור ריאליסטי - ציור המראה שנגלה לעיניו תוך שימוש בצבעים ובאור, ויצירת דיוקן תמונתי, אולם ניתן לראות בהם מאפיינים של ראשית האימפרסיוניזם הרוסי. שתי יצירות מפורסמות אלה מוצגות כיום בגלריית טרטייקוב שבמוסקבה.
ציור דיוקנאות והצלחתו של סרוב עריכה
החל משנת 1890 הפך ציור הדיוקנות לסגנון העיקרי בו התמחה סרוב. במסגרת עבודותיו ניסה להאיר ביצירות את עולמם הפנימי של מושאי ציוריו. הוא צייר שחקנים, אמנים, סופרים, ובהם את הדיוקנאות קונסטנטין קורובין (1891), יצחק לויתן (1893), ניקולאי לסקוב (1894) וניקולי רימסקי-קורסקוב (1898) - דיוקנאות אלה מוצגים בגלריית טרטייקוב שבמוסקבה.
בראשית התקופה צייר סרוב בצבעים כהים, בגווני שחור-אפור או חום, תוך שהוא נמנע מסגנונו של שנות ה-80 בו השתמש בצבעים בהירים רבים.
עבודותיו זכו לפופולריות רבה, ובשנת 1894 הצטרף לקבוצת פרדביז'ניקי. הוא המשיך וצייר דיוקנאות ובהן דיוקנו של הדוכס הגדול פאבל אלכסנדרוביץ' (1897), דיוקן המוצג כיום בגלריית טרטייקוב, וכן דיוקנותיהם של בוטקין (1899), ושל יוסופובה (1903) - שני האחרונים מוצגים כיום במוזיאון הרוסי בסנקט פטרבורג.
במקביל לציור הדיוקנאות החל סרוב לצייר תמונות של פנים חדר, בהם מתוארים בעיקר נשים וילדים. בציורים אלה ניסה להתמקד בפוזה ובתנוחה של מושאי הציור, ולהדגיש את הרגע הספונטני שנתפס בעיניו, ואת התום שבחיי הבית הפשוטים ובחיי הילדים. בין ציורים אלה ניתן למנות את "ילדים" (1899) המוצג כיום במוזיאון הרוסי, ואת "מיקה מורוזוב" (1901) המוצג בגלריית טרטייקוב.
סרוב השתמש בטכניקות ציור שונות ובהן צבעי מים, צבעי פסטל וליתוגרפיות.
בין השנים 1890–1900 צייר גם סצנות נוף רבות, בעיקר נופי כפר בסגנון רומנטי.
עבודות מאוחרות עריכה
לאחר שנת 1900 הצטרף סרוב לתנועת "עולם האמנות". בתקופה זו נעלמו האלמנטים האימפרסיוניסטיים מסגנונו של סרוב, והוא החל לפתח את הסגנון המודרני ברוסיה; אולם על אף שינוי הסגנון, מושאי ציוריו נותרו עדיין דיוקנאות, והוא המשיך לצייר אמנים, שחקנים ומוזיקאים, ובהם מקסים גורקי (1904) - דיוקן המוצג במוזיאון גורקי במוסקבה; מריה ירמולובה (1905) ופאודור חאליאפין (1905) - שני דיוקנאות המוצגים כיום בגלריית טרטייקוב.
עמדותיו הדמוקרטיות באו לידי ביטוי במהלך המהפכה שאירעה בין השנים 1905–1907. בשנת 1905 התפטר סרוב מהאקדמיה לאמנות של סנקט פטרבורג (אליה התמנה ב-1903) לאות הזדהות עם הפועלים השובתים ועם משפחותיהם. באותה תקופה צייר את הציור ההיסטורי "פיוטר השני עוזב והקיסרית אליזבטה פטרובנה בעת ציד" (1900), המוצג במוזיאון הרוסי, וכן את "פיוטר הראשון" (1907), המוצג בגלריית טרטייקוב.
בשנות חייו האחרונות יצר ציורים המבוססים על נושאים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, תוך מתן פרשנות אישית לתמות אלה.
סרוב נפטר במוסקבה ב-5 בדצמבר 1911, ונקבר בבית הקברות נובודוויצ'יה.
השפעתו של סרוב עריכה
סרוב נחשב לאחד האמנים המובילים בתחום האמנות הרוסית הריאליסטית. בין השנים 1897–1909 הוא לימוד בבית הספר לציור, פיסול ואדריכלות של מוסקבה ובין תלמידיו היו פאבל קוזנצוב, נ.נ. סאפונוב, מרטירוס סאריאן, קוזמה פטרוב-וודקין, נ.פ. אוליאנוב וקונסטנטין יואון.
האסטרואיד סרוב עריכה
בשנת 1978 נקרא על שמו האסטרואיד סרוב, שהתגלה על ידי האסטרונומית הסובייטית לודמילה ז'וראבליובה.
"המונה ליזה של רמת גן" עריכה
בשנת 1959 נתרם לעיריית רמת גן אוסף אמנות של שכלל במקור 95 יצירות והורכב בעיקר מעבודות של אמנים רוסים בולטים שפעלו בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20, ביניהם סרוב[1]. באוקטובר 2014 חשפה העיתונאית אלה גברילוב באתר הישראלי בשפה הרוסית newsru.co.il כי עיריית רמת גן העמידה את אחת היצירות המרכזיות של האוסף למכירה בבית המכירות הפומביות כריסטי'ס, בלונדון. הציור היה דיוקנה של בעלת האוסף, מריה צטלין. עיריית רמת גן טענה שמטרתה של המכירה היה מימון שדרוג חלל התצוגה של המוזיאון לאמנות רוסית והנגשתו לציבור הרחב[1][2]. הציור הופיע כפריט ראשי על שער הקטלוג של המכירה שהתבצע ב-24 בנובמבר 2014, תחת הקטגוריה "אמנות רוסית חשובה". ביום המכירה אולם בית המכירות היה מלא בחובבי אמנות ואנשי עסקים, חלקם הגדול ממוצא רוסי[3]. הציור נמכר תוך דקות ספורות לאחר שמספר אנשים ביקשו לקנות את הציור, והמחיר זינק ל-14.5 מיליון דולר, לאחר שהוערך תחילה ב-2.5 מיליון דולר[4].
גלריה עריכה
-
דיוקנו של אמנואל נובל, 1881
-
פאבל צ'יסטיאקוב, 1881
-
דומוטקנובו, 1886
-
המלחין אלכסנדר סרוב (אביו של האמן), 1887–1888
-
דיוקנו של הזמר האיטלקי אנג'לו מאסיני, 1890
-
ניקולאי לסקוב, 1894
-
הכתרת הצאר ניקולאי השני
-
דיוקנו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב 1898
-
ס.מ. בוטקינה, 1899
-
ילדים, 1899
-
דיוקנו של יצחק לויתן, 1893
-
דיוקנה של אידה רובינשטיין, 1910
-
דיוקנה של מריה ירמולובה 1905
-
דיוקנו של קונסטנטין בלמונט, 1905
קישורים חיצוניים עריכה
- קורות חיים (ברוסית)
- קורות חיים ויצירותיו (באנגלית)
- יצירותיו של סרוב
- ולנטין סרוב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ולנטין סרוב, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 ליזה רוזובסקי, המונה ליזה של רמת גן, באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 6 בנובמבר 2014
- ^
דליה קרפל, מדוע מוכרת עיריית רמת גן את יצירת האמנות החשובה ביותר שלה?, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2014
- ^ שוקי שדה, המחיר זינק ל-50 מיליון שקל תוך דקות: התעשייה שמגלגלת מיליארדים גם בקורונה, באתר TheMarker, 20 בנומבר 2020
- ^ סוכנויות הידיעות, האוצר האבוד: עיריית ר"ג רצתה 4 מיליון דולר - הציור נמכר ב-14 מיליון דולר, באתר TheMarker, 17 בדצמבר 2014
