ז'ולייט בינוש

ז'ולייט בינוש
Juliette Binoche
	ז'ולייט בינוש
לידה	9 במרץ 1964 (בת 58); הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Juliette Binoche
מדינה	צרפת
תקופת הפעילות	1983–הווה (כ־39 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה; הקונסרבטואר של פריז ;
בן או בת זוג	Santiago Amigorena (2006–2009) ; אוליוויה מרטינז (1994–1998); בנואה מאז'ימל (1999–2003); לאוס קאראקס (1986–1991)
צאצאים	Hana Magimel
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (1996); פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1997); פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1992); פרס ג'יימסון לשחקנית הטובה ביותר של האקדמיה האירופית לקולנוע (2001); פרס הישג בקולנוע העולמי של האקדמיה האירופית לקולנוע (2019); גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר (1993); פרס רומי שניידר (1986); פרס השחקנית הטובה ביותר (2010); פרס עולם התיאטרון (2001); פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר (1994); פרס באפט"א לשחקנית המשנה הטובה ביותר (1997); דוב הכסף לשחקנית הטובה ביותר (1997) ;
	http://www.juliettebinoche.net/
	פרופיל ב-IMDb

ז'ולייט בינוש (בצרפתית: Juliette Binoche; נולדה ב-9 במרץ 1964) היא שחקנית קולנוע צרפתייה, זוכת פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר לשנת 1997 על תפקידה בסרט "הפצוע האנגלי".

ז'ולייט בינוש וז'אן רנו בפסטיבל קאן ב-2002

ילדות ונעוריםעריכה

בינוש נולדה בפריז, בתם של ז'אן-מארי בינוש, במאי, שחקן ופסל, ומוניקה איווט סטלנס (נולדה בשנת 1939), מורה, במאית ושחקנית. אביה גדל בחלק מילדותו במרוקו, אך הוריו היו ילידי צרפת. אמה נולדה בצ'נסטוחובה שבפולין. סבה מצד אמה, אנדרה סטאלנס, נולד בפולין, אך היה ממוצא בלגי (וולוני) וצרפתי, וסבתה מצד אמה, ג'וליה הלנה מלינרצ'יק, הייתה ממוצא פולני. שניהם נולדו בצ'נסטוחובה ועסקו במשחק. בעת הכיבוש הנאצי נכלאו באושוויץ על עצם היותם אינטלקטואלים.

כשהוריה התגרשו בשנת 1968, נשלחו בינוש בת הארבע ואחותה מריון לפנימיה. בנערותן, בילו האחיות בינוש את חופשת הלימודים אצל סבתן מצד אימן, מבלי לראות את הוריהם במשך חודשים בכל פעם. בינוש אמרה בהמשך, כי לנטישה הורית הייתה השפעה עמוקה עליה. בינוש לא הייתה אקדמית במיוחד ובשנות העשרה שלה החלה לשחק בבית הספר, בהפקות במה חובבנית. בגיל שבע עשרה ביימה וכיכבה בהפקה סטודנטית של ההצגה "יציאת המלך" של יוג'ין יונסקו. היא למדה משחק ב"קונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה", אך פרשה לאחר זמן קצר, מכיוון שלא אהבה את תוכנית הלימודים. בתחילת שנות השמונים היא מצאה סוכן באמצעות חבר והצטרפה ללהקת תיאטרון, שסיירה בצרפת, בבלגיה ובשוויץ בשם הבדוי "ג'ולייט אדריאן". בערך בתקופה זו, היא החלה בשיעורים אצל המורה למשחק ורה גרגה.

ניסיון המסך המקצועי הראשון שלה הגיע כניצבת בסדרת הטלוויזיה ב-1983, בת שלושה פרקים, בבימויו של ז'אק פנסטן, ואחריה תפקיד קטן באותה מידה בסרט טלוויזיה שביים פייריק גינארד. לאחר מכן, בינוש קיבלה תפקיד משני בסרט קולנוע.

קריירהעריכה

שנות ה-80 וה-90עריכה

סרטיה המוקדמים של בינוש בשנים 1983 ו-1984 ביססו את מעמדה ככוכבת בעלת שם בצרפת. בשנת 1983, היא נבחנה להוביל את הסרט "היל מרי", של ז'אן לוק גודאר, סיפור מודרני של לידת הבתולה מריה. גודאר ביקש להיפגש עם בינוש, לאחר שראה תמונה שלה שצולמה על ידי החבר שלה באותו זמן. היא סיפרה כי בילתה שישה חודשים על סט הסרט בז'נבה, למרות שתפקידה בעריכה האחרונה מכיל רק כמה סצנות. תפקידי משנה נוספים הגיעו במגוון סרטים צרפתיים. Les Nanas של אניק לאנה העניק לבינושה את תפקידה הבולט הראשון, כששיחקה מול הכוכבות המבוססות מרי-פרנס פיסיי ומאשה מריל. היא זכתה לחשיפה משמעותית יותר בסרט "חיי משפחה" של ז'אק דוילון, בתפקיד בתו החורגת של הדמות המרכזית. דוילון העיר כי בתסריט המקורי דמותה נכתבה כבת 14, אך הוא התרשם כל כך מהאודישן של בינוש, ושינה את גיל הדמות ל-17, כדי לאפשר לה לקחת את התפקיד. באפריל 1985, בינושה קיבלה תפקיד משנה בסרטו של בוב דקאוט, אדייה בלייר, מותחן משטרה בכיכובם של פיליפ לאוטארד ואנני ז'ירארדו.

ב-1985 שיחקה בסרט Rendez-vous (אנ') בתפקיד הראשי ועל משחקה בסרט זכתה למועמדות לפרס סזאר לשחקנית הראשית הטובה ביותר. בשנת 1986 היא שיחקה בתפקיד ראשי בסרטו של ליאו קראקס, "זה אצלה בדם"(אנ'), עליו הייתה מועמדת שוב לסזאר^[1].

הפריצה הגדולה של בינוש הגיעה כשכיכבה בסרטו של פיליפ קאופמן (אנ') "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" (1988)^[2]. בהמשך כיכבה בסרטים המצליחים "הנאהבים מפון נף" (אנ') (שבישראל נקרא "המאהבים מפריז") (1991), שבו גילמה ציירת מיואשת (עליו קיבלה את פרס האוסקר האירופי)^[3], "החלטה גורלית" (אנ') (1992), סרטו של לואי מאל, שעליו הייתה מועמדת לפרס סזאר, וב"שלושת הצבעים: כחול", סרטו האניגמטי של קשישטוף קישלובסקי, שעליו זכתה בפרס סזאר. בסך הכול קיבלה בינוש שמונה מועמדויות לפרס הסזאר (כולם כשחקנית ראשית) וארבע פעמים לפרס האוסקר האירופי, שמתוכן זכתה בשלוש.

ב-1997 זכתה בפרס אוסקר כשחקנית המשנה הטובה ביותר על תפקידה ב"הפצוע האנגלי", שבו גילמה אחות קנדית המטפלת בזר פצוע במהלך מלחמת העולם השנייה. הסרט פתח לה קריירה בינלאומית: אחריו כיכבה בסרטים הוליוודיים כדוגמת "שוקולד" (שעליו קיבלה מועמדות לאוסקר) ו"לגעת במילים"(אנ'), לצדו של ריצ'רד גיר.

שנות ה-2000עריכה

שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "שוקולד", סרט משנת 2000 שמבוסס על ספרה של ג'ואן האריס (אנ')^[4], ובוים על ידי לאסה הלסטרם. הסרט מספר את סיפורה של אם צעירה (ז'ולייט בינוש) המגיעה לעיירה בצרפת עם בתה בת השש, ופותחת בה חנות שוקולד. במהרה השוקולד משנה את חייהם של תושבי העיירה^[5]. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר. הסרט צולם בצרפת, בעיירה פלביני(אנ') ובטירת בנאק(אנ'). הסצנות באגם צולמו באנגליה^[6]. באותה שנה כיכבה לצד דניאל אוטיי בסרט "האלמנה מסן פייר", דרמה היסטורית בבימוי פטריס לקונט^[7].

היא כיכבה בשניים מסרטיו של הבמאי האוסטרי מיכאל הנקה: "לחיות על הקצה"(אנ') ובסרטו עטור השבחים "מחבואים", שבו גילמה את רעייתו החשדנית של דניאל אוטיי, ועליו קיבלה מועמדות לפרס האוסקר האירופי^[8]. לאחר התקדמות זו בקריירה שלה דווח כי בינוש היא השחקנית הצרפתייה בעלת השכר הגבוה ביותר מעולם.

בשנת 2005, הגיעה לישראל לצורך צילום הסרט "מרי" בירושלים^[9]. סרטו של הבמאי האמריקאי השנוי במחלוקת אבל פררה, העוסק בחקר האמונה המודרנית ומעמדה של מרי מגדלנה בתוך הכנסייה הקתולית, בהשתתפות פורסט ויטאקר, מתיו מודין ומריון קוטילארד. הסרט זכה בפרס הגראנד פרי בפסטיבל ונציה 2005. למרות השבחים והביקורות הטובות, הסרט לא הצליח להשיג מפיץ בשווקים מרכזיים כמו ארצות הברית ובריטניה.

בשנת 2006 שיחקה בדרמת הפשע "הסגת גבול" (אנ') של הבמאי אנתוני מינגלה^[10].

בשנת 2007, הגיעה לישראל שוב להשתתף בסרטו של עמוס גיתאי "התנתקות"^[11]. עלילת הסרט מפגישה בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם. הם מגלים אחד את השני מחדש כשברקע מתמודדת ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי לוקח את המושג התנתקות גם למשמעות אישית וחוקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. משתתפים נוספים בסרט היו השחקנים ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר וישראל קטורזה.

בשנת 2011 שיחקה במותחן האקשן "בן של אף אחד"(אנ') בכיכובם של אל פצ'ינו וצ'נינג טייטום. בשנת 2012 שיחקה בסרטו של דייוויד קרוננברג "קוסמופוליס"(אנ'), ושיחקה את הדמות הראשית בסרט הדרמה "לב פתוח" לצד השחקן הוונצואלי אדגר רמירס.

בשנת 2013 שיחקה בדרמה הרומנטית "מילים ותמונות" לצד קלייב אוון^[12]. בהמשך השנה היא כיכבה בדרמת המלחמה "להיפרד כל פעם מחדש" בדמותה של רבקה, צלמת מלחמה ידועה שנפצעת קשה בפיגוע טרור.

בשנת 2014 שיחקה בדרמה "העננים של סילס מריה"(אנ') שכתב וביים אוליבייה אסאיאס, לצידה של קריסטן סטיוארט וגם בסרט גודזילה.

בשנת 2017 שיחקה בסרט הפעולה "הרוח במעטפת", המבוסס על מאנגה יפנית באותו שם. באותה שנה כיכבה בדרמה הרומנטית "תנו לשמש להיכנס" מאת הבמאית קלייר דני; עבור תפקידה בסרט הייתה בינוש מועמדת לפרס לומייר לשחקנית הטובה ביותר.

בשנת 2018 שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "המסע ליושינו"^[13].

ב-2019 שיחקה בתפקיד הראשי בסרט "מי אתה חושב שאני?"(אנ')^[14], ובסרטו של הבמאי היפני הירוקאזו קורה־אדה "סיפור חיי"(אנ') לצד קתרין דנב, לודווין סנייה ואית'ן הוק^[15].

בשנת 2020 שיחקה בינוש בסרט הקומדיה הצרפתי "איך להיות אישה טובה" שזכה לביקורות שליליות בעיקר.

בשנת 2022 שיחקה בדרמה הרומנטית "Fire" של הבמאית קלייר דני. הקרנת הבכורה של הסרט הייתה ב-12 בפברואר 2022 בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין.

חיים אישייםעריכה

בינוש לא נישאה מעולם אך היא אם לשני ילדים: רפאל (עם אנדרה אל) וחנה, עם השחקן בנואה מאז'ימל המוכר מהסרט "המורה לפסנתר".

קישורים חיצונייםעריכה

אתר האינטרנט הרשמי של ז'ולייט בינוש

ז'ולייט בינוש, ברשת החברתית פייסבוק
ז'ולייט בינוש, ברשת החברתית טוויטר
ז'ולייט בינוש, ברשת החברתית אינסטגרם
ז'ולייט בינוש, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
ז'ולייט בינוש, באתר "אידיבי", מאגר הידע העברי לקולנוע ישראלי ועולמי
ז'ולייט בינוש, באתר AllMovie (באנגלית)
ז'ולייט בינוש, באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
ז'ולייט בינוש, באתר Metacritic (באנגלית)
"ז'ולייט בינוש", במסד הנתונים הקולנועיים Kinopoisk.ru (ברוסית)
ז'ולייט בינוש, באתר MusicBrainz (באנגלית)
ז'ולייט בינוש, באתר Discogs (באנגלית)
ז'ולייט בינוש, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ראיונות בעת ביקוריה בישראל:

נאוה סילוורה‏, ז'ולייט בינוש: שיק פריזאי בחום התל אביבי, באתר וואלה!‏, 27 ביוני 2013
הילה אוחיון, מתחת לעור של ז'ולייט בינוש, באתר הארץ, 26 ביוני 2013
אבנר שביט‏, אשת אשכולות: ריאיון עם ז'ולייט בינוש, באתר וואלה!‏, 24 ביולי 2014
אורון שמיר, עכבר העיר, ג'ולייט בינוש: "מעדיפה להישאר בשולי המסך", באתר הארץ, 8 ביולי 2016

הערות שולייםעריכה

^ תמר גלבץ, רק הירח זורח, חדשות, 8 בספטמבר 1988
^ אורלי לובין, דמותו השנייה של קונדרה, חדשות, 28 באפריל 1988
רונית ויס-ברקוביץ, כתר זהב בפה, חדשות, 30 ביוני 1988
^ חגי לוי, סרט / כשלון ענק בהילוך סרק, חדשות, 15 באפריל 1992
^ דפנה רופין, קרב איתנים בין "האיש השחור" לז'ולייט בינוש, באתר הארץ, 27 ביוני 2006
^ נסים דיין, ‏היה היה פעם כפר קטן, באתר גלובס, 6 במרץ 2001
^ טעימות הססניות, באתר הארץ, 14 במרץ 2001
^ נסים דיין, ‏למה היא לא מתאהבת בו?, באתר גלובס, 20 בדצמבר 2001
גואל פינטו, עד שתגיע הגיליוטינה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2001
^ פבלו אוטין, ‏חטא הנורמליות, באתר גלובס, 6 באפריל 2006
אורי קליין, פרנויה אהובתי, באתר הארץ, 7 באפריל 2006
^ שירות גלובס, ‏בינוש בירושלים, באתר גלובס, 24 בפברואר 2005
^ שרה ליאל, קרוב יותר לנוטינג היל, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006
^ נירית אנדרמן, ז'ולייט בינוש באה לצילומים, באתר הארץ, 17 במרץ 2007
^ אורי קליין, אפילו ז'ולייט בינוש וקלייב אואן לא מצילים את הקומדיה הרומנטית "מלים ותמונות", באתר הארץ, 6 באוגוסט 2014
^ Vision, נבדק ב-2020-03-14
^ אורי קליין, "מי אתה חושב שאני": קשה להשתכנע מהסרט הזה שז'ולייט בינוש נואשת, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2019
^ אורי קליין, קתרין דנב וז'ולייט בינוש עושות דרמה מכל דבר, באתר הארץ, 7 ביוני 2021

[1] תמר גלבץ, רק הירח זורח, חדשות, 8 בספטמבר 1988

[2] אורלי לובין, דמותו השנייה של קונדרה, חדשות, 28 באפריל 1988
רונית ויס-ברקוביץ, כתר זהב בפה, חדשות, 30 ביוני 1988

[3] חגי לוי, סרט / כשלון ענק בהילוך סרק, חדשות, 15 באפריל 1992

[4] דפנה רופין, קרב איתנים בין "האיש השחור" לז'ולייט בינוש, באתר הארץ, 27 ביוני 2006

[5] נסים דיין, ‏היה היה פעם כפר קטן, באתר גלובס, 6 במרץ 2001

[6] טעימות הססניות, באתר הארץ, 14 במרץ 2001

[7] נסים דיין, ‏למה היא לא מתאהבת בו?, באתר גלובס, 20 בדצמבר 2001
גואל פינטו, עד שתגיע הגיליוטינה, באתר הארץ, 12 בדצמבר 2001

[8] פבלו אוטין, ‏חטא הנורמליות, באתר גלובס, 6 באפריל 2006
אורי קליין, פרנויה אהובתי, באתר הארץ, 7 באפריל 2006

[9] שירות גלובס, ‏בינוש בירושלים, באתר גלובס, 24 בפברואר 2005

[10] שרה ליאל, קרוב יותר לנוטינג היל, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2006

[11] נירית אנדרמן, ז'ולייט בינוש באה לצילומים, באתר הארץ, 17 במרץ 2007

[12] אורי קליין, אפילו ז'ולייט בינוש וקלייב אואן לא מצילים את הקומדיה הרומנטית "מלים ותמונות", באתר הארץ, 6 באוגוסט 2014

[13] Vision, נבדק ב-2020-03-14

[14] אורי קליין, "מי אתה חושב שאני": קשה להשתכנע מהסרט הזה שז'ולייט בינוש נואשת, באתר הארץ, 27 באוקטובר 2019

[15] אורי קליין, קתרין דנב וז'ולייט בינוש עושות דרמה מכל דבר, באתר הארץ, 7 ביוני 2021

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]


ז'ולייט בינוש
לידה	9 במרץ 1964 (בת 58) הרובע השנים-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Juliette Binoche
מדינה	צרפת צרפת
תקופת הפעילות	1983–הווה (כ־39 שנים)
מקום לימודים	הקונסרבטואר הלאומי הגבוה לאמנות הדרמה הקונסרבטואר של פריז
בן או בת זוג	Santiago Amigorena (2006–2009) אוליוויה מרטינז (1994–1998) בנואה מאז'ימל (1999–2003) לאוס קאראקס (1986–1991)
צאצאים	Hana Magimel
פרסים והוקרה	פרס אוסקר לשחקנית המשנה הטובה ביותר (1996) פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1997) פרס האקדמיה האירופית לקולנוע לשחקנית הטובה ביותר (1992) פרס ג'יימסון לשחקנית הטובה ביותר של האקדמיה האירופית לקולנוע (2001) פרס הישג בקולנוע העולמי של האקדמיה האירופית לקולנוע (2019) גביע וולפי לשחקנית הטובה ביותר (1993) פרס רומי שניידר (1986) פרס השחקנית הטובה ביותר (2010) פרס עולם התיאטרון (2001) פרס סזאר לשחקנית הטובה ביותר (1994) פרס באפט"א לשחקנית המשנה הטובה ביותר (1997) דוב הכסף לשחקנית הטובה ביותר (1997)
http://www.juliettebinoche.net/
פרופיל ב-IMDb

מיזמי קרן ויקימדיה
ציטוטים בוויקיציטוט: ז'ולייט בינוש
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ז'ולייט בינוש