ניקולאי רימסקי-קורסקוב

מלחין רוסי

נִיקוֹלַאי אַנְדְרֶיֶיבִיץ' רִימְסְקִי-קוֹרְסַקוֹב (רוסית: Николай Андреевич Римский-Корсаков) (18 במרץ 1844, טיחווין - 21 ביוני 1908, סנט פטרבורג) היה מלחין רוסי, שנמנה עם הקבוצה הידועה בשם "החמישה"- מייסדת אסכולת מוזיקה לאומית המשלבת מוטיבים מקומיים ועממיים ברוסיה. רימסקי-קורסקוב ידוע בכך שהיה "אמן" לתזמור יצירות.[1]

ניקולאי רימסקי-קורסקוב
Николай Андреевич Римский-Корсаков
ניקולאי רימסקי-קורסקוב
ניקולאי רימסקי-קורסקוב
לידה 6 במרץ 1844 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 ביוני 1908 (בגיל 64)
ליובנסק, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוקד פעילות האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים בית הספר לקציני צי עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מלחין, תאורטיקן מוזיקה, מורה, מרצה באוניברסיטה, מחנך מוזיקה, מוזיקולוג, אוטוביוגרף, מנצח, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה אופרה, סימפוניה, מוזיקה קלאסית עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת רוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
כלי נגינה פסנתר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Nadezhda Rimskaya-Korsakova עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Andrey Rimsky-Korsakov, מיכאיל רימסקי-קורסאקוב עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר צאצאים 7 עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היצירות התזמורתיות הידועות ביותר שלו הן קפריצ'יו ספרדי (אנ'), פתיחה לחג הפסחא הרוסי (אנ') ושחרזאדה. יצירות אלו הן מרכיב עיקרי של רפרטואר המוזיקה הקלאסית, יחד עם 15 האופרות שהלחין, מתוכן "הצאר סאלטאן" שבה נכללת יצירתו הפופולרית ביותר מעוף הדבורה.[2]

רימסקי-קורסקוב האמין בפיתוח סגנון לאומי של מוזיקה קלאסית וכך גם חבריו, המלחין מילי באלאקירב והמבקר ולדימיר סטאסוב. סגנון זה כלל מוזיקה עממית רוסית, פולקלור יחד עם מוזיקה הרמונית, מלודית ואלמנטים הכוללים שיטה המכונה אוריינטליזם. רימסקי-קורסקוב העריך את טכניקות האוריינטליזם לאחר שהפך לפרופסור להלחנה ותזמור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג בשנת 1871. רימסקי-קורסקוב הושפע רבות ממלחינים כגון מיכאיל גלינקה וחבריו ל"חמישה". שיטות ההלחנה והתזמור של רימסקי-קורסקוב הועשרו עוד יותר על ידי חשיפתו של רימסקי-קורסקוב ליצירותיו של ריכרד וגנר.

בחלק ניכר מחייו, שילב רימסקי-קורסקוב את עיסוקיו בהלחנה ובהוראה עם קריירה בצבא רוסיה. תחילה, שירת כקצין בצי הרוסי הקיסרי ואחר כך כפקח האזרחי של להקות חיל הים ברוסיה. הוא פיתח תשוקה לאוקיינוס בילדותו, מקריאת ספרים ומסיפורים שסיפר לו אחיו הגדול. אהבת הים אולי גרמה לו להלחין שתיים מיצירות התזמורת הידועות ביותר שלו, סאדקו (אנ') ושחרזאדה. כמפקח בלהקות הצי הימי, הרחיב רימסקי-קורסקוב את ידיעותיו על כלי נשיפה מעץ וכלי נשיפה ממתכת, מה שהגביר את יכולותיו בתזמור. הוא העביר את הידע הזה לתלמידיו, וגם לאחר מותו באמצעות ספר לימוד בנושא תזמור.[3]

סגנונו של רימסקי קורסקוב מתבסס על סגנונותיהם של גלינקה, באלאקירב, ברליוז, ליסט, ולמשך תקופה קצרה, וגנר. רימסקי -קורסקוב השפיע גם על מלחינים שאינם רוסים, בהם ראוול, דביסי, דיקא ורספיגי.[4]

ביוגרפיה[5]עריכה

משפחתו, ילדותו ונעוריועריכה

 
סמל משפחת רימסקי-קורסקוב.[6]

ניקולאי רימסקי-קורסקוב נולד למשפחה אריסטוקרטית ב-18 במרץ 1844 בטיחווין (שאז הייתה במחוז נובגורוד), כ-200 ק"מ ממזרח לסנקט פטרבורג. לאורך ההיסטוריה, שירתו בני המשפחה בממשלת רוסיה וכיהנו בתפקידים שונים כנגידים וגנרלים. על פי צו הצאר, ב-15 במאי 1677 קיבלה משפחת קורסקוב את הזכות להיקרא משפחת רימסקי-קורסקוב (שם התואר הרוסי 'רימסקי' פירושו 'רומי') מכיוון שמוצא המשפחה "היה בגבולות הרומאים", כלומר בצ'כיה, שהייתה בעבר חלק מהאימפריה הרומית הקדושה.[7]

אביו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, אנדריי פטרוביץ רימסקי-קורסקוב (1784-1862) כיהן במשרד הפנים של האימפריה הרוסית, כסגן מושל נובגורוד, ובמחוז ווהלין. אמו של המלחין, סופיה וסיליבאנה רימסקאיה-קורסאקובה (1802-1890) הייתה בתו של צמית רוסי.[8] אנדריי פגש בסופיה ונשא אותה לאישה בסנקט פטרבורג. למשפחת רימסקי-קורסקוב הייתה היסטוריה ארוכה של שירות צבאי בחיל הים הרוסי. אחיו הבכור של ניקולאי, וויין, המבוגר ממנו ב-22 שנה, היה נווט וחוקר ידוע ובנוסף לכך הייתה לו השפעה חזקה על חייו של ניקולאי. בשנים מאוחרות יותר בחייו של ניקולאי רימסקי-קורסקוב, הוא נזכר שאמו ניגנה מעט בפסנתר, ואביו יכול היה לנגן כמה שירים בפסנתר בעל-פה.[9]החל מגיל שש, נלקח ניקולאי לשיעורי פסנתר ממורים מקומיים והראה כישרון למיומנויות שמיעה, אך הוא לא גילה עניין וניגן, כפי שכתב אחר כך, "בצורה גרועה, ברישול… גרוע בשמירת קצב".

אף על פי שהחל להלחין מגיל 10, ניקולאי רימסקי-קורסקוב העדיף ספרות על פני מוזיקה. מאוחר יותר כתב כי מקריאתו וסיפוריו של אחיו, הוא פיתח אהבה פואטית לים "מבלי שראה אותו מעולם". דבר זה עודד את הילד בן ה-12 להצטרף לצי הרוסי הקיסרי. הוא למד באקדמיה הימית המלכותית בסנקט פטרבורג ובגיל 18 ניגש לבחינת הגמר שלו באפריל 1862.

אולייך, מורו של ניקולאי, הבין את הפונטנציאל המוזיקלי שלו והמליץ ​​על מורה אחר, תיאודור קאנילה. החל מסוף שנת 1859, קיבל רימסקי-קורסקוב שיעורים בפסנתר והלחנה מקאנילה, ואלה עודדו אותו, בשלב מאוחר יותר, להקדיש את חייו להלחנה. באמצעות קאלינקה, נחשף להרבה מוזיקה חדשה, כגון יצירות מאת מיכאיל גלינקה ורוברט שומאן. בהגיעו לגיל 17, סיים את לימודי המוזיקה אצל קאלינקה.

קאנילה אמר לרימסקי-קורסקוב להמשיך לבוא אליו בכל יום ראשון, לא לשיעורים רשמיים אלא לנגן דואטים ולדון במוזיקה. בנובמבר 1861, הציג קאלינקה את רימסקי-קורסקוב בן ה-18 לפני מילי באלאקירב. באלאקירב הציג לו את צזאר קואי ומודסט מוסורגסקי, שהיו ידועים כמלחינים, אף על פי שהיו רק בשנות העשרים לחייהם. רימסקי-קורסקוב כתב מאוחר יותר עד כמה נהנה להיות בחברתם.

 
מקום הולדתו של רימסקי-קורסקוב.

באלאקירב עודד את רימסקי-קורסקוב להלחין, ולימד אותו את יסודות ההלחנה. באלאקירב הניע אותו להעשיר את עצמו בידע של היסטוריה וספרות. כשהראה לבאלאקירב את תחילתה של הסימפוניה בדו-מינור שכתב ושמה "רוסיה", התעקש באלאקירב שרימסקי-קורסקוב ימשיך לעבוד עליה למרות היעדר הכשרה מוזיקלית בהלחנה.

 
הקליפר בו הפליג רימסקי-קורסקוב.

כאשר רימסקי-קורסקוב הפליג בשייט של שנתיים ושמונה חודשים על סיפון קליפר בסוף 1862, הוא השלים ותזמר שלושה פרקים של הסימפוניה. הוא חיבר את הפרק האיטי בסימפוניה כשהאונייה עגנה באנגליה, ושלח את התוצאה לבאלאקירב לפני שחזר לים. בזמן ההפלגה שנמשכה כ-3 שנים, קרא סיפורים מאת הומרוס, ויליאם שייקספיר, פרידריך שילר ויוהאן וולפגנג פון גתה. הוא הלחין עוד שתי יצירות עד לפרישתו מהצי בשנת 1873.[10]

רימסקי-קורסקוב ו"החמישה"עריכה

רימסקי-קורסקוב חזר לסנקט פטרבורג במאי 1865. בזכרונותיו הוא מספר, כי כשחזר לסנקט פטרבורג, אף כי חובותיו הסתכמו בשעתיים של עבודה פקידותית, הרצון להלחין "נבלם… לא העסקתי את עצמי במוזיקה בכלל." אולם שיחה עם באלאקירב בספטמבר 1865 גרמה לו "להתרגל מחדש למוזיקה ומאוחר יותר לצלול לתוכה". על פי הצעתו של באלאקירב. הופעתו הראשונה הייתה בדצמבר, אותה שנה, בהנחיית באלאקירב בסנקט פטרבורג. הופעה שנייה התקיימה במרץ, 1866 בניצוחו של קונסטנטין ליאדוב (אביו של המלחין אנטולי ליאדוב).

 
מילי באלאקירב עודד את רימסקי קורסקוב להמשיך להלחין.

רימסקי-קורסקוב התרועע ודן במוזיקה עם שאר חברי "החמישה". הם מתחו ביקורת זה על יצירותיו של זה ושיתפו פעולה ביצירות חדשות. הוא התיידד עם אלכסנדר בורודין, שהמוזיקה שלו "הדהימה" אותו. הוא בילה זמן רב יותר ויותר עם מודסט מוסורגסקי. באלאקירב ומוסורגסקי ניגנו בפסנתר דואטים. מוסורגסקי היה שר, ולעיתים קרובות הם דנו ביצירות של מלחינים אחרים, והעדפותיהם נטו "לעבר הרביעיות המאוחרות של גלינקה, שומאן ובטהובן". מנדלסון לא נחשב מאוד. מוצרט והיידן "נחשבו מיושנים ונאיבים", באך "רק מתמטי ונטול רגש". ברליוז "היה מוערך מאוד", ליסט "נכה וסוטה מנקודת מבט מוזיקלית", על וגנר לא הרבו לדבר. רימסקי-קורסקוב "האזין לדעות אלה בהתלהבות וספג את טעמם של באלאקירב ומוסורגסקי ללא נימוק או בחינה". לעיתים קרובות, יצירות הושמעו לרימסקי-קורסקוב רק בחלקים ולא כל היצירה. לכן לא היה לו כל מושג על היצירה המלאה. עם זאת, עובדה זו לא מנעה ממנו לקבל את שיפוטם של בני החבורה ולחזור עליו כאילו היה משוכנע בכל לבו באמיתות הדברים.

רימסקי-קורסקוב זכה להערכה מיוחדת במסגרת "החמישה", ובקרב אלה ששהו בחברתם, על כישרונותיו כמתזמר. הוא התבקש על ידי באלאקירב לתזמר מארש מאת שוברט לקונצרט במאי 1868, צאזר קואי ביקש ממנו לתזמר את מקהלת הפתיחה של האופרה שלו "ויליאם רטקליף" וגם כמה יצירות של אלכסנדר דארגומיז'סקי. עבודותיו של רימסקי-קורסקוב זכו להערכה רבה מצד החמישה.

פרופסורה ונישואיןעריכה

בשנת 1871 התמנה רימסקי-קורסקוב בן ה-27 למורה להלחנה ותזמור בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. שם הדריך מלחינים אחדים שזכו לפרסום רב לאחר מכן, ובהם אלכסנדר גלאזונוב, סרגיי פרוקופייב, קונסטנטי גורסקי ואיגור סטרווינסקי. המוניטין של רימסקי-קורסקוב בשלב זה נסמך על מיומנותו בתזמור. הידע שלו בתורת המוזיקה היה בסיסי. הוא מעולם לא ניצח על תזמורת ולא ידע את שמותיהם של אקורדים ומרווחים מוזיקליים. מודע לחסרונותיו הטכניים, התייעץ רימסקי-קורסקוב עם צ'ייקובסקי, שהוא ושאר חברי ה"חמישה" היו בקשר מזדמן עמו. צ'ייקובסקי, בניגוד ל"חמישה", קיבל הכשרה אקדמית בהרכב בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג, וכן כיהן כפרופסור לתורת המוזיקה בקונסרבטוריון של מוסקבה. צ'ייקובסקי המליץ ​​לו ללמוד את תורת המוזיקה, ורימסקי-קורסקוב קיבל את עצתו. הוא הפסיק ל-3 שנים להלחין יצירות מקוריות ולמד את תורת המוזיקה במקביל למתן שיעורים בקונסרבטוריון. בזמן הזה כתב פוגות, יצירות למקהלה, ופזמונים.

 
אשתו של רימסקי-קורסקוב, נדז'דה.

הכשרתו כפרופסור הביאה לרימסקי-קורסקוב ביטחון כלכלי, אשר עודד אותו להקים משפחה. בדצמבר 1871 הציע נישואין לנדז'דה פורגולד, איתה פיתח מערכת יחסים הדוקה במהלך מפגשים שבועיים של "החמישה" בבית פורגולד. הם התחתנו ביולי 1872. לרימסקי-קורסקוב נולדו שבעה ילדים. אחד מבניו, אנדריי, הפך למוזיקולוג, התחתן עם המלחינה יוליה ויסברג וכתב מחקר על חייו ויצירתו של אביו. נדז'דה, שהייתה גם היא מלחינה, ויתרה על הקריירה המוזיקלית שלה לטובת בעלה, (בדומה לקלרה שומאן) אולם הייתה לה השפעה ניכרת על יצירותיו של רימסקי-קורסקוב.[11]

ביקורות חריפותעריכה

לימודי תורת המוזיקה של ניקולאי רימסקי-קורסקוב ושינוי הגישה שלו בנוגע לחינוך מוזיקלי גרמו שעמיתיו יבוזו לו, כי חשבו שהוא מוותר על מורשתו הרוסית לשם הלחנת פוגות וסונאטות. בזמן שהלחין את הסימפוניה השלישית שלו, המשיך להלחין גם יצירות קאמריות, שדבקו בקפידה במודלים קלאסיים, כולל רביעיית מיתרים, ויצירות לחלילית, קלרינט, קרן יער, בסון ופסנתר. על היצירות שלו באותה תקופה, כתב צ'ייקובסקי לפטרונית שלו, נדז'דה פון מק, כי הן "התמלאו בשלל דברים מתוחכמים, אך [היו] חדורות באופי פדנטי יבש". בורודין העיר, כי כאשר שמע את הסימפוניה, הוא המשיך "להרגיש שזו עבודתו של פרופסור גרמני".

 
פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שהיה בקשר טוב עם רימסקי-קורסקוב.

לדברי רימסקי-קורסקוב, שאר חברי "החמישה" לא התלהבו מהסימפוניה, ועוד פחות מכך מן הרביעייה. גרוע מכך, מבחינתו, היה השבח הרפה שחלק אנטון רובינשטיין, מלחין ופסנתרן, שהתנגד למוזיקה ולפילוסופיה של הלאומנים, להופעת הבכורה הפומבית שלו כמנצח, בקונצרט צדקה בשנת 1874, בו ניצח על התזמורת בביצוע הסימפוניה החדשה שלו. בני ארצו לא נטו חסד להופעתו זו. מאוחר יותר כתב, כי "הם [החמישה] התחילו, אכן, להסתכל עלי מגבוה כמי שנמצא בדרך למטה". רימסקי-קורסקוב כתב, שאחרי שרובינשטיין שמע את הסימפוניה שלו, הוא העיר על רימסקי-קורסקוב, "כעת הוא עשוי להגיע למשהו" כמלחין. עוד כתב, שצ'ייקובסקי ממשיך לתמוך בו מוסרית, ואומר שהוא מעריץ את מה שעושה רימסקי-קורסקוב, הן את צניעותו האמנותית והן את חוזק אופיו. בארבע עיניים, לעומת זאת, אמר צ'ייקובסקי לנדז'דה פון מק, כי "נראה שהוא [רימסקי-קורסקוב] עובר עכשיו משבר, ואיך יסתיים הדבר, קשה לנבא. או שייצא ממנו אמן גדול, או שישקע לבסוף בביצה של תעלולים קונטרפונקטיים".[12]

קשר עם צ'ייקובסקיעריכה

בנובמבר 1887 הגיע צ'ייקובסקי לסנקט פטרבורג כדי לשמוע כמה מהקונצרטים הסימפוניים הרוסיים. אחד מהם כלל את הביצוע המלא הראשון של הסימפוניה הראשונה שלו. קונצרט אחר כלל השמעת בכורה של הסימפוניה השלישית של רימסקי-קורסקוב בגרסתה המתוקנת. רימסקי-קורסקוב וצ'ייקובסקי התכתבו לא מעט לפני הביקור ובילו זמן רב יחד עם עמיתים שונים. אף כי מאז 1876 נהג צ'ייקובסקי לבקר בביתו של רימסקי-קורסקוב ואף הציע להסדיר את מינויו כמנהל הקונסרבטוריון של מוסקבה, הרי עכשיו התפתחה בין השניים מערכת יחסים הדוקה יותר. תוך שנים מעטות, כתב רימסקי-קורסקוב, נעשו ביקוריו של צ'ייקובסקי תדירים יותר.

הקשר בין רימסקי-קורסקוב, שהיה לבבי ונינוח כלפי חוץ, לא נעדר מתח וקנאה מצד רימסקי-קורסקוב, הן בשל הטינה שעמדה בין החמישה לבין צ'ייקובסקי, והן בשל הפופולריות הגדלה והולכת של צ'ייקובסקי בקרב חסידיו של רימסקי-קורסקוב. אף על פי כן, במאי 1893 שאל רימסקי-קורסקוב את צ'ייקובסקי אם יסכים לנצח על ארבעה קונצרטים של האגודה למוזיקה רוסית בסנקט פטרבורג בעונה הבאה,ולאחר היסוס, נעתר צ'ייקובסקי לבקשה. אף כי מותו הפתאומי בסוף 1893 מנע ממנו לעמוד בתחייבות זו במלואה, רשימת היצירות שתכנן לנצח עליהן כללה את הסימפוניה השלישית של רימסקי-קורסקוב.

השפעות שונותעריכה

 
דיוקן של רימסקי קורסקוב מאת איליה רפין.

במרץ 1889 ביקר "תיאטרון ריכרד וגנר" בסנקט פטרבורג, ורימסקי-קורסקוב צפה שם בארבע האופרות שבמחזור טבעת הניבלונג מאת וגנר, בניצוחו של קרל מאק. "החמישה" התייחסו באדישות למוזיקה של וגנר, אך "טבעת הניבלונג" הרשימה את רימסקי-קורסקוב. הוא נדהם מהשליטה של ​​וגנר בתזמור. לאחר ששמע את היצירות הללו, התמסר רימסקי-קורסקוב כמעט אך ורק להלחנת אופרות למשך שארית חייו המוזיקליים. השימוש של וגנר בתזמורת השפיע על התזמור של רימסקי-קורסקוב.

בשנת 1892 סבל רימסקי-קורסקוב ממחסום יצירתי, בעקבות התקפי דיכאון ותסמינים פיזיים מדאיגים: עומס דם לראש, בלבול, אובדן זיכרון ואובססיות לא נעימות, הובילו לאבחון רפואי של "נוירסטניה"- מחלת עצבים. ייתכן, שמשברים בבית רימסקי-קורסקוב היו הגורם לכך, מחלות קשות של אשתו ושל אחד מבניו בדפתריה בשנת 1890, מות אמו ובנו הצעיר ובסופו של דבר מחלה קטלנית של בנו הצעיר השני. הוא התפטר מתפקידיו ומשרותיו, ושקל לוותר על הלחנה לצמיתות. לאחר מכן, חזר להלחין יצירות ולא הניח אף אחת מיצירותיו הגדולות מאז "ליל מאי" בצורתה הקודמת. והלחין את האופרה ה-11 שלו. פטירתו של צ'ייקובסקי בשנת 1893 הביאה עמה הזדמנות לכתוב אופרות לשני התיאטראות הקיסריים והולידה גם אופרה בשם "ערב חג המולד", על פי סיפור בשם זה של ניקולאי גוגול, שצ'ייקובסקי ביסס עליו את האופרה שלו "ואקולה הנפח". הצלחת האופרה "ערב חג המולד" עודדה את רימסקי-קורסקוב להשלים אופרה מדי 18 חודשים בערך בין 1893 ל-1908 - בסך הכל 11 אופרות בתקופה זו. הוא גם התחיל ונטש עוד טיוטה של המסה שלו על תזמור, אבל ניסה בשלישית וכמעט השלים את החיבור בארבע השנים האחרונות לחייו. (חתנו מקסימיליאן שטיינברג סיים את הספר בשנת 1912).

מנשר אוקטובר (1905)עריכה

בשנת 1905 התקיימו הפגנות בקונסרבטוריון בסנקט פטרבורג במסגרת מנשר אוקטובר. מחולל הפגנות אלה, כתב רימסקי-קורסקוב, היו הפגנות דומות באוניברסיטת סנקט פטרבורג, בהן תלמידים דרשו רפורמות פוליטיות והקמת מלוכה חוקתית ברוסיה. רימסקי-קורסקוב כתב: "נבחרתי כחבר בוועדה ליישוב חילוקי דעות עם תלמידים נסערים", הוא נזכר, שממש עם הקמת הוועדה, "עלו המלצות לאמצעים מאמצעים שונים, בהן סילוק מנהיגי ההתקוממות, הצבת משטרה בקונסרבטוריון, ועד לסגירת הקונסרבטוריון לחלוטין".

רימסקי-קורסקוב, שהיה כל חייו ליברל מבחינה פוליטית, כתב כי הוא מרגיש שמישהו צריך להגן על זכויות התלמידים להפגין, בייחוד כי מפגשים בין תלמידים ובין הרשויות הופכים לאלימים יותר ויותר. הוא יצא במכתב גלוי, שבו התייצב לצד התלמידים כנגד מה שראה כהתערבות בלתי מוצדקת מצד הנהגת הקונסרבטוריון והאגודה למוזיקה רוסית. מכתב שני, עליו חתמו הפעם מספר אנשי סגל כולל רימסקי-קורסקוב, דרש את התפטרותו של ראש הקונסרבטוריון. כתוצאה משני מכתבים אלו שכתב, בין השאר, סולקו כ-100 סטודנטים מהקונסרבטוריון ורימסקי-קורסקוב הודח מתפקידו. רגע לפני פיטוריו, קיבל רימסקי-קורסקוב מכתב מאחד החברים בהנהלת בית הספר, ובו הציע כי הוא (רימסקי-קורסקוב) יהיה המנהל כאמצעי להרגעת הסטודנטים. "נראה שחבר ההנהלה הזה החזיק בדעת מיעוט, אך בכל זאת חתם על ההחלטה", כתב רימסקי-קורסקוב, "שלחתי תשובה שלילית." כתגובה על פיטוריו, המשיך רימסקי-קורסקוב ללמד את תלמידיו מביתו.

 
קברו של רימסקי-קורסקוב.

זמן לא רב לאחר פיטוריו של רימסקי-קורסקוב, העלו סטודנטים את הצגת האופרה שלו "קשצ'י בן האלמוות"; בהמשך להצגה לא התקיים קונצרט כמתוכנן, אלא הפגנה פוליטית, שהובילה לכך שהמשטר הוציא צו איסור על השמעת יצירותיו של רימסקי-קורסקוב. הודות לכיסוי הנרחב של העיתונות לאירועים אלה, קם מיד גל של מחאה זועמת נגד האיסור ברחבי רוסיה ומחוצה לה; ליברלים ואינטלקטואלים הציפו את מעון המלחין במכתבי תמיכה, ואפילו פשוטי העם, שלא שמעו ולו צליל אחד מיצירותיו, שלחו תרומות כסף קטנות לרימסקי-קורסקוב. כמה מחברי הסגל של הקונסרבטוריון פרשו במחאה (בהם אנטולי ליאדוב ואלכסנדר גלאזונוב), וכך גם 300 תלמידים. רימסקי-קורסקוב פרש באופן סופי מהקונסרבטוריון בשנת 1906.

באפריל 1907 ניצח רימסקי-קורסקוב על שני קונצרטים בפריז, בניהולו של אמרגן המוזיקה סרגיי דיאגילב. הקונצרטים כללו מוזיקה מן האסכולה הרוסית הלאומנית והצליחו מאוד בהגברת הפופולריות של המוזיקה הקלאסית הרוסית מסוג זה באירופה, במיוחד המוזיקה של רימסקי-קורסקוב. לרימסקי-קורסקוב הייתה גם ההזדמנות לשמוע מוזיקה עדכנית יותר של מלחינים אירופאים. הוא לא היסס לבטא את דעתו השלילית, למשל על האופרה של ריכרד שטראוס "סלומה", ואמר לדיאגילב, לאחר ששמע את האופרה של קלוד דביסי "פליאס ומליסנדה": "אל תגרום לי להקשיב לכל הזוועות האלה, אחרת אני עוד עלול לגלות בסופו של דבר שאני נהנה מהן!". שמיעת יצירות אלה הובילה אותו להעריך את מקומו בעולם המוזיקה הקלאסית. הוא הודה בהיותו חסיד מושבע של החמישה, ובהשתייכות של יצירותיו לתקופה, שהאופנות המוזיקליות הותירו מאחור.[13]

מותועריכה

החל מסביבות 1890, סבל רימסקי-קורסאקוב מתעוקת לב. לאחר דצמבר 1907 הוחמרה מחלתו והוא לא יכול היה לעבוד, לנגן ולהלחין יצירות. בשנת 1908, נפטר רימסקי-קורסקוב בבית האחוזה שלו ונקבר במנזר אלכסנדר נבסקי בסנקט פטרבורג, ליד בורודין, גלינקה, מוסורגסקי וסטאסוב.

תלמידיועריכה

רימסקי-קורסקוב העביר שיעורי תיאוריה והלחנה לכ-250 תלמידים במהלך כהונתו של 35 השנים בקונסרבטוריון של סנקט פטרבורג. זה לא כולל תלמידים בשני בתי הספר האחרים שבהם לימד, כולל גאלאזונוב, או כאלה שלימד באופן פרטי בביתו, כמו איגור סטרווינסקי. מלבד גאלאזונוב וסטרווינסקי, התלמידים שלו כללו את אנטולי ליאדוב, מיכאיל איפוליטוב-איבנוב, סרגיי פרוקופייב, אוטורינו רספיגי וקונסטנטי גורסקי.

שיטת הלימוד שלועריכה

רימסקי-קורסקוב חש כי תלמידים מוכשרים זקוקים להדרכה מועטה. שיטת הלימוד שלו כללה כמה צעדים מובחנים: להראות לתלמידים את כל הדרוש בהרמוניה ובקונטרפונט, לכוון אותם בהבנת צורות ההלחנה, לתת להם שנה או שנתיים של לימוד שיטתי בפיתוח טכניקה, תרגילים באלתור ותזמור, להחדיר להם ידע טוב על הפסנתר ולאחר שכל המשימות ימולאו כראוי, יסתיימו הלימודים. הוא יישם גישה זו בשיעורים שנתן בקונסרבטוריון. המנצח ניקולאי מאלקו נזכר, כי רימסקי-קורסקוב התחיל ללמד באומרו: "אני אדבר, ואתם תקשיבו. ואז אני אדבר פחות, ואתם תתחילו לעבוד. ולבסוף לא אדבר כלל, ואתם תעבדו." מאלקו הוסיף, כי כיתתו נהגה בדיוק לפי הדפוס הזה. "רימסקי-קורסקוב הסביר הכל בצורה כה ברורה ופשוטה, שכל שנותר לנו לעשות היה לבצע את עבודתנו כהלכה."

יצירותיועריכה

ספינת הים, סוויטה סימפונית מאת רימסקי-קורסקוב אופ. 35 בביצוע התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו בניצוחו של פייר מונטה.

רימסקי-קורסקוב הלחין בעקבות האידיאלים המוזיקליים שבהם דגלו "החמישה". הוא היה פתוח להשפעות במוזיקה שלו, ואמר לעמיתו, "אם תחקור את ליסט ובאלאקירב ביתר תשומת לב, תראה שהרבה ממני איננו שלי". אולם הוא נקט בשיטות ההלחנה של באלאקירב בשימוש בכל סולם הטונים.

יצירות לתזמורתעריכה

מעוף הדבורה בעיבוד לשני פסנתרים.

יצירותיו לתזמורת מתחלקות לשתי קטגוריות: מוכרות ואיכותיות.

מעוף הדבורה מאת רימסקי-קורסקוב בביצוע של תזמורת.

מוזיקה קאמריתעריכה

  • שישיה לכלי קשת בלה מז'ור (1876).
  • חמישייה לפסנתר וכלי קשת בסי במול מז'ור.
  • חמישייה לפסנתר וכלי נשיפה בסי במול מז'ור.

אופרותעריכה

רימסקי-קורסקוב אמנם ידוע בעיקר בזכות יצירותיו לתזמורת, אך האופרות שלו מורכבות יותר ומציעות מגוון רחב יותר של אפקטים תזמורתיים מאשר ביצירותיו האינסטרומנטליות ובכתיבה הקולית. קטעים וסוויטות מהם התגלו כפופולריות במערב כמו היצירות התזמורות עצמן. הידוע מבין הקטעים הללו הוא ככל הנראה "מעוף הדבורה" מתוך סיפורו של הצאר סאלאטן, שנשמע לעיתים קרובות לבדו בקונצרטים, ובאינספור עיבודים ותמלולים, המפורסם ביותר בגרסה לפסנתר שהכין המלחין הרוסי סרגיי רחמנינוב.

  • "ליל מאי" 1878-1879.
  • "נערת השלג", גרסה ראשונה 1881, הצגת בכורה ב-1882, סנקט פטרבורג; גרסה שנייה בסביבות 1895.
  • "סאדקו", 1896, הצגת בכורה 1898, מוסקבה.
  • "כלת הצאר", 1898, הצגת בכורה 1899, מוסקבה.
  • "מעשה בצאר סאלטאן", הצגת בכורה 1900, מוסקבה (המכיל את מעוף הדבורה).
  • "קאשצ'י בן האלמוות", 1902.
  • "אגדת העיר הסמויה קיטז' והבתולה פברוניה", 1904.
  • "תרנגול הזהב", 1907.

יצירות בקנה מידה קטן יותרעריכה

רימסקי-קורסקוב הלחין עשרות שירים, עיבודים לשירי עם, מוזיקה קאמרית ולפסנתר. אמנם יצירותיו ​​לפסנתר אינן חשובות יחסית, אך רבים מהשירים שהלחין הם בעלי לחן עדין ויפה. הם דומים בליריקה שבהם למוזיקה של צ'ייקובסקי ורחמנינוב ושומרים את מקומם ברפרטואר הסטנדרטי של זמרים רוסים. רימסקי-קורסקוב הלחין גם שורה של יצירות למקהלה, מהן חילוניות ומהן שנועדו לנצרות האורתודוקסית ברוסיה.[14]

גלריית תמונותעריכה

ראו גםעריכה

אופרה רוסית.

מוזיקה קלאסית רוסית.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

החמישה
מילי באלאקירב | צזאר קואי | מודסט מוסורגסקי | ניקולאי רימסקי-קורסקוב | אלכסנדר בורודין