פתיחת התפריט הראשי

זקום מצרי

מין של צמח

תפוצהעריכה

מקור הזקום הוא אפריקני, צומח בארץ באזורים חמים לאורך הבקע הסורי-אפריקני. ניתן למצאו בערבה, במדבר יהודה, בבקעת הירדן בסמוך ליריחו ולפצאל, ועד לוואדי אל מליח שבבקעת בית שאן. התפוצה הצפונית של הצמח בארץ היא בשמורת הטבע זקום כפר רופין ושמורת זקום מעוז חיים. זקום מצרי הוא צמח מוגן בישראל.[1]

מאפייניםעריכה

גזע הזקום מסתעף לענפים נושאי קוצים חיקיים. העלים מורכבים מזוג עלעלים גלדניים, עגלגלים או אליפטיים. הפריחה בחודשים פברואר-יולי. הפרחים קטנים, יושבים בקבוצות חיקיות וצבעם ירקרק. הפרי הוא בית-גלעין סגלגל צבעו נוטה לכחול, ואורכו עד 3 ס"מ. גלעינו עשיר בשמן. הפירות מבשילים באביב, בסביבות חודש מאי. צבע הפירות הבשלים אז הוא חום-צהבהב.

פרי הזקום שימש כמזון לעבדים באפריקה, והעץ כונה גם "תמר העבדים".

הזקום המצרי ברפואה העממיתעריכה

מפירות הזקום המצרי ניתן להפיק שמן, הנחשב ברפואה העממית כתרופה לכאבי פרקים ושרירים. שמן הזקום המצרי נמכר בעבר כ"צרי גלעד" המוזכר פעמים רבות בתנ"ך. העלים ידועים כמחטאים פצעים מוגלתיים, ואכילת הפירות הבשלים נחשבה לתרופה נגד תולעים ועצירות קשה.

הזקום בתרבויות האזורעריכה

במצרים הקדומה הזקום נחשב כבעל תכונות המביאות לחיי נצח. פירותיו נמצאו בקברי מלכים וכהנים. לעומת זאת, באסלאם הזקום נחשב לעץ השאול שמבעיר את מעי החוטאים במרירותו (סורא 37 וסורה 44). הבסיס לדימוי זה היא טעם הלוואי המר של הפרי שניתן להוציאו בבישול (קריספיל, ילקוט הצמחים, ב, תשמ"ג, עמ' 200-196).

ויקטור גרן לועג לצליינים הבורים שזיהו את הצמח עם העץ שזכאי טיפס עליו כדי לחזות בישו, אף שהעץ זה היה דפנה. הזיהוי הזה מתועד במקורות נוספים ונעשה מחמת דמיון השמות.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא זקום מצרי בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה