ולנטין סרוב

ולנטין סרוב
Валентин Серов
	דיוקן עצמי, שנות ה-80 של המאה ה-19
לידה	7 בינואר 1865 (יוליאני)
פטירה	5 בדצמבר 1911 (בגיל 46); מוסקבה, האימפריה הרוסית
מקום לימודים	האקדמיה הקיסרית לאמנויות
תחום יצירה	דיוקן
זרם באמנות	אימפרסיוניזם
יצירות ידועות	אונס אירופה, מאדאם לוף, הנערה עם האפרסקים

ולנטין אלכסנדרוביץ' סרוב (ברוסית: Валентин Александрович Серов; ‏19 בינואר 1865 - 5 בדצמבר 1911) היה צייר אימפרסיוניסטי רוסי, נחשב לאחד הציירים הרוסיים המובילים של תקופתו.

קורות חייםעריכה

נעוריו והשכלתועריכה

סרוב נולד בסנקט פטרבורג, והיה בנו של המלחין אלכסנדר סרוב ורעייתו, המלחינה היהודיה ולנטינה סרובה.

בנעוריו למד בפריז ובמוסקבה תחת איליה רפין, ובין השנים 1880–1885 למד באקדמיה לאמנויות של סנקט פטרבורג אצל פאבל צ'יסטיאקוב.

יצירותיו המוקדמותעריכה

בין עבודותיו הראשונות של סרוב זכו לפרסום הדיוקנאות "נערה עם אפרסקים" (1887) ו"נערה בשמש" (1888) - בשתי עבודות מוקדמות אלה התמקד סרוב בציור ריאליסטי - ציור המראה שנגלה לעיניו תוך שימוש בצבעים ובאור, ויצירת דיוקן תמונתי, אולם ניתן לראות בהם מאפיינים של ראשית האימפרסיוניזם הרוסי. שתי יצירות מפורסמות אלה מוצגות כיום בגלריית טרטייקוב שבמוסקבה.

ציור דיוקנאות והצלחתו של סרובעריכה

החל משנת 1890 הפך ציור הדיוקנות לסגנון העיקרי בו התמחה סרוב. במסגרת עבודותיו ניסה להאיר ביצירות את עולמם הפנימי של מושא ציוריו. סרוב צייר שחקנים, אמנים, סופרים, ובהם את הדיוקנאות קונסטנטין קורובין (1891), יצחק לויתן (1893), ניקולאי לסקוב (1894) וניקולי רימסקי-קורסקוב (1898) - דיוקנאות אלה מוצגים בגלריית טרטייקוב שבמוסקבה.

בראשית התקופה צייר סרוב בצבעים כהים, בגווני שחור-אפור או חום, תוך שהוא נמנע מסגנונו של שנות ה-80 בו השתמש בצבעים בהירים רבים.

עבודותיו של סרוב זכו לפופולריות רבה, ובשנת 1894 הצטרף לקבוצת פרדביז'ניקי. סרוב המשיך וצייר דיוקנאות ובהן דיוקנו של הדוכס הגדול פאבל אלכסנדרוביץ' (1897), דיוקן המוצג כיום בגלריית טרטייקוב, וכן דיוקנותיהם של בוטקין (1899), ושל יוסופובה (1903) - שני האחרונים מוצגים כיום במוזיאון הרוסי בסנקט פטרבורג.

"הנערה עם האפרסקים" משנת 1887, נחשב לציור שהחל למעשה את הסגנון האימפרסיוניסטי הרוסי.

במקביל לציור הדיוקנאות סרוב החל לצייר תמונות של פנים חדר, בהם מתוארים בעיקר נשים וילדים. בציורים אלה ניסה סרוב להתמקד בפוזה ובתנוחה של מושאי הציור, ולהדגיש את הרגע הספונטני שנתפס בעיניו, ואת התום שבחיי הבית הפשוטים ובחיי הילדים. בין ציורים אלה ניתן למנות את "ילדים" (1899) המוצג כיום במוזיאון הרוסי, ואת "מיקה מורוזוב" (1901) המוצג בגלריית טרטייקוב.

סרוב השתמש בטכניקות ציור שונות ובהן צבעי מים, צבעי פסטל וליתוגרפיות.

בין השנים 1890–1900 סרוב צייר גם סצנות נוף רבות, בעיקר נופי כפר בסגנון רומנטי.

עבודות מאוחרותעריכה

לאחר שנת 1900 הצטרף סרוב לתנועת "עולם האמנות". בתקופה זו נעלמו האלמנטים האימפרסיוניסטיים מסגנונו של סרוב, והוא החל לפתח את הסגנון המודרני ברוסיה; אולם על אף שינוי הסגנון, מושאי ציוריו נותרו עדיין דיוקנאות, והוא המשיך לצייר אמנים, שחקנים ומוזיקאים, ובהם מקסים גורקי (1904) - דיוקן המוצג במוזיאון גורקי במוסקבה; מריה ירמולובה (1905) ופאודור חאליאפין (1905) - שני דיוקנאות המוצגים כיום בגלריית טרטייקוב.

עמדותיו הדמוקרטיות של סרוב באו לידי ביטוי במהלך המהפכה שאירעה בין השנים 1905–1907. בשנת 1905 התפטר סרוב מהאקדמיה לאמנות של סנקט פטרבורג (אליה התמנה ב-1903) לאות הזדהות עם הפועלים השובתים ועם משפחותיהם. באותה תקופה צייר את הציור ההיסטורי "פיוטר השני עוזב והקיסרית אליזבטה פטרובנה בעת ציד" (1900), המוצג במוזיאון הרוסי, וכן את "פיוטר הראשון" (1907), המוצג בגלריית טרטייקוב.

בשנות חייו האחרונות יצר ציורים המבוססים על נושאים מהמיתולוגיה היוונית והרומית, תוך מתן פרשנות אישית לתמות אלה.

סרוב נפטר במוסקבה ב-5 בדצמבר 1911, ונקבר בבית הקברות נובודוויצ'י.