חצי האי האיברי

חצי האי האִיבֶּרִי (באסטורית: Leonese Mirandese; בפורטוגזית, בספרדית ובגליסית: Península Ibérica; באיטלקית: Penisola Iberica; בקטלאנית: Península Ibèrica; באראגונית ובאוקסיטנית: Peninsula Iberica; בצרפתית: Péninsule Ibérique; בבסקית: Iberiar Penintsul) הוא חצי אי בדרום-מערב אירופה, המכונה לעיתים איבריה.

חצי האי האיברי

נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס האטלנטי, הים התיכון
קואורדינטות	40°14′24″N 4°14′21″W
שטח	6 קילומטר רבוע
נתונים מדיניים
מדינה	ספרד, פורטוגל, אנדורה, גיברלטר

גאוגרפיה

בחצי האי שוכנות כיום ספרד, פורטוגל, אנדורה, גיברלטר.

חצי האי האיברי ממוקם בדרום מערב אירופה, קווי אורך 43°47′38″N 7°41′17″W - 36°00′15″N 5°36′37″W (פונטה דה טאריפה - נקודת אסטאקה דה בארס). חצי האי מכיל שתי מדינות גדולות: ספרד ופורטוגל, וכן את אנדורה (בהרי הפירנאים בצפון) ואת גיברלטר (בקצה הדרומי). גובל בצרפת ובמפרץ ביסקיה ("הים הקנטאברי") בצפון, בים התיכון במזרח, במצר גיברלטר (וכן חלקים מהים התיכון והאוקיינוס האטלנטי) בדרום, ובאוקיינוס האטלנטי במערב. זהו חצי האי השני בגודלו באירופה (אחרי חצי האי הסקנדינבי), ושטחו 582,860 קמ"ר.

הנהרות העיקריים בחצי האי האיברי. הנהרות בשטחים של ספרד הם בשמם בספרדית, ובשטח פורטוגל בפורטוגזית.

נהרות

הנהרות העיקריים (בספרדית/בעברית):

• Miño/מיניו, שאורכו כ-350 קילומטר;
• Duero/דואורו, שאורכו כ-897 קילומטר;
• Tajo/טאחו, שאורכו כ-1038 קילומטר;
• Guadiana/גוודיאנה, שאורכו כ-818 קילומטר;
• Guadalquivir/גואדלקיביר, שאורכו כ-657 קילומטר;
• Segura/סגורה, שאורכו כ-325 קילומטר;
• Ebro/אברו, שאורכו כ-910 קילומטר;
• Júcar/חוקאר, שאורכו כ-497.5 קילומטר.

היסטוריה

בשנת 219 לפנה"ס היחידות הראשונות הרומיות פלשו לחצי האי האיברי, במהלך המלחמה הפונית השנייה נגד קרתגו. רומא סיפחה את חצי האי האיברי לאימפריה שלה. לאחר שתי מאות של מלחמה עם אויביהם בחצי האי, ניצחו הרומאים והפכו את חצי האי למחוז של היספניה. במאה ה-5 לספירה פלשו שבטים גרמניים ובני בריתם, הסרמנטים לחצי האי האיברי. גל נוסף של פולשים גרמניים, ויזיגותים, הגיעו וכבשו את כל חצי האי. הגרמנים והסרמנטים גורשו, וחלקם השתלבו בין הויזיגותים. הוויזיגותים לבסוף כבשו את כל הממלכה של הגרמנים בשנים 584–585. הם גם כבשו את הפרובינציה של האימפריה הביזנטית (552-624) בדרום חצי האי והאיים הבלאריים. בשנת 711 לספירה פלשו המורים לחצי האי האיברי, וגירשו את הויזיגותים (הכיבוש המוסלמי של ספרד). עם המנהיג שלהם טארק אבן זיאד הם ירדו בנמל בדרום ספרד (שלימים נקרא גיברלטר על שם מנהיגם הצבאי). ומשם כבשו את חצי האי האיברי, והחלו שם שלטון איסלאמי. אל-אנדלוס (ערבית: الإندلس, ארץ הוונדלים) הוא השם שהערבים נתנו לחצי האי האיברי. המורים, שבאו מצפון אפריקה, שלטו בחצי האי מהמאה ה-8 לספירה עד המאה ה-15 לספירה. בימי הביניים רבים מן האסטורים הנוצרים, שהציגו עצמם כממשיכים של הממלכה הויסגותית הנוצרית רצו לכבוש את חצי האי האיברי בחזרה. לכן, הם מרדו בכובשים האיסלאמים מבית אומ'יה בצפון ההררי שהיה נתון תחת כיבושם כשבע שנים, והקימו שם מחדש ממלכה נוצרית בשם אסטוריאס, ומשם כבשו את חצי האי מידי המוסלמים. הכיבוש מחדש הזה שעודד על ידי האפיפיור כמלחמת קודש מכונה הרקונקיסטה, במיוחד יוצאת דופן תמיכתו של האפיפיור אורבנוס השני. בימי הביניים בחצי האי שכנו ממלכות רבות, הדומיננטיות מהן: קסטיליה, אראגון, נווארה, לאון ופורטוגל. האיברים השתלטו לאט לאט על חצי האי עד שגרשו את אחרוני המורים והיהודים בשנת 1492 כשניצחו במלחמה את אמירות גרנדה.

לבסוף, התאחדו הממלכות קסטיליה ואראגון לספרד כתוצאה מנישואיהם של פרננדו השני, מלך אראגון ואיזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה.

קישורים חיצוניים

• חצי האי האיברי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)