חדר אוכל
חדר אוכל הוא חדר שבו מגישים ארוחות לסועדים. ישנם שני סוגים של חדרי אוכל:
- חדר אוכל שהוא אחד מחדרי הבית, לשימושה של המשפחה המתגוררת בבית זה. בבתי דירות בישראל לרוב אין חדר אוכל אלא מתחם המכונה "פינת אוכל", המצוי בדרך כלל בתחום חדר האורחים או לצידו.
- חדר אוכל קבוצתי, שבו מוגשות ארוחות לקבוצות גדולות של סועדים. דוגמאות עיקריות לחדרי אוכל מסוג זה:
- בצבא: חיילי הבסיס אוכלים בחדר אוכל המחובר למטבח הבסיס.
- בקיבוץ: חדרי אוכל בקיבוצים הם חדרים אוכל משותפים לכלל חברי הקיבוץ.
- במקום עבודה: חדר אוכל לשירותם של העובדים במקום עבודה זה ואורחיהם.
- בבית מלון ובאוניות נוסעים: משמש את אורחי המלון או האונייה.
- בבתי חולים ובתי אבות: משמש את המאושפזים/הדיירים אך לא את אורחיהם.
- בבית ספר: חדרי אוכל קיימים בבתי ספר במדינות המנהיגות יום לימודים ארוך וכן בפנימיות.
בניגוד למסעדה, בחדר אוכל הארוחות אינן בתשלום או שהן בתשלום מסובסד (כך לעיתים בבתי ספר ובמקומות עבודה) או עקיף (כחלק מתשלום עבור כלל השירות, למשל בבית מלון).
חדר האוכל בצה"לעריכה
חדר האוכל קיים ברוב בסיסי צה"ל, והוא משמש להגשת ארוחות לחיילי הבסיס. בבסיסים גדולים מתקיימים מספר חדרי אוכל, למשל לשם הפרדה בין חוגרים לקצינים.
המזון המוגש בחדר האוכל מוכן במטבח הבסיס הצמוד לחדר האוכל, או מוכן במטבח חיצוני ומובא אל מטבח הבסיס רק לשם חלוקתו. בחדר האוכל מתקיימת הקפדה על הכשרות, ובדרך כלל מוגשות בו ארוחת צהריים בשרית וארוחות בוקר וערב חלביות. בפסח מוגש בחדר האוכל מזון כשר לפסח.
תפעול חדר האוכל נעשה על ידי חיילים שזה תפקידם הצבאי, וכן על ידי כלל חיילי הבסיס, במסגרת תורנות מטבח. בניגוד למסעדה, הפתוחה במשך כל שעות היום, חדר האוכל פתוח רק בשעות קבועות מסוימות, לארוחת בוקר, ארוחת צהריים וארוחת ערב. בבסיסים פתוחים, שהחיילים אינם לנים בהם, מספר הסועדים בארוחת הבוקר ובארוחת הערב מצומצם יחסית למספר הסועדים בארוחת הצהריים.
חדר האוכל בקיבוץעריכה
ערך מורחב – חדר אוכל בקיבוץ
חדר האוכל בקיבוץ היה אחד המאפיינים של חיי השיתוף בקיבוץ - בבתי החברים לא היה מטבח (או שהיה מטבח זעיר), והאוכל לחברים הוגש בחדר האוכל. האוכל הוכן והוגש על ידי חברי הקיבוץ, שעבדו בחדר האוכל בתורנות. סביב האכילה המשותפת התפתח הווי שכלל אף סלנג ייחודי, למשל המילה "כולבויניק" או "ציבורית" התייחסה לכלי אשפה שהוצב במרכז השולחן.
לפני הקמת בתי תרבות ומועדונים לחבר, שימש חדר האוכל, בהיותו האולם הגדול ביותר בקיבוץ, כמקום כינוס באירועים שונים ובמיוחד את "אספת הקיבוץ" שקבעה את כללי הקהילה הקיבוצית.
עם תהליך הפרטת השירותים בקיבוצים נסגרו חדרי האוכל ברבים מהם, ויש שהסבו את חדר האוכל למסעדה הפתוחה לציבור הרחב. בספר חדרוכל בו מכונסים מתכונים, תמונות וסיפורים הקשורים להווי חדר האוכל הקיבוצי נחשפת משמעותו הרגשית של חדר האוכל ומעמדו כציר מרכזי בקיבוץ, על התמונה העולה מאיסוף החומר וקיבוצו אמר אחד ממחבריו בריאיון לעיתון הארץ: "הקיבוצים במצב הכי קשה הם אלה שבהם חדר האוכל לא פעיל. הם נגמרו כקיבוץ. האנשים כבר לא נפגשים, כל מה שאיחד אותם - הלב של הקיבוץ - הפסיק לפעום. כל אחד מסתגר בפינה שלו וזה עצוב מאוד. ישנו געגוע עצום לאוכל כסמל לקהילה שהייתה ואיננה. בקיבוצים רבים מתעקשים להחזיק את חדר האוכל כי מבינים שבלעדיו לא יהיה קיבוץ. לפעמים כל ההיכל הזה מתוחזק רק כדי להיפתח בחגים או בארוחה של שישי בערב, העיקר להמשיך ולתפקד כקהילה סביב האוכל".
בספרו של צבי דרור, שיצא בקיבוץ לוחמי הגטאות, מתועדת "תפילת האשכבה לחדר האוכל", שנסגר ב-1970 ורגע לפני פתיחת חדר אוכל במתכונת חדשה:
"שלום לך חדר האוכל! שלום לך מטבח! שלום לאקונומיה, לסירים, למחבתות, לפרימוסים, לברזים הדולפים, לחריוני הזבובים שעל הקירות, למכונת פריסת הלחם המקרטעת, לחולדות הגדולות שתהיינה מסכנות (עד שתמצאנה את דרכן לחדר האוכל החדש). מה, מה לא עשינו כאן? כאן דיברנו באסיפות יידיש. כאן שרנו עד אור הבוקר שירי סוכנות, שירי העפלה, שירי פלמ"ח ושירי 'הלוך הלכה החבריא' ברוסית טהורה, שלא להזכיר את (מעט) השירים הפולניים. לכאן התכנסנו בעת שהפעמון צילצל".
בשנות ה-80 פרסם עמנואל טל מחקר על חדר האוכל הקיבוצי. במאמר "פרקים בהתהוותו ועיצובו של חדר האוכל הקיבוצי" הוא מספר כיצד החל בשנות ה-20 המוקדמות, בכל עלייה חדשה אל הקרקע היו מקימים קודם כל את צריף חדר האוכל. "השינויים באורחות חייה של החברה הקיבוצית השתקפו לאורך כל דרכה בצורתו של חדר האוכל ובסדרים הנהוגים בו".[1]
חדר האוכל בבתי ספרעריכה
בישראל התקיימו משנות העשרים של המאה ה-20 עד שנות ה-70 חדרי אוכל בבתי ספר יסודיים. במטבח הצמוד נלמדו שיעורי תזונה או כלכלת בית, במהלכם הכינו התלמידים חלק מארוחת הצהריים ושימשו כתורנים בהגשת הארוחה. היוזמה הראשונית להסעדה בבתי ספר וגני ילדים הייתה של ההסתדרות הציונית הדסה, המימון הושג מכספי הארגון, מהעיריות, מכספי תורמים כגון אלפרד מונד ומתשלומי הורים. הדסה הצהירה על מגוון מטרות למיזם, ביניהן: הספקת מזון בריא, חינוך לצרכנות נבונה של מצרכים מקומיים ועונתיים, הקניית ידע בתזונה ובישול, היגיינה, נימוסים והליכות וניהול משק בית[2].
ארוחה מוגשת על ידי התורנים בחדר האוכל של בית הספר ביאליק בתל אביב, 1941
במדינות רבות נהוג יום לימודים ארוך ובמסגרתו התלמידים אוכלים ארוחת צהריים בחדר האוכל. בארצות הברית יש המבקרים את שיטת ההסעדה בבתי הספר המעודדת צריכת מזון בעל ערך תזונתי נמוך וארוחות המבוססות על חטיפים, משקאות קלים, מזון שעבר עיבוד רב ומזון מטוגן.
ראו גםעריכה
לקריאה נוספתעריכה
- חיים אסי וורדי עופר. "חדרוכל סיפורים מתכונים קיבוץ" לנצ'בוקס תל אביב 2012
קישורים חיצונייםעריכה
- חדר האוכל בקיבוץ, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- חדר האוכל של קיבוץ גבעת השלושה הישן, כתבות הערוץ המקומי בפתח תקווה.
- עמנואל טל, פרקים בהתהוותו ועיצובו של חדר-האוכל הקיבוצי (1935-1926), קתדרה 70, ינואר 1994, עמ' 160-134
- מיכאל יעקובסון, העמק הוא חלום, אך הגיע הזמן להתעורר, באתר Xnet, 24 במאי 2011
- מיכאל יעקובסון, גניגר: משמרים את חדר האוכל הקיבוצי הראשון, באתר mynet קיבוץ, 1 בפברואר 2012
- מיכאל יעקובסון: סקירה על בניין חדר האוכל בקיבוץ כפר בלום, באתר 'חלון אחורי', 14.12.13
- מיכאל יעקובסון: סקירה על שלושה חדרי אוכל בקיבוצים לוחמי הגטאות, ראש הנקרה ועין המפרץ, באתר 'חלון אחורי', 18.8.2014