טיוטה:נשים בתנועת הבריחה
הערך: נשים בתנועת הבריחה
עריכהנשים בתנועת הבריחה מתיחס לפעילותן של נשים אחרי השואה במסע בתנועת הבריחה. תנועת הבריחה התקיימה ביבשת אירופה וברית המועצות האסיאתית, בשנים 1950-1944, משלהי מלחמת העולם, ועד סגירת מחנות העקורים בתחילת שנות החמישים. הבריחה התחילה באזורים ששוחררו משליטה של הצבא הנאצי עוד לפני תום המלחמה. מחנות העקורים נסגרו בשנת 1950, מחנה עקורים פרנוואלד שניסגר בשנת 1957.[1]
ניתן לחלק את הנשים בבריחה לשלוש קבוצות: קבוצה של שורדות השואה פליטות בדרכים, קבוצה של שורדות שואה פעילות בריחה, שמילאו תפקיד ניהולי או מבצעי, מנהיגות וקבוצת הנשים שהיו שליחות לאירופה מארץ ישראל.
שורדות שואה פליטות בדרכים
עריכההנשים, כמו הגברים צעדו בדרכים, "גנבו גבולות" ביער, בהרים, ובקור של אירופה, או עברו בתחנות גבול עם נירות מזויפים. אם ניתפסו, בדרך-כלל, נשלחו חזרה אל המקום ממנו יצאו או נאסרו. כמו הגברים הן עמדו בתלאות בדרכן אל ארץ ישראל. בדרך שהייתה קשה, נפשית ופיזית. נשים התמודדו עם קשיים המיוחדים להן. הן התמודדות עם כאב ובדידות, שכול וחשש פן לא תוכלנה ללדת לאחר מה שעברו בשואה. הן בנו משפחה והולידו ילדים עוד בדרך, לפני שידעו איפה ואיך יחיו[2][3]. בשנים 1946-1945 שעור הילודה של השורדים במחנות העקורים היה הגבוה בעולם.[4] [5] היו שילדו בדרכים, היו שילדו במחנות מעבר, על אונית המעפילים או במחנות המעצר של הבריטים, לאחר שהאוניה נתפשה והן נאסרו. המספר הגדול של התינוקות שנולדו בתקופת הבריחה וההעפלה היה ניצחונן של הנשים על הנאצים.
נשם התמודדו במסע בדרכים בתנאים מורכבים, לפעמים כשהן בהריון או עם תינוק על הידיים. מבחינה פיסית הן היו חייבות לדאוג לילדיהן גם כשהן עייפות, רעבות או חולות. מבחינה פסיכולוגית הן היו צריכות להיות קשובות לצרכים של הילדים במצבים נפשיים של יאוש, דכאון ושכול. הן 'בחרו בחיים' ולמרות קשיי הדרך לא ויתרו. הנשים, כמו הגברים, יצאו לדרך לברוח מאירופה, שהפכה להיות בית קברות היהודי גדול, ולברוח אל ארץ ישראל, שתהיה הארץ שלהם. הבחירה להחליט לחזור לחיים, למצוא בן זוג, לבנות משפחה הייתה בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה. חתונה הייתה אירוע שמח - עצוב. אירוע שמח כי החיים ממשיכים, כי יש מישהו בעולם ששיך לי ואני שייכת לו. אירוע עצוב כי החתונה נערכה בלי הורים, בלי משפחה, אפילו בלי חברים. החברים בחתונה היו לפעמים אנשים שהכירו רק לפני ימים אחדים, עם בואן למחנה.
בדרכים הדאגה לילדים הייתה עניין מורכב, משימה הרקליאנית. צריך היה לשאת את הקטנים על הידיים או על הגב. צריך היה למנוע מתינוקות לבכות במעברי גבול לא חוקיים,אם יבכו יסכנו את חברי הקבוצה כולה. במחנות התנאים היו לפעמים קשים מאוד: האוכל לא תמיד היה מספיק ובוודאי לא מספיק מזין. התנאים הסניטריים גרועים, מזג האוויר קשה, חלק מהדרך הבורחים עברו בחורף האירופי הקפוא ללא ביגוד מתאים. אימהות היו צריכות לרחוץ את ילדיהן בגיגית בחוץ. לרוב האימהות הצעירות לא הייתה אמא, אחות או אפילו חברת ילדות, שתעזור במשימה הכבדה של טיפול בתינוקות, שתדריך, שתנחם, שתקל על הנטל הפיסי והנפשי.
ועם זאת, נשים מצאו את כוח שאיפשר להן להיות שם גם בשביל אחרים, לעזור, לתמוך, לטפל. הן עזרו זו לזו עם הילדים, עזרו לטפל בחולים ובילדים אחרים, דאגו לניקיון למניעת מחלות או התפשטותן, תפרו בגדים משמיכות שקיבלו מהג'וינט, הכינו אוכל.
שורדות שואה פעילות בריחה, מנהיגות
עריכה
בתנועת הבריחה היו נשים שמלאו תפקידים ניהוליים, מבצעיים או טיפוליים-חינוכיים. זו הייתה תקופה ותרבות שבהן לא היה מובן מאליו שנשים יכולות למלא תפקידי מנהיגות או להתנהל במרחב הציבורי. לנשים פעילות הבריחה היו עוצמה אישית, יכולת להפעיל כוח מול סמכות, כושר לקבל החלטות במצבי קיצון ובתנאי אי ודאות. למשל, רגה רנה גלובמן גוברין[6] מונתה למרכזת הבריחה בגרמניה באזור הבריטי. אזור זה היה בעייתי במיוחד, מאחר שהבריטים נלחמו בתנועת הבריחה. הם הבינו שכל יהודי בדרכי אירופה הוא מעפיל פוטנציאלי לארץ ישראל ויש לעשות מאמץ לעצור אותו בדרכו. באחריותה של גוברין היה הקשר עם מפקדי המחנות הבריטיים, הדאגה לחינוך, בריאות, התנהלות החיים במחנות וסיוע לבורחים בהמשך מסע הלאה אל חופי הים התיכון. היא הייתה אחראית גם על מעפילי האונייה 'אקסודוס', שהבריטים הביאו למחנות המעצר בהמבורג.
היו לנשים פעילות בריחה אומץ לב ויצירתיות. למשל, מרישה פליישר זילבר [7] איתרה ואספה ילדים ממנזרים ומבתי נוצרים. פעילותה נעשתה בכפרים פולניים רוויי אנטישמיות אכזרית והייתה כרוכה בסיכון חיים ממשי. היא הסתובבה בכפרים עם סוס ועגלה בזהות של מוכרת סידקית. כך הייתה אוספת מידע על ילדים יהודיים במנזר הקרוב לכפר או אצל משפחה נוצרית בסביבה. היו לפעילות הבריחה יכולת ניהול, יוזמה, נחישות ויכולת לפעול בתנאים לא מוכרים, אליהם הן לא הוכשרו. למשל, חסיה בורנשטיין בילצקי [8], לנה קיכלר,[9] פרנצ'סקה אוליביה,[10] חייקה גרוסמן [11]ונשים רבות אחרות, פתחו וניהלו בתי ילדים של הבריחה. הן הובילו את הילדים בדרכי הבריחה מארץ לארץ וממחנה למחנה. שוב אורזים תרמיל קטן עם כל מה שיש עלי אדמות ושוב נוסעים, בתנאים קשים, למקום לא ידוע. הן יצאו עם הילדים, בלילה לכיוון חופי הים התיכון משם יצאו לתחנה האחרונה באוניות לארץ-ישראל.
היו לפעילות הבריחה עוצמה אישית, כושר אלתור, הבנה במצבי מצוקה, מחויבות ויכולת לפעול בתנאי אי ודאות. למשל, לאק'ה רוזנבלום – צור[12], לאה פרזמה שפר,[13] מרי גרבר-רגב,[14] ונשים רבות אחרות, שעבדו בבתי הילדים, טיפלו בהם וחיו אתם. הן היו עם הילדים מרגיעות, נוזפות, מחבקות, מקשיבות, מנקות, מכינות אוכל, מחפשות דרכים להחזיר לילדים את ילדותם האבודה, להחזיר להם את האמון באדם. הן דאגו לילדים במסירות, רובן היו בעצמן נערות, שזה עתה ניצלו מהשואה.
היו נשים בתפקידים מבצעיים, שפעלו כאחראיות על מעברי גבול, למשל, שנייה שיינברג-גרינגרוס,[15] לובה קרוניק ,[16] מרים מרישה פוקס,[17] לובה גלר.[18] ז'ניה קלס וולקן נשלחה בתפקיד מבצעי אל תוך ברית המועצות, נתפשה ונאסרה יחד עם קבוצת אסירי לבוב.[19][20]
שליחות שנשלחו על ידי היישוב בארץ
עריכהמהישוב בארץ יצאו שליחים לסייע לשורדים במסעם. השליחים מהארץ כללו את מתנדבי היישוב , שהתגייסו לצבא הבריטי כדי להילחם בצבא הנאצי. במפגש עם שורדי השואה הם התגייסו לעזור לשורדים והיו הראשונים שהגיעו אליהם. הקבוצה השנייה, שהגיעה לאירופה לסייע לתנועת הבריחה, הייתה של אנשי המוסד לעלייה ב, שעם בואם הפכו למעשה למפקדי הבריחה בארצות אליהן נשלחו. פעלו בתנועת הבריחה שליחים נוספים, למשל, שליחי ההגנה ושליחי משלחת פלוגות הסעד, מטעם הסוכנות היהודית.
עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי בבריחה ובהעפלה היה עניין משמעותי ביותר ולא התאים לתפקידן המסורתי של אימהות באותה תקופה. חציית גבולות, מצבים של הגירה, של מלחמות או של שינויים חברתיים עשויים להעצים את הזהות הנשית. כך במקרה של השליחות לאירופה אל תנועת בריחה. עצם גיוסן של נשים למאבק הלאומי במרחב הציבורי, תרם לשנוי בזהות של מה זה להיות אשה. וזאת גם מן המבט של הנשים וגם מזה של הגברים. נושא זה יעלה באופן דרמטי מאוחר יותר סביב השאלה של מקומן ותפקידן של נשים בצבא[21] [22]
להיות מרגל אז והיום זה עניין לא חוקי וחשאי, אולם כולם ריגלו אצל כולם. מפקדים בבריחה נהלו פעילות חשאית, לא חוקית מורכבת ומסוכנת הרבה יותר. הם לא רק אספו ידיעות סודיות, הם התערבו בהתנהלות של אנשים בארצות שרותם. עדה סרני,[23] אולי המפורסמת מבין השליחות שפעילו בתנועות הבריחה וההעפלה, מונתה להיות מפקדת המוסד לעליה ב' באיטליה. היא, למשל, הזיזה "כוחות". באופן לא חוקי. היא הזיזה אנשים לתוך איטליה, בתוך איטליה והחוצה ממנה. סירני לבשה ופשטה דמויות בהתאם לצורכי המבצעים אותם ניהלה. פעם הייתה "רופאה" שבאה למחנה פליטים עקב "מגפה" וכך מנעה כניסת שוטרים למחנה. פעם הייתה "מדריכת תיירים אמריקאית" שהובילה 800 "תיירים" לחוויית לינה תחת כיפת השמים. למעשה "התיירים" הועלו על אוניית מעפילים שחיכתה להם לא רחוק מן החוף.
מלכה שפירא [24]עמדה בראש מבצע בו הובילה שירה של 18 משאיות טעונות מטען של תינוקות וילדים שורדי שואה ומלוויהם. בלילה קר וגשום, צריך היה 'לגנוב' שני גבולות ולעבור אותם עם ניירות מזויפים של הילדים והמלווים. את הגבול הראשון עברה היירה בקלות יחסית, אך בגבול השני סירב שומר הגבול לתת לילדים לעבור, בלי בדיקה יסודית. שפורא ידעה כי בבדיקה יסודית שומרי הגבול יגלו את הזיוף של התעודות. היא לא ויתרה הכריחה את השומרים להעיר את מפקד התחנה.לדעתה רק בגלל העיפות נתנו לשיירה לעבור. מבצע מורכב ומסוכן. רות קליגר-עליאב[25] הייתה יד ימינו של שאול אביגור. קראו לה 'הגברת הראשונה של המוסד'. איה מאיר פינקרפלד [26]הייתה גדעונית. הגדעונים היו אלחוטנים של המוסד לעליה ב'. לבדה היא החזיקה תחנת קשר בצפון איטליה ונתפשה על ידי המשטרה. כשליש מן הגדעונים בבריחה ובהעפלה היו נשים. אנדה עמיר פינקרפלד,[27] המשוררת, דודתה של איה אמיר, הייתה שליחה מורה במחנה עקורים באירופה. בעזרת העיתון דבר לילדים היא יצרה קשרי מכתבים בין ילדי הארץ לבין הילדים שורדי השואה, אותם לימדה במחנה.
כיום
עריכהנושא הנשים בתנועת הבריחה עדיין לא נחקר באופן מספיק, למרות היותו נדבך חשוב בהבנת התקופה. בשנת 2023 קיימה עמותת מורשת הבריחה בבית הפלמ"ח כנס בנושא "נשים בבריחה ובהעפלה". פועלן של הנשים בבריחה היה חשאי אז וכך הוא עדיין גם היום.
לקריאה נוספת
עריכהחסיה בורנשטיין - ביליצקיה ונעמי יצהר, אחת ממעטים, תל אביב, הוצאת מורשת, 2003.
- חייקה גרוסמן, אנשי המחתרת. מורשת 1965.
- לנה קיכלר, מאה ילדים שלי (תרגם מכתב-היד הפולני שמשון מלצר), ירושלים: יד ושם וקריית ספר, תשי"ט 1958
- שרון גבע, ניצולה, מורה, אמא: גיבורת השואה לנה קיכלר-זילברמן, החינוך וסביבו, שנתון המכללה ל"ה, תשע"ג (2013)
- עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- עדה סרני, ספינות ללא דגל, הוצאת עם עובד, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- נחמה טק, נשים וגברים בצל השואה, יד ושם ומכון בן-גוריון, 2013.אסתר הרצוג,
- נשים ומשפחה בשואה, אוצר המשפט, 2006.
- אניטה שפירא (עורכת), העפלה: מאסף לתולדות ההצלה, הבריחה, ההעפלה ושארית הפליטה, תל אביב: הוצאת העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע"ש שאול אביגור ואוניברסיטת תל אביב, 1990. (הספר בקטלוג ULI)
- אתר עמותת מורשת הבריחה.
ראו גם
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 29-17
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2021, עמ' 119-99
- ^ הקמת משפחות במחנות העקורים אחרי השואה | יד ושם, באתר www.yadvashem.org
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 672
- ^ החזרה לחיים במחנות העקורים, באתר יד ושם
- ^ עדות, ארכיון ההגנה, תיק 13.20
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 123-121, 133-126
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 142-136
- ^ לנה קיכלר-זילברמן, 100 ילדים שלי, יד ושם, 1959
- ^ יש ושם סיפורו של בית הילדים באוטווצק, פולין
- ^ חייקה גרוסמן, באתר המכלול
- ^ ניבה אשכנזי, אולי הלילה זה יקרה, כרמל, 2021
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009
- ^ אהוד רגב, אחות במנוסה, eBookPro, 2023
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 308, 356
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 309
- ^ סרט הבריחה, במוי מני אליאס, הפקה טל ברדה ומיכה שגריר, 2013
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 379
- ^ צביקה דרור, בנתיבי הצלה, הקיבוץ המאוחד, 1988, עמ' 175-174
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 227-226
- ^ ענת גרנית כהן, האשה העיבריה אל הדגל, שירותן של נשות היישוב בכוחות הבריטיים במלחמת העולם הדמייה: היבטים לאומיים ומגדריים, עבודה לקבלת תואר דוקטור בפילוסופיה, אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ח
- ^ לילך רוזנברג פרידמן, בנות אלוהים או בנות אדם? לשאלת זהותן של נשות הישוב בהעפלה, כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות, חברה 18-19, 2011, עמ' 181-157
- ^ לילך רוזנברג-פרידמן, הגברת בשמלה השחורה, מאפייני מנהיגותה של עדה סירני,, עלי זית וחרב י', 2010, עמ' 130-100
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הבטחון, 1963, עמ' 183-577
- ^ אשה במחתרת: הסוכנת רות קליגר- עליאב, באתר הארכיון הציוני
- ^ ננה נוסינוב, העפלה מאיטליה, איה אמיר (פינקרפלד), המדור לתעוד בע"פ סרט 902, 18.10.1960
- ^ אנדה עמיר פינקרפלד, באתר לקסיקון הספרות העברית החדשה