פרנוואלד

מחנה פרנוואלדגרמנית: Föhrenwald) הוא אחד ממחנות העקורים הגדולים שהוקמו לאחר מלחמת העולם השנייה באירופה, והאחרון שנסגר (בשנת 1957). המחנה נמצא כ־30 ק"מ דרומית למינכן והשתרע על שטח של 518 דונם.[1] המחנה היה במקום הנקרא כיום "ואלדראם" (Waldram), בעיר "וולפראטסהאוזן" (Wolfratshausen) שבבוואריה, גרמניה.

מפה של מחנה פרנוואלד
הגדה של פסח שנדפסה בפרנוואלד

היסטוריהעריכה

מתקני המחנה נבנו במקור בשנת 1939 על ידי חברת "אי גה פארבן" עבור העובדים במפעלי התחמושת שפעלו באזור. במהלך המלחמה הוא שימש כמחנה לעובדי כפייה. ביוני 1945, הופקע המחנה על ידי הממשל של אזור הכיבוש האמריקאי של גרמניה לשם שיכון פליטים. האוכלוסייה הראשונית של מחנה פליטים הייתה מורכבת מיהודים ניצולים אשר שרדו את צעדת המוות דכאו-טירול ושוחררו על ידי צבא ארצות הברית אשר שכן לא רחוק משם, ומיוגוסלאבים, הונגרים ובלטים. ב־3 באוקטובר 1945, החליט נשיא ארצות הברית דאז דווייט אייזנהאואר שפרנוואלד ישמש כמחנה עקורים ליהודים בלבד.

משנת 1946 ועד שנת 1948 הפך פרנוואלד למחנה העקורים השלישי בגודלו באזור האמריקאי בגרמניה, לאחר פלדאפינג ולנדסברג. בינואר 1946, מספר תושבי המחנה היה 4500 איש, מעל ומעבר לקיבולת ההכלה שלו.

זוגות רבים התחתנו שם ושיעור הילודה בשנת 1946 עמד על 70-80 לידות לאלף, בערך כפול מזה הקיים במדינות המתפתחות.

בשנת 1951, ממשלת מערב גרמניה קיבלה אחריות על ממשל המחנה, ואילו הג'וינט היהודי האמריקאי שמר על נוכחותו שם עד 1954. באותו הזמן, תושבים שנותרו במחנות אחרים שנסגרו הועברו לפרנוואלד עד לסגירתו בשנת 1957.

החיים במחנהעריכה

החיים במחנה זה היו קשים וצפיפות רבה שררה שם, כ־12-10 אנשים בחדרי מגורים וללא פרטיות. על כן נהגו תושבי המחנה להסתובב ברחבי המחנה הלוך ושוב ללא מטרה, חלקם הסתודדו בקבוצות, דנו בעניינים שעלו על הפרק. בחלק מהזמן הקדישו שוהי המחנה בחיפוש קרובים.

כחלק מהרשת של מחנות עקורים, פרנוואלד פעל בחסות אונר"א שסיפקה בגדים ("שמאטעס") אותם לבשו הניצולים, וכדי ליצור חברה שוויונית הבגדים של כולם היו זהים. מנהל המחנה, הנרי כהן, היה וטרן של צבא ארצות הברית שעשה מאמצים רבים כדי לספק את רווחתם של התושבים, הוא עשה זאת בסיוע של וועדת המחנה שחבריה נבחרו מבין מועמדים המייצגים מגוון רחב של מפלגות פוליטיות. כמנהל, כהן טיפח את השיקום של תושבי המחנה, עודד חינוך מבוגרים והכשרה מקצועית. בית ספר הוקם עבור בני נוער, עם חוגים מסודרים במידה רבה בזכות מאמציהם של תנועות הנוער היהודיות. הניצולים קיבלו 3 ארוחות ביום אשר הסתכמו בכ־2000 קלוריות יומיות.[1]

חיי התרבות האוטונומיים של המחנה כללו הופעות מוזיקליות ותיאטרליות. במחנה פורסם בעיתון פנימי "במדבר" (כשמו של החומש) כשבשנת 1947 פרסם אלמנך של מאה עמודים המתעד את עבודתו של המחנה.

מערכת החינוך במחנהעריכה

לפעילות החינוכית בקרב שארית הפליטה היו שני מוקדים עיקריים: קליטת מספר רב של עולים חדשים, טיפול בצלקות העבר אשר היו עמוקות הן בגוף והן בנפש. במחנות העקורים הגדולים אשר היו באזור מינכן נפתחו בתי ספר וגני ילדים, וכן קורסים להכשרה מקצועית כניסיונות ראשוניים לשיקום הפליטים. בפורנוולד, מחנה עקורים אשר קלט בני נוער, למדו 350 ילדים בבתי - הספר הכללי, ואילו 180 תלמידים נוספים נרשמו לבתי- הספר אותו ניהל יחיאל הלברשטם, הרבי מקלאוזנברג  אשר היה שייך לאגודת ישראל.[2]

התושבים נהנו מחופש לקיים את דתם. ישיבה בשם "שארית הפליטה" הוקמה בתוך המחנה. נוכחותם של האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, מייסד חסידות צאנז-קלויזנבורג, וחסידיו, הפכו את פרנוואלד למרכז חסידות באזור האמריקאי. מגפת שחפת שפרצה במחנה בקיץ 1946, גרמה להקמתה של "הוועדה היהודית לחולי שחפת". הוועדה ייצגה ותמכה בתושבים שלא רצו או לא יכלו לעזוב.

הרכב האוכלוסייהעריכה

האוכלוסייה במחנה הייתה הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות ומגוונות בעלות אורח חיים שונה אחד מהשני. בשנה הראשונה התגבשו במחנות שלוש קבוצות שונות: הקבוצה הציונית, הקבוצה הכללית והקבוצה החרדית:

  1. הקבוצה הציונית כללה את כל הזרמים בתנועה הציונית, היא היוותה כ־54% מכלל תושבי המחנה, וכללה גם קבוצות נוער מאורגנות ב־"קיבוצים". מטרתה הייתה להכין את הנוער לקראת עלייתו לארץ-ישראל.
  2. הקבוצה הכללית היוותה 35% מכלל התושבים. הרכבה היה עירוב של רווקים ורווקות בגילים שונים ללא הנהגה מאחדת.
  3. הקבוצה החרדית מנתה 11% מכלל תושבי המחנה. בראש הקבוצה עמד הרבי מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשאטם. קבוצה זו הייתה הומוגנית ומובדלת ומיעטה להיות מעורבת באירועים חברתיים של המחנה עקב השקפתו האנטי-ציונית של הרבי.

כל קבוצה פעלה על פי האידאולוגיה בה האמינה והטביעה את חותמה בתחומי החיים שתאמו לה.[1] החברה במחנה הייתה משוללת חובות, בניגוד לחברה מתוקנת, בה כל אזרח נהנה הן מזכויות והן מחובות, דבר המאזן ותורם לשיווי משקל בחיי החברה. התושבים במחנה זה קיבלו דיור, מזון, ביגוד, חשמל, מים וטיפול רפואי בחינם ונהנו מדאגה שגרתית לתחזוקה, תעסוקה, הכשרה מקצועית, חינוך וביטחון. בתמורה למאמצים אלו לא נדרשו תושבי המחנה לתמורה.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא פרנוואלד בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 אייזיק וילנר, דפים לחקר תקופת השואה, אוניברסיטת חיפה: המכון לחקר תקופת השואה, תשנ"ד, עמ' 137-139
  2. ^ זאב מקוביץ, בין זיכרון לתקווה, ירושלים: יד ושם, תשס"ז, עמ' 154