ולריאנוס

פּוּבְּלִיוּס לִיסִינְיוּס וַולֶרִיָאנוּס (בלטינית: Publius Licinius Valerianus;‏ 199 לערך – 260 לערך) היה קיסר רומי משנת 253 ועד שנת 260. הוא חילק את השליטה באימפריה הרומית עם בנו גליאנוס ששלט בחלק המערבי של האימפריה בעוד ולריאנוס שולט במזרח.

ולריאנוס
Publius Licinius Valerianus

פסל בדמותו של ולריאנוס
פסל בדמותו של ולריאנוס
לידה	199
הוצאה להורג	לאחר 260 בישאפור, איראן
שם מלא	פובליוס ליסיניוס ולריאנוס
מדינה	האימפריה הרומית
מקום קבורה	לא ידוע
בן או בת זוג	מריניאנה קורנליה גלוניה
שושלת Valerian dynasty
אב לא ידוע צאצאים גליאנוס ולריאנוס הצעיר יורש העצר גליאנוס
הקיסר ה40 של האימפריה הרומית, ביחד עם בנו גליאנוס

מטבע של ולריאנוס מתקופת שלטונו

ולריאנוס נאבק כל תקופת שלטונו באויבים מבפנים שנאבקו בו על שליטה באימפריה וכנגד אויבים מבחוץ. במהלך עימותים אלו, בקרב אדסה, בשנת 260, נשבה על ידי המלך הסאסאני שאפור הראשון, והוצא להורג בשבי. בהיסטוריה הרומית הוא נזכר כקיסר הרומי היחידי שנפל בשבי.

קורות חייו

ערך מורחב – משבר המאה ה-3

ולריאנוס נולד ופעל בתקופה הידועה בהיסטוריה בשם משבר המאה ה-3, במהלכו התחלפו 25 קיסרים תוך חמישים שנה, והקיסרות חוותה משברים צבאיים, מדיניים וכלכליים חמורים. בנוסף, בשנת 251 פרצה מגפת קיפריאנוס - ככל הנראה אבעבועות שחורות, שגרמה לתמותה גבוהה ופגעה בכוח האדם שעבד בחקלאות, אך בעיקר ביכולתה של הקיסרות לגייס חיילים לצבאה ולהגן על עצמה. השבטים הגרמניים שחשו את חולשת האימפריה החלו בסדרת פלישות נועזות אל מעבר לגבולות שחייבו את הקיסרים הרומאיים לצאת לסדרת מערכות על מנת להדוף את הפולשים. בתקופה זו החלו הגותים ושבטים ברברים אחרים את סדרת התקפותיהם על האימפריה הרומית, חלק מעימותים שנמשכו לאורך המאות עד לנפילת האימפריה הרומית המערבית.

עד לעלייתו לשלטון

מעט מאוד ידוע על ילדותו של ולריאנוס וקורות חייו עד לעלייתו לכס הקיסרות. ידוע שהוא היה ממשפחת אצולה רומאית של סנטורים הוא התחתן בתאריך לא ידוע עם בת אצולה אגנטה מריניאנה, בת למשפחת אצילים וסנטורים רומאיים. מנישואים אלו נולדו גליאנוס וולריאנוס הצעיר.

ולריאנוס מונה לתפקיד קונסול בשנת 238 ובתפקיד זה קישר בין הסנט לקיסר גורדיאנוס הראשון במהלכים שהביאו להכתרת גורדיאנוס.

במהלך שלטונו של הקיסר דקיוס הוא שימש כמושל רומא עד למותו של הקיסר ב-25 ביוני 251 בקרב אבריטוס המכריע. הקרב נערך בפרובינציית מואסיה בסמוך לעיר הבולגרית המודרנית ראזגרד, הצבא הרומאי הושמד לחלוטין, והקיסר דקיוס עצמו היה בין הנספים וזכה לכבוד המפוקפק להרשם בספרי ההיסטוריה כקיסר הראשון שנהרג במלחמה כנגד אויב זר.

הקיסר הבא, טרבוניאנוס גאלוס מינה את ולריאנוס למפקד הצבא, במטרה להתמודד עם האיום של צבא האימפריה הסאסאנית שבמהלך כל המחצית הראשונה של המאה השלישית פשט עמוק אל תוך החלק המזרחי של האימפריה.

וליאנוס לא הספיק לממש את תפקידו ונקרא לסייע לקיסר כאשר איימליאנוס, מושל מואסיה ופנוניה הוכרז כקיסר על ידי חייליו. למרות זאת, לגאלוס לא נותר סיכוי להיפגש עם איימליאנוס בקרב, הוא לא הספיק לאסוף את כל הלגיונות הנאמנים לו ונהרג על ידי חיילים מצבאו שלו שערקו לצבא המורד באוגוסט 253.

בכאוס שנוצר הכריזו חיילי הלגיונות של ולריאנוס עליו כקיסר וצעדו לכוון רומא על מנת לממש את ההכרזה ולהכתיר את ולריאנוס. המומנטום הפוליטי נטה כנגד איימליאנוס וחייליו רצחו אותו והצטרפו לצבאו של ולריאנוס. ברומא קיבל הסנאט את ולריאנוס בזרועות פתוחות והכריז עליו כקיסר.

שלטונו כקיסר

עם מינויו של ולריאנוס כקיסר-אוגוסטוס ביום 22 באוקטובר 253, הוא ביקש מהסנאט למנות גם את בנו גליאנוס לאותו תפקיד והוא והבן חילקו את השליטה באימפריה - ולריאנוס קיבל את החלק המזרחי ואת ההתמודדות עם האיום של האימפריה הסאסאנית וגליאנוס נשאר באיטליה על מנת להתמודד עם האיום מצד שבטים גרמאניים על גבולות הריין והדנובה, בניו של גליאנוס זכו להתמנות לתפקיד "קיסר" שמשמעותו מעמד של יורש עצר. מהלך זה נועד ככל הנראה לבנות יש מאין ולהבטיח המשכיות של שושלת מלוכה בעידן של אי יציבות פוליטית שאפיין את האימפריה הרומית במאה השלישית לספירה. מהלך מסוג זה הושלם בהצלחה שלושים שנה מאוחר יותר על ידי הקיסר דיוקלטיאנוס שהצליח לייצב את הקיסרות וזכה לשם טטררכיה, על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים (אוגוסטי) ולכל אחד סגן (קיסר). הארבעה מחלקים ביניהם את השלטון גם מבחינה טריטוריאלית. עם פרישתו של אחד האוגוסטי אמור סגנו לתפוס את מקומו באופן אוטומטי ולמנות לעצמו סגן קיסר.

עד למותו

תחריט קיר בנקש-י רוסתם, בו מתוארת כניעתו של אסיר המלחמה ולריאנוס (משמאל) למלך שאפור הראשון

עד לשנת 257 הצליח ולריאנוס, בסדרת מהלכים מבוקרים שנמנעו מעריכת קרבות מכריעים, לכבוש מחדש את העיר אנטיוכיה ולהחזיר את מרבית הפרובינציה הרומאית סוריה לידי האימפריה. בשנת 259 חדרו שבטים גותיים אל תוך אנטוליה וולריאנוס העביר את מרבית הצבא הרומאי לאדסה על מנת שיוכל ליצור איום על הפולשים הגרמנים והפרסים כאחד.

התפרצות של מגפה בשורות הצבא הרומי פגעה קשות בכשירות המבצעית של הלגיונות. בשנת 260 הוכה הצבא הרומי בעימות מול הצבא הסאסאני בקרב אדסה, הוא ככל הנראה נכנס למשא ומתן על השליט הפרסי המלך שאפור הראשון אך נלכד על ידי הפרסים, וייתכן אף שנפל למארב מתוכנן במהלך המפגש עם המלך הפרסי. על פי ההיסטוריונים הרומאיים הוא נכלא בכלוב ועבר השפלות ועינויים קשים, לעיתים הוא שימש את שאפור הראשון כמדרגה בעת שהמלך עלה על סוסו. לפי מקורות אלו לאחר מותו גופתו פוחלצה והוצגה לראווה בארמון או במקדש סמוך.

הסאסאנים מיהרו לנצל את הצלחתם וחדרו אל תוך אנטליה וקפדוקיה כשהם מותירים אחריהם נתיב של הרס. את הוואקום האימפריאלי השלטוני במזרח תפס הפקיד הרומאי ששימש כשר האוצר של ולריאנוס פלאביוס מקריאנוס (Fulvius Macrianus), הוא גייס את הלגיונות הזמינים של הצבא הרומי במזרח, תוך שהוא ממנה את שני בניו קווינטוס ומקריאנוס לקיסרים. את עיקר העומס של העימות עם הסאסאנים נשא הצבא העצמאי-למחצה של הפרובינציה והעיר תדמור, תחת פיקודו של ספטימיוס אודינטוס, מי שהיה נציב עליון לפרובינקיה הרומית סוריה-פיניקיה. הוא ניצל את הכאוס על מנת לבסס את מעמדו כשליט עצמאי תחת חסות הקיסר. פרשיו הצליחו להנחיל לצבא הסאסאני מפלות שהביאו לנסיגתו מהשטחים שנכבשו כתוצאה מכך זכה הלה לתואר "מגן כל המזרח", שנשמר לקיסרים עד אז. השלטון על המזרח כולו אבד לאימפריה עד לשנת 271 אז נכבשו שטחים אלו מחדש על ידי הקיסר אורליאנוס.

רדיפת הנצרות

האפיפיור סיקסטוס השני מוצא להורג על ידי חיליו של ולריאנוס

במהלך שלטונו כתב ולריאנוס 2 מכתבים ובהם צווים קיסריים לסנאט הרומאי ובהם הוא מפרט סדרת צעדים שיש לנקוט כנגד נוצרים. מכתב ראשון משנת 257 ציווה כי אנשי דת נוצרים יהיו מחויבים לקיים טקסים דתיים ולהקריב קורבנות לאלים של דת רומא העתיקה תחת האיום בגירוש. הצו השני שיצא שנה לאחר מכן והיה חריף יותר: הצו דרש כי ראשי הכנסייה הנוצרית יוצאו להורג וכי סנאטורים ואצילים רומאיים יאלצו לקיים טקסים דתיים רומאיים תחת האיום כי רכושם יוחרם ותאריהם ישללו מהם. עונשים דומים נקצבו לפקידים ואנשי חצר הקיסר. בין השורות ניתן להבין כי הנצרות חדרה במהלך המאה השלישית לכל שדרת השלטון הרומי. בעקבות הצו הוצאו להורג קיפריאנוס הבישוף של קרתגו, והאפיפיור סיקסטוס השני וכן שבעה דיאקונים מרומא ובהם לאורנטיוס מרומא.

המידע לגבי שלטונו של ולריאנוס כמו גם המידע על מותו נמצא בכתבים של היסטוריונים ואנשי כנסייה שחיו וכתבו בסוף המאה הרביעית. מקורות אלו היו עוינים את ולריאנוס על יחסו כלפי אבות הכנסייה הנוצרית, ועוינים כלפי שליטי האימפריה הסאסאנית על חלקה ברדיפת נוצרים במזרח. אין ספק שהתיאור הלא-מחמיא לגבי ולריאנוס ומותו, קשורים גם לרצונם של מקורות נוצרים להראות את גורלם המר של רודפי הנצרות.

על פי המקורות הנוצריים ובראשם ההיסטוריון לקטאנטיוס (לטינית: Lactantius) ולריאנוס נרצח על ידי המלך הפרסי, על פי גרסה אחת הוא הציע לשוביו תשלום כופר עבור שחרורו וכתגובה שפכו הפרסים זהב מותך אל תוך פיו. על פי גרסה אחרת הופשט עורו מעליו בעודו בחיים ומשמת ולריאנוס בייסורים הוא נחנט והוצג לראווה.

המחקר ההיסטורי המודרני לא יכול, בהיעדר עדויות וראיות על חייו ומותו של ולריאנוס, להציג תמונה מאוזנת ומלאה לגבי נסיבות מותו. החוקר וההיסטוריון הפרסי טורק דריאי העלה השערה כי ולריאנוס השתתף עם הכוח העיקרי של הצבא הרומי השבוי בבניית העיר בישאפור, אחת מהערים שנקראו על שמו של שאפור הראשון. קיימות עדויות כי חלקים מהעיר נבנו על ידי עובדי כפייה רומאים, ובהם מבני ציבור ומבני מגורים בתבנית אופיינית לערים רומאיות, רחובות המצטלבים אחד עם השני ובנייה ודקורציה בדוגמאות האופייניות לאמנות רומית.

לקריאה נוספת

• היסטוריה אוגוסטה: הקיסרים החיילים. תרגם מלטינית, הוסיף מבוא והערות דוד גולן. ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2014. מבוא: ולריאנוס, עמ' 33–34; ולריאנוס הבוגר, עמ' 160–167.
• משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2002 (הספר בקטלוג ULI)
• אדוארד גיבון, שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית, עברית: אריה ענבי, הוצאת "ספרי זהב", תל אביב, 1955.

•   The Cambridge Ancient History Volume 12: The Crisis of Empire, AD 193-337, 2nd editionEdited by Alan Bowman, University of Cambridge 2005 

קישורים חיצוניים

• אלי אשד, הקיסר והחבצלות, בלוג באתר "רשימות"
• ולריאנוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ולריאנוס, באתר אנציקלופדיית ההיסטוריה העולמית (באנגלית)