פתיחת התפריט הראשי

עמוס גיתאי

במאי קולנוע ישראלי

עמוס גיתאי (נולד ב-11 באוקטובר 1950) הוא במאי קולנוע, תסריטאי ומפיק ישראלי, מהבמאים הישראלים הידועים בעולם[1].

עמוס גיתאי
עמוס גיתאי
לידה 11 באוקטובר 1950 (בן 68)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע
מקום לימודים אוניברסיטת קליפורניה בברקלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס פרנסואה שאלה (2000)
  • נמר הכבוד (2008)
  • פרס רוברטו רוסליני (2005)
  • פרס רובר ברסון (2013)
  • קצין מסדר האמנויות והספרות
  • שבלייה בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
www.amosgitai.com
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

גיתאי יוצר בעיקר סרטים תיעודיים וסרטים עלילתיים. נכון לשנת 2017, יצר גיתאי קרוב לתשעים יצירות. בין 1999 ו-2017 השתתפו עשרה מסרטיו בתחרויות הרשמיות על פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, ופרס אריה הזהב בפסטיבל הסרטים בוונציה. גיתאי מביים גם עבודות תיאטרון ויוצר מיצגים, שהוצגו במספר תערוכות ורטרוספקטיבות במרכז פומפידו, וב-Palais de Tokyo שבפריז, במוזיאון לאומנות מודרנית ובמרכז לינקולן שבניו יורק, במכון הסרטים הבריטי שבלונדון ועוד.

גיתאי עבד עם השחקנים: נטלי פורטמן, יעל אבקסיס, חנה לסלאו, ז'ולייט בינוש, רוזמונד פייק, תומר רוסו, ז'אן מורו ועם הצלמים: נורית אביב, הנרי אלקן, רנתה ברטה ואריק גוטייה.

גיתאי זכה במספר פרסים יוקרתיים ביניהם פרס Roberto Rossellini 2005, פרס פנתר הזהב על מפעל חיים בפסטיבל לוקרנו 2008, פרס Robert Bresson בפסטיבל הסרטים בוונציה ופרס Paradjanov בשנת 2004. בשנת 2000 קיבל עיטור אביר ממסדר האומנויות של צרפת ובשנת 2015 עיטור מפקד. בשנת 2018 קיבל את התואר פרופסור של כבוד מהקתדרה לאמנות של קולג' דה פרנס, בה הוא העביר סדרה של 12 שיעורים בקולנוע בין החודשים אוקטובר לדצמבר 2018.

תוכן עניינים

נעוריועריכה

נולד בחיפה לאדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב ולאפרתיה, פעילה ציונית ומורה. הוריו שינו את שם משפחתם מוויינרויב לגיתאי, התרגום לעברית של השם הגרמני. עם גיוסו לצה"ל התנדב גיתאי לסיירת אגוז בה שירת כלוחם וכסמל מחלקה[2]. גיתאי למד אדריכלות לתואר ראשון בטכניון בחיפה והמשיך את לימודיו לתואר דוקטור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. בזמן מלחמת יום הכיפורים שפרצה בשנת 1973 נאלץ גיתאי לקטוע את לימודיו ולהתגייס למילואים. משום שלא הצליח לחבור ליחידתו, סיירת אגוז, שירת בצוות חילוץ מוסק ביחידת החילוץ של חיל האוויר הישראלי שבהמשך הפכה ליחידה מוסדרת הנקראת יחידת החילוץ והפינוי בהיטס. במהלך המלחמה החל גיתאי להסריט את האירועים במצלמת 8 מ"מ שקיבל כמתנת יום הולדת מאמו. גיתאי מספר כי זו הייתה כניסתו לעולם הקולנוע. ביום הולדתו ה-23, 11 באוקטובר 1973 הופל מסוקו בטיל נ"מ סורי, ואחד מ-7 אנשי הצוות שהיו על המסוק נהרג. החוויה הטראומטית הביאה אותו לנטוש את לימודי האדריכלות ולהתמקד בקולנוע. הסרט כיפור שביים בשנת 2000 מבוסס על חוויותיו אלו. בשנת 2012 הקים בסטודיו שבו עבד אביו בשכונת מרכז הכרמל בחיפה את מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות.

קריירהעריכה

גיתאי החל לביים סרטי תעודה. ב-1980 צילם את סרטו הראשון באורך מלא לטלוויזיה הישראלית, בית, חלקו הראשון של טרילוגיית "הבית" ("בית" 1980, "בית בירושלים" 1998, "חדשות מהבית" 2006). הסרט מתעד את סיפורו של בית בירושלים המערבית, שהיה שייך לרופא פלסטיני ממשפחת דג'אני עד 1948, והוכרז עם קום מדינת ישראל כ"נכסי נפקדים". בסרט מפגיש גיתאי את הצופים עם דיירי הבית לאורך השנים והופך את הבית למוקד הקונפליקט החברתי-פוליטי. הסרט נדחה על ידי ערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה בישראל בזמנו, אך הוקרן במספר פסטיבלי קולנוע בינלאומיים וזכה להצלחה.

ז'אן מישל פרודון כתב בספרו "גיתאי 3X2X"[3]: ""בית" -סרט תיעודי, 16 מ"מ שחור-לבן, 51 דקות - הוא יצירה גדולה של אמנות הקולנוע; צדק גיתאי כאשר מיקם אותו בנקודת הפתיחה של יצירתו הקולנועית".

בגוף העבודה התיעודית והעלילתית של גיתאי התגבשו קבוצות סרטים שאורגנו בטרילוגיות. כך, טרילוגיית "ואדי" ("ואדי" 1981, "ואדי 1991-1981" 1991, "ואדי גרנד קניון" 2001) בה תיעד גיתאי את חייהן של שלוש משפחות בוואדי רושמיה בחיפה - משפחה יהודית, משפחה ערבית וזוג מעורב. זו טרילוגיה העוסקת במצב הפוליטי בישראל ("יומן שדה" 1982, "תנו סיכוי לשלום" 1994, "זירת הרצח" 1996). "יומן שדה" הוא סרט תיעודי העוסק בהתנחלויות בשטחים לפני ובזמן מלחמת לבנון, 1982. המבקר הצרפתי יאן לארדו כתב עליו[4]: "אנחנו לעולם לא נכנסים למציאות של המלחמה, אלא תמיד נשארים בקצוות של הסצנה. בדרך זו המצלמה מצליחה לייצר את עמדת הצפייה האמיתית של הצופים. משוט אחד לאחר, הדעות השונות, הבאות לידי ביטוי, אינן מתערבבות זו בזו וכבכך משרטטות את דמותה הקרועה של הארץ. "יומן שדה" מציע דימוי של מלחמה מנקודת מבטו של האזרח".

"תנו סיכוי לשלום" הוא סרט תיעודי המורכב מארבעה חלקים, העוקב אחרי המהלכים לעיצוב הסכמי אוסלו וכולל שיחות עם יצחק רבין, שמעון פרס והנציגים הפלסטינים למשא ומתן. החלק הראשון, "בארצות התפוז", הוא מסע ממטעי ההדרים של קיבוץ יד מרדכי למטעי התפוזים ברצועת עזה. גיתאי מתעד את התושבים והעובדים באזור, שיהיה גבולם המשותף, לגבי ההסכם ההולך ומתגבש. החלק השני, "מהלכים פוליטיים", מתעד את הזכרונות, הפחדים והתקוות של המנהיגים המעורבים בהסכמי אוסלו, ביניהם יצחק רבין, ביל קלינטון, יאסר ערפאת, שמעון פרס, יצחק שמיר ונביל שעת. החלק השלישי "שיח סופרים" הוא שיחות עם הסופרים עמוס עוז, אמיל חביבי, א.ב יהושע ונתן זך על המצב במזרח התיכון ועל האוטופיה שביצירתם. חלקו הרביעי והאחרון של "תנו סיכוי לשלום" הוא "תיאטרון חיים", בו השחקן ג'וליאנו מר ואמו ארנה, פעילת שלום, מפעילים חוג תיאטרון קטן לילדים במחנה הפליטים בג'נין. "זירת רצח", סרטה השלישי של הטרילוגיה הפוליטית נעשה בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין ב-4 בנובמבר 1995.

 
עמוס גיתאי והנרי אלקן, צילומי הסרט "אסתר", 1986

בשנות ה-80 עזב גיתאי לצרפת וחי שם במשך עשר שנים[5]. באותה תקופה עבד על הטרילוגיה הבוחנת את השפעות הקפיטליזם העולמי ("אננס" 1983, "בנגקוק-בחריין (עבודה למכירה)" 1984, "תפוז" 1998) ועל הטרילוגיה על הימין הקיצוני האירופאי ("בעמק הוופר" 1993, "המלכה מרי" 1993, "בשם הדוצ'ה" 1994).

טרילוגיית "גלות" ("אסתר" 1986, "ברלין-ירושלים" 1989, "הולדת הגולם" 1991). "אסתר" מספר את סיפורה של מגילת אסתר ועשוי כסדרה של "תמונות חיות" תיאטרליות, המאמצות קודים אסתטיים של המיניאטורה הפרסית[3]. "ברלין-ירושלים" מספר את סיפוריהן של שתי נשים משני הקצוות של התרבות היהודית-ציונית בגרמניה בשנות ה-30. אלזה לסקר-שילר, משוררת אקספרסיוניסטית גרמנייה, ומניה שוחט, מראשונות המהפכנים הציונים, נפגשות בירושלים, עיר מיתית, אוטופית והיסטורית, שסיפורן נרקם ליצירת דימוי של התפוגגות האוטופיה. הסרט ייצג את ישראל בפסטיבל הסרטים בוונציה, בשתתפות השחקנים ליזה קרויצר, רבקה נוימן וג'וליאנו מר.

בשנת 1993, בעקבות ניצחונו של יצחק רבין בבחירות 92' והסכמי אוסלו, שב גיתאי לישראל, אך המשיך לשמור על קשריו עם תעשיית הסרטים בצרפת. בשנים שלאחר מכן ביים את טרילוגיית "הערים" ("דברים" 1995, "יום-יום" 1998, "קדוש" 1999). כל סרט מוקדש לעיר אחרת בישראל: "דברים" הוא עיבוד לספרו של יעקב שבתאי "זיכרון דברים" ומתמקד בהווי הקיום של תל אביב. "יום-יום" מתרחש בחיפה ומציג קומדיית מצבים פוליטית הנוגעת ביחסים בין יהודים וערבים, בנים והורים, גברים ונשים. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה 1998 וזכה בפרס וולג'ין בפסטיבל הסרטים בירושלים 1998. "קדוש" ממוקם בשכונת מאה שערים בירושלים ומציג דרך שני סיפורים מרכזיים דיוקן חברתי על הריטואל הדתי של התרבות היהודית הפטריארכלית והנשים הלכודות בה. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, 1999. הסרט לא נתקבל בהבנה בישראל, ורבים ביקרו את גיתאי על הדרך בה הציג את החברה החרדית. לעומת זאת זכה להצלחה מחוץ לישראל, הביא לגיתאי את ההכרה כבמאי בינלאומי מן הדרגה הראשונה, והתקבל כהישג לקולנוע הישראלי. השתתפו בו השחקנים יעל אבוקסיס, מיטל ברדה, ליא קניג, יוסוף אבו ורדה, אורי קלאוזנר, רבקה מיכאלי ויורם חטב.

"קדוש" מציג דיוקן קיצוני וחמור של החיים במאה שערים, השכונה החסידית בירושלים. הסרט מציג שני סיפורי אימה, השזורים אחד בשני, על נשים הנשלטות על ידי גברים בשם הדת.

טרילוגיה נוספת מתמקדת באירועים היסטוריים חשובים לחברה הישראלית: "כיפור" (2000), "עדן" (2001), "קדמה" (2002). הסרט "כיפור" היה ההצגה הקולנועית הגדולה ביותר עד אז של מלחמת יום הכיפורים בסרט עלילתי. המבקרים שיבחו את הסרט על הדרך העניינית בה הציג גיתאי את המלחמה, אך יש שביקרו את הסרט כמוצר קר רגש, חסר התפתחות עלילתית של ממש. גיתאי הגן על יצירתו כמבטאת את זיכרונותיו האישיים, ואת הדרך בה הוא רואה את המלחמה. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, 2000 ונבחר לאחד מהסרטים החשובים בהיסטוריה של הקולנוע על ידי כתב העת הצרפתי "מחברות לקולנוע". שיחקו בו לירון לבו, תומר רוסו, אורי קלאוזנר ויורם חטב. הסרט "עדן" הוצג במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל ונציה 2001 והשתתפו בו סמנטה מורטון, דני יוסטון וארתור מילר. הסרט "קדמה" מספר את סיפורם של המעפילים שעם הגעתם לארץ נשלחו לקרבות לטרון. הסרט הוצג גם הוא במסגרת התחרות הרשמית בפסטיבל קאן, 2002 ובעקבותיו זכה גיתאי בפרס רוברטו רוסליני על מפעל חיים ב-2003 ובפרס פסטיבל הסרטים בירושלים על מכלול יצירתו. ב"קדמה" השתתפו אנדריי קשקר, הלנה ירלובה, מנחם לנג ומוני מושונוב.

בשנת 2004 ביים גיתאי את הסרט "הארץ המובטחת", חלקו הראשון של הטרילוגיה העוסקת בשאלת הגבולות. הסרט עוסק בסחר בנשים בישראל. השתתפו בו רוזמונד פייק, חנה שיגולה, יוסוף אבו ורדה, אן פריו, דיאנה בספצ'ני, והיהודים. "הארץ המובטחת" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה. בשנת 2005 ביים את "אזור חופשי", בהשתתפות הכוכבת האמריקנית ממוצא ישראלי נטלי פורטמן, היאם עבאס והשחקנית חנה לסלאו אשר זכתה על תפקידה זה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל קאן. סרטו האחרון של הטרילוגיה הוא "התנתקות" (2007, בו מפגיש גיתאי בין בחור ישראלי צעיר (לירון לבו) לבין אחותו (ז'ולייט בינוש) המתגוררת בצרפת בלוויית אביהם. הם מגלים אחד את השני מחדש כשברקע מתמודדת ישראל עם תהליך ההתנתקות מגוש קטיף. גיתאי לוקח את המושג התנתקות גם למשמעות אישית וחוקר את המונח הן רגשית והן אינטלקטואלית. עוד משתתפים השחקנים ז'אן מורו, ברברה הנדריקס, דאנה איבגי, אורי קלאוזנר, ישראל קטורזה ואחרים.

 
גיתאי עם נטלי פורטמן וחנה לסלאו במהלך צילומי הסרט אזור חופשי, 2005

בשנת 2012 ביים גיתאי את הסרט "שיר ערש לאבי", המספר את סיפורו של אביו של גיתאי, האדריכל מוניו גיתאי-ויינרויב. הסרט הוא מסע התר אחר הקשרים בין אב לבנו, בין ארכיטקטורה לקולנוע ובין אירועים היסטוריים לבין זיכרונות אישיים.

בשנת 2014 ביים את הסרט "אנה ערביה" בו גיתאי מבקש להעביר בשוט רציף אחד סיפור על דו קיום, זהויות לאומיות, היסטוריה וזיכרון[6]. הסרט הוצג בתחרות המרכזית של פסטיבל ונציה ה-70[7].

בשנת 2015 ביים גיתאי את סרטו האחרון "רבין, היום האחרון". הסרט הוצג בתחרות הסרטים של פסטיבל הסרטים של ונציה[8] ובפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו. גיתאי מתמודד בסרטו עם שאלת הזיכרון של רצח רבין ועם רוח התקופה שקדמה לו. הסרט שופך אור על המשבר הפוליטי-חברתי בו נמצאת החברה הישראלית היום, שבמידה מסוימת החל עם רציחתו של ראש הממשלה יצחק רבין וגל ההסתה והשנאה בתקופה שלפני. גיתאי משתמש בקטעי ארכיון ושחזור עלילתי של מאורעות אותו היום, ה-4 בנובמבר 1995.

מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני כתב "רבין, היום האחרון" הוא לא סרט שמציע נחמה. הוא גם לא סרט שמתיימר לחשוף את "האמת" סביב הרצח. מבנהו המבולבל לכאורה משקף גם את הטראומה הלאומית וגם את רסיסי מה שנותר מאז מהחברה הישראלית, שקריאות דביקות לאיחוד מאולץ שלה נשמעות עד היום. בעיקר הוא אומר - באמצעות השוט החותם את הסרט - שישנו קו ישר המחבר את הרצח לסיטואציה הפוליטית היום."[9]

גיתאי המשיך את יצירתו סביב רצח רבין בהצגת התערוכה "כרוניקה של התנקשות ידועה מראש", שהוצגה במוזיאון MAXXI ברומא, איטליה[10], במוזיאון ה-BOZAR בבריסל, בלגיה[11] וב- Fondation Lambert באביניון, בצרפת[12]. דרך עבודה עם קרמיקה, צילומים ומיצבי וידאו, מאפשר גיתאי קריאה שונה וחדשה של המאורעות שהובילו לרצח.

ביולי 2016 העלה גיתאי את מופע התיאטרון "יצחק רבין, כרוניקה של התנקשות" בפסטיבל אביניון שבצרפת[13]. גיתאי משתמש בזיכרונותיה של לאה רבין, אלמנתו של יצחק רבין, כדי לשחזר את האירועים שהובילו לרצח, תוך שימוש בארבע קולות: שתי שחקניות שרה אדלר והיאם עבאס ושתי מוזיקאיות הפסנתרנית עדנה שטרן והצ'לנית סוניה וידר אטרטון.

באותה שנה הגלריה Galerie Enrico Navarra and Sébastien Moreu הוציאה לאור את הספר "עמוס גיתאי".

35 שנה לאחר יצירת הסרט יומן שדה, חוזר גיתאי לשטחים הכבושים ומביים את הסרט התיעודי "ממערב לירדן"[14]. הסרט מציג פלסטינים וישראלים שלא ויתרו על דרך השלום. הוא מתאר כיצד נוצרים קשרים בעקבות ולמרות הכיבוש בין פעילי זכויות אדם, עיתונאים, אימהות אבלות ואף מתנחלים יהודים, הפועלים מתוך שליחות אזרחית. הסרט הוצג בבכורה במסגרת "שבועיים של הבמאים" בפסטיבל קאן 2017.

2018 זוהי שנה של פעילות ענפה עבור עמוס גיתאי, שמוזמן להציג שני סרטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בוונציה. "רכבת קלה בירושלים" היא קומדיה המציגה את היום יום המתרחש ברכבת הקלה בירושלים, המחברת בין מזרח למערב העיר ובין תושביה. בסרט משתתפים 36 שחקנים ושחקניות מישראל, פלסטין ומאירופה, ביניהם: יעל אבקסיס, חנה לסלאו, מת'יו אמלריק ופיפו דלבונו. "מכתב לידיד בעזה" מתייחס למשבר המתמשך בין ישראל לעזה. שני פלסטינים ושני ישראלים מקריאים טקסטים בהשראת מחמוד דרוויש, יזהר סלינסקי, אמיל חביבי ואמירה הס, כמחווה למכתבו המפורסם של אלברט קאמי מ-1943, שבהשראתו ניתן השם לסרט.

ב-8 באוקטובר 2018, תעלה בשנית היצירה "יצחק רבין, כרוניקה של התנקשות" בפילהרמונית של פריז. היצירה שנוצרה עבור פסטיבל אביניון ב-2016, תעלה הפעם בגרסה מחודשת עם השחקניות ברברה הנדריקס, גבריאל ליפקינד, יעל אבקסיס, עדנה שטרן ושרה אדלר.

עיבודים לרומניםעריכה

 
עמוס גיתאי וז'אן מורו, צילומים "יותר מאוחר אתה תבין", 2008
  • בשנת 1995 יצר גיתאי את הסרט "דברים", עיבוד לספרו של הקנוני של יעקב שבתאי "זיכרון דברים" (שראה אור במקור בשנת 1977). בסרט מככב אסי דיין בתפקיד צזאר, עמוס שוב בתפקיד ישראל וגיתאי עצמו משחק בתפקיד גולדמן.
  • בשנת 2003 יצר גיתאי את הסרט "עלילה", עיבוד לספרו של יהושוע קנז "מחזיר אהבות קודמות". זהו סיפור טראגי-קומי המתרחש בבית דירות בתל אביב המציג טיפוסים שונים ואקסצנטרים. בסרט השתתפו חנה לסלאו, אורי קלאוזנר, רונית אלקבץ, עמוס לביא, לופו ברקוביץ' ויעל אבקסיס. הסרט הוצג במסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל הסרטים בוונציה, 2003.
  • בשנת 2008 יצר גיתאי את הסרט "יותר מאוחר אתה תבין" - סיפור התחקותו של סופר צרפתי אחרי עברה של אמו היהודייה (ז'אן מורו) ומשפחתה במלחמת העולם השנייה. הסרט מבוסס על רומן אוטוביוגרפי של ז'רום קלמנט, נשיא רשת הטלוויזיה "ארטה" ומבכירי אישי התרבות של צרפת[15].
  • בשנת 2008 יצר גיתאי את הסרט "כרמל" בהשראת מכתביה של אפרתיה (2004-1909), אמו של עמוס גיתאי. זהו סרט יומני השוזר בצורה אסוציאטיבית זיכרונות מההיסטוריה המשפחתית בהשתתפות בני משפחתו של גיתאי - אפרתיה, קרן, בן, רבקה ועמוס גיתאי, לצד השחקנים קרן מור, מכרם חורי והשחקן הצעיר הלל לוסקי.
  • בשנת 2010 ביים גיתאי את הסרט "ורדים בתשלומים" שהוא עיבוד לרומן מאת אלזה טריולה בכיכובה של השחקנית לאה בדו. העלילה מתרחשת בתקופת "שנות הניילון", אלה שסימנו את תחילתה של מגפת הצרכנות האובססיבית שהניחה יסודות לחברת השפע שביקשה להימלט הרחק מזיכרון המלחמה והמחסור שהביאה עמה.
  • בשנת 2014 ביים גיתאי את הסרט "צילי", המבוסס על הנובלה של אהרן אפלפלד "הכותונת והפסים", ומספר על צילי, נערה המסתתרת ביער ליד טשרנוביץ' בזמן מלחמת העולם השנייה, לאחר שכל משפחתה נשלחה למחנות. "החלטתי לגלם את סיפורה של צילי עם שלוש דמויות מגילאים שונים, שלושה קולות שונים- שתי השחקניות שרה (אדלר) ומשי (אולינסקי) וקולה של השחקנית ליה קניג. כאילו היו לדור הזה של נשים צעירות, ניצולות שואה, חורים גדולים בביוגרפיה שלהן ושבעצם הן איבדו את השנים היפות של חייהן ולעולם לא יוכלו לחזור אליהן", סיפר גיתאי. הסרט הוצג בפסטיבל הסרטים בוונציה 2014[16].

סגנונו של גיתאי וביקורת על עבודתועריכה

לגיתאי סגנון ייחודי ומוכר המושפע ממסורת הקולנוע האירופי ומהשכלתו באדריכלות. סרטיו כוללים צילומים ארוכים ורצופים, המלווים במוזיקה שקטה ובהפסקות ארוכות בדיאלוג. כתוצאה מכך הפעולה בסרטים היא איטית ובעלת אפקט היפנוטי, אך עלולה להראות כמשעממת או חוזרת על עצמה לקהל הרגיל לסרטים בעלי סצנות קצרות ומהירות.

גיתאי עצמו הצהיר כי יצירת סרטים עלילתיים היא כמו אדריכלות, וכי הוא מבקש ליצור מבנה אלגורי לסרטיו. דבר זה מוחשי מאוד בסרטים כ"כיפור" או "עלילה", בהם סצנות ארוכות המצולמות ברצף, לעיתים ללא דיאלוג או מוזיקה. על אף חוסר ההתלהבות של רבים ממבקרי הקולנוע הישראלים מיצירתו של גיתאי, רבים מכירים בכך שהמוניטין הבינלאומי שרכש הוא מנוף לקידום הקולנוע הישראלי וכי עבודתו מוערכת מאוד בחו"ל. כך למשל כינה העיתון "וילג' ווייס" את גיתאי "גל ישראלי חדש של איש אחד".

מבקרים מצביעים על כך שסרטיו של גיתאי מכילים פרטים בעייתיים, ספק בשל רישול וספק כמוטיב אמנותי. כך למשל, על אף שעלילת הסרט "כיפור" מתרחשת בשנת 1973, מצולמים בו באופן בולט מאוד חפצים רבים שטרם יוצרו בזמן התרחשות העלילה, כגון מזגנים בחלונות הבתים[17], שעונים דיגיטליים וטנקים מסוג "מרכבה". בסרטו "אסתר", שעלילתו התנהלה בתקופת מגילת אסתר נשמעו ונראו ברקע שאון מכוניות נוסעות ובניינים מודרניים. בסרטו "התנתקות" שיערו של הגיבור גדל פתאום מסצנה לסצנה, כאילו חלף ביניהן חודש שבו השחקן לא הסתפר. כמו כן נראים בו שמי חורף, יומיים לפני ההתנתקות המתרחשת בקיץ. בסרטו "קדמה" מוזכר אירוע בשם "מרד גטו לודז'" - אירוע היסטורי שלא היה כלל[18]. על כך כתבה המבקרת דנה שוופי: "הוא מתגמל אותנו באוסף בחירות שנראות לרוב אקראיות, שרירותיות או סתם שגויות."[19]

פילמוגרפיהעריכה

  • אחרי (קצר, 1974)
  • כריזמה (קצר, 1978)
  • שיכון (קצר, 1978)
  • מיתוסים פוליטיים (קצר, 1978)
  • ואדי רושמיה (קצר, 1979)
  • ארכיטקטורה (קצר, 1979)
  • מאורעות ואדי סאליב (קצר, 1979)
  • Cultural Celebrities (תיעודי, 1979)
  • ביקור קרטר בישראל (תיעודי קצר, 1979)
  • חיפוש אחר זהות (תיעודי, 1980)
  • בית (תיעודי, 1980)
  • ואדי (תיעודי קצר, 1981)
  • American Mythologies (תיעודי, 1981)
  • יומן שדה (תיעודי, 1982)
  • Regan: Image for Sale (תיעודי, 1984)
  • בנגקוק-בחריין (תיעודי, 1984)
  • אננס (תיעודי, 1984)
  • אסתר (1986)
  • יום חדש לגמרי (תיעודי, 1987)
  • ברלין ירושלים (1989)
  • ואדי 1981-1991 (תיעודי, 1991)
  • לידתו של גולם (1991)
  • גלגולו של ניגון (תיעודי, 1992)
  • גולם: נדודים (1992)
  • גולם: גן האבן (1993)
  • תיאטרון החיים (תיעודי, 1994)
  • עמק הוופר (תיעודי, 1994)
  • המלכה מרי (תיעודי, 1994)
  • בשם הדוצ'ה (תיעודי, 1994)
  • זיכרון דברים (1995)
  • מילים (1996)
  • זירת הרצח (תיעודי, 1996)
  • מלחמה ושלום בווזול (תיעודי, במשותף עם אליה סולימאן, 1997)
  • ציון, אוטו-אמנציפציה (תיעודי, 1998)
  • תפוז (תיעודי, 1998)
  • בית בירושלים (תיעודי, 1998)
  • יום יום (1998)
  • קדוש (1999)
  • כיפור (2000)
  • ואדי גרנד קניון 2001 (תיעודי, 2001)
  • עדן (2001)
  • קדמה (2002)
  • 11-09-01: ישראל (קצר, 2002)
  • עלילה (2003)
  • הארץ המובטחת (2004)
  • ברוכים הבאים לסאו פאולו (במשותף עם עוד 12 במאים, 2004)
  • אזור חופשי (2005)
  • חדשות מהבית (תיעודי, 2006)
  • לכל אחד הקולנוע שלו: הדיבוק בחיפה (קצר, 2007)
  • התנתקות (2007)
  • מאוחר יותר (2008)
  • כרמל (2009)
  • מלחמת בני אור בבני חושך (2009)
  • ורדים בתשלומים (2010)
  • שיר ערש לאבי (2013)
  • אנה ערביה (2013)
  • צילי (2014)
  • רבין, היום האחרון (2015)
  • קיימות - אדם, טבע וסביבה (סדרת טלוויזיה, 2016)[20]
  • מערב לירדן, (תיעודי, 2017)
  • רכבת קלה (2018)
  • מכתב לידיד בעזה (2018)

תערוכות ומיצגיםעריכה

 
כרזת פסטיבל רטרוספקטיבה של סרטי עמוס גיתאי במרכז פומפידו בפריז, 2003
  • The Law Of The Pursuer, ברלין, 2017[21]
  • כרוניקה של התנקשות ידועה מראש, אביניון, 2016[22]
  • תערוכה, גלריה תאדו רופאק, זלצבורג, 2015[23]
  • Ways/Strade, פלאצו ריאל, מילאנו, 2014-2015
  • עמוס גיתאי, ביוגרפיה מוזיאון ריינה, סופיה, 2014.
  • עמוס גיתאי ארכיטקטורה של הזיכרון, פריז, לוזאן, בריסל, 2014.
  • Before and After, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2014. וילה קאסט, זלצבורג, 2016
  • Disaster / The End of Days, תערוכה קבוצתית, גלריה תאדו רופאק, פריז, 2013
  • ארכיטקטורה של הזיכרון, ארל, צרפת, 2012
  • אפרתיה גיתאי - מכתבים, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • מוניו גיתאי-וינרויב - עקבות, המשכן לאומנויות עין חרוד ישראל, 2011
  • Traces, an installation at the Palais de Tokyo, Paris, 2011
  • שיר ערש לאבי, מיצג וידאו על חדר האוכל בקיבוץ כפר מסריק אותו תכנן אביו, הארכיטקט מוניו גיתאי-ויינרויב, 2010
  • מלחמת בני אור בבני חושך, (בהשתתפות ז'אן מורו) פסטיבל אביניון, צרפת, 2008
  • Traces - Evento, Bordeaux, 2009
  • מוניה-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון לאדריכלות, מינכן 2008–2009
  • מוניה-וינרויב / עמוס גיתאי – ארכיטקטורה וקולנוע בישראל, מוזיאון תל אביב, 2008-2009
  • Amos Gitai: Non-Fiction, MoMA (Museum of Modern Art) New York, 2008
  • תערוכה לזכרו של אביו מוניו גיתאי-וינרויב - עמוס גיתאי, אוליבייה סנקאלבר וליונל ריצארד, מרכז פומפידו, פריז 2006
  • שיכון ציבורי - מיצג וידאו רב מסכי. מוזיאון לאומנויות, עין חרוד, מוזיאון הרצליה, מוזיאון לאומנות מודרנית, סאיטאמה, יפן, 2000
  • פותחים שן זן - מיצג, מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו, 1998
  • תערוכת זיכרון לאביו מוניו גיתאי-וינרויב, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1994

פרסיםעריכה

פרסים אישייםעריכה

פרסים לסרטיועריכה

זכיותעריכה

  • אסתר (1986): סרט הביכורים הטוב ביותר - פסטיבל טורינו לקולנוע צעיר (במשותף עם "שחור ולבן")
  • ברלין ירושלים (1989): פרס חבר השופטים - פסטיבל איסטנבול
  • פסטיבל ונציה:
    • ברלין ירושלים (1989): פרס המבקרים - ציון לשבח
    • ציון, אוטו-אמנציפציה (1998): פרס יונסקו
    • 11-09-01 (2002): פרס יונסקו (במשותף עם עוד 10 במאים)
    • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • פסטיבל ירושלים:
    • יום יום (1998): פרס וולג'ין לסרט עלילתי באורך מלא
    • יום יום (1998): התסריט הישראלי הטוב ביותר (במשותף עם דובר קוסאשווילי על "עם חוקים")
  • קדוש (1999): פרס הסרט הזר הטוב ביותר שאינו דובר אנגלית - פסטיבל הקולנוע העצמאי הבריטי
  • כיפור (2000): פרס פרנסואה שאלה - פסטיבל קאן
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל סאו פאולו
  • הארץ המובטחת (2004): פרס "קולנוע למען השלום"
  • אזור חופשי (2005): פרס השחקנית הטובה (חנה לסלאו), פסטיבל קאן

מועמדויותעריכה

  • כיפור (2000): פרס אופיר לבמאי הטוב ביותר
  • קדמה (2002): הסרט הטוב ביותר - פסטיבל בנגקוק
  • פרס דקל הזהב - פסטיבל קאן:
    • קדוש (1999)
    • כיפור (2000)
    • קדמה (2002)
    • אזור חופשי (2005)
  • פרס אריה הזהב - פסטיבל ונציה:
    • עדן (2001)
    • עלילה (2003)
    • הארץ המובטחת (2004)
  • פרס "Golden Spike" - פסטיבל ויאדוליד:
    • עלילה (2003)
    • מאוחר יותר (2008)

ספריםעריכה

  • Gitai, Efratia, Correspondance 1929-1994, Gallimard, Paris, 2010
  • Gitai Amos, Genèses, Gallimard, Paris, 2009
  • Gitai Amos, Monte Carmelo, Bompiani, Milano, 2004
  • Gitai Amos, Parcours, Centre Pompidou, Paris, 2003
  • Gitai Amos, Monte Carmel, Gallimard, 2003
  • עמוס גיתאי, ריצ'רד אינגרסול, מוניו גיתאי-וינרויב, ארכיטקט באוהאוס בישראל, אלקטרה, מילנו, 1994
  • Gitai Amos, The War of the Sons of Light Against the Sons of Darkness, Mazzotta, Milano, 1993

ספרים המוקדשים ליצירתו של עמוס גיתאיעריכה

  • ז'אן מישל פרודון, גיתאי X‏2‏X‏3, מצרפתית: דפנה רז, רסלינג, 2007.
  • Cinema di Amos Gitai : Frontiere e territori (Il), Serge Toubiana, Bruno Mondadori, Torino, 2006
  • Amos Gitai: News from Home, Walther König, Köln, 2006
  • The Cinema of Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Lincoln Center / Cahiers du cinéma, Paris, 2005
  • Amos Gitai, Amos Gitai, Serge Toubiana, Mostra internacional de cinema / Cosac Naify, São Paulo, 2004
  • Exilios y territories, el cine de Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Semana Internacional de Cine, Valladolid, 2004
  • Exils et territoires : le cinéma d'Amos Gitai, Serge Toubiana, Baptiste Piégay, Arte Editions / Cahiers du cinéma, Paris, 2003
  • Amos Gitai, Cinema forza di pace, Edited by Daniela Turco, Le Mani, Genova, 2002
  • The Films of Amos Gitai, a Montage, Edited by Paul Willemen,,BFI Publishing, London, 1993
  • Amos Gitai, Edited by Alberto Farassino, Mostra Internazionale Riminicinema, Rimini, 1989

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יאיר רוה, התרחקות, באתר ynet, 19 בנובמבר 2008
  2. ^ אורי שמחוני, "לוייתן לבן", הוצאת גלורי, 2006, עמוד 117.
  3. ^ 3.0 3.1 גיתאי 3X2X, ז'אן-מישל פרודון, רסלינג 2007
  4. ^ יאן לארדו, "מחברות של קולנוע" מס' 344, פברואר 1983
  5. ^ מרב יודילוביץ', הנביא עמוס, באתר ynet
  6. ^ http://www.courrierinternational.com/article/2014/08/01/ana-arabia-l-enclave-revee-d-amos-gitai
  7. ^ המועמדים הסופיים לפסטיבל ונציה ה-70, גארדיאן, 25 ביולי 2013
  8. ^ http://www.haaretz.com/life/movies-television/.premium-1.642991
  9. ^ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4721942,00.html
  10. ^ http://www.fondazionemaxxi.it/en/events/cronaca-di-un-assassinio-annunciato.html
  11. ^ http://www.bozar.be/fr/activities/112519-amos-gitai.html
  12. ^ http://www.collectionlambert.fr/7/expositions/en-cours.html
  13. ^ http://www.franceculture.fr/emissions/avignon-2016-fictions/yitzhak-rabin-chronique-d-un-assassinat-de-amos-gitai
  14. ^ https://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/movie-reviews/.premium-REVIEW-1.4605161
  15. ^ http://www.nytimes.com/movies/movie/452944/One-Day-You-ll-Understand/overview
  16. ^ נירית אנדרמןסרטו החדש של עמוס גיתאי, "צילי", יוצג בפסטיבל ונציה, באתר הארץ, 23 ביולי 2014
  17. ^ כיפור/2000
    דרור גרין, "כיפור" - של מי המלחמה הזאת?, באתר ynet, 8 באוקטובר 2000
  18. ^ "קדמה", ביקורת על הסרט באתר "עין הדג", 26 ביוני 2002
  19. ^ דנה שוופי, עכבר העיר אונליין, עמוס גיתאי, מבריק או חפיפניק?, באתר הארץ
  20. ^ קיימות, אדם טבע וסביבה - 8 שיחות עם מומחים ישראליים בתחומים שונים של הגנת הסביבה
  21. ^ http://savvy-contemporary.com/index.php/exhibitions/the-law-of-the-pursuer/
  22. ^ http://www.collectionlambert.fr/evenement/217/l-ete-a-la-collection-lambert.html
  23. ^ http://ropac.net/selected_works/amos-gitai