טייסת 147

טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי

טייסת 147, שכונתה גם "טייסת האיל הנוגח" (נודעה גם בכינוי "טייסת הפוגות"), הייתה טייסת מטוסי קרב בחיל האוויר הישראלי. טרם סגירתה הפעילה הטייסת מטוסים מסוג סקייהוק A-4F, והייתה מוצבת בבסיס חצרים. הטייסת נפתחה ונסגרה מספר פעמים במהלך שנות קיומה.

טייסת 147
(סגורה)
סמל טייסת 147
סמל טייסת 147
סמל טייסת 147
פרטים
כינוי "טייסת האיל הנוגח"
מדינה ישראלישראל ישראל
שיוך חיל האוויר הישראלי
סוג טייסת מטוסי קרב
בסיס האם חצרים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות 1956–1985 (כ־29 שנים)
נתוני היחידה
ייעוד כלל סוגי משימות ההתקפה וההגנה.
כלי טיס בעבר סקייהוק A-4F, סקייהוק A-4E, פוגה מגיסטר, סטירמן

היסטוריה עריכה

בשנת 1956, ערב מבצע קדש, הוקמה טייסת 147 בפיקודו של מאיר שפר, כטייסת חירום של בית הספר לטיסה, וכללה מטוסי סטירמן של בית הספר. הטייסת נסגרה לאחר סיום המבצע.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הוקמה הטייסת שנית בבסיס חצרים, והפעילה מטוסי פוגה מגיסטר של בית הספר לטיסה. הטייסת כללה בוגרים טריים של קורס טיס וטייסים ותיקים (לדוגמה אלי איל, מטייסי מלחמת העצמאות). במלחמה עסקה הטייסת בעיקר בתקיפת מטרות קרקע ברקטות, פצצות וזוג מקלעי 7,62 מ"מ שהותקנו במטוסי הפוגה. ביום הראשון למלחמה הטייסת תקפה יעדים בחזית המצרית. ביום השני למלחמה התרחקה חזית הלחימה המצרית אל תוך סיני ויצאה מטווח הפעילות של מטוסי הפוגה ועל כן החל מהיום השני הטייסת הופנתה לסייע בחזית ירדן שם התקיפה בעיקר כוחות שריון. ביומה החמישי של המלחמה הועברה הטייסת לבסיס רמת דוד לשם סיוע לכוחות הקרקע בחזית הסורית במהלך גיחות הסיוע נהרג מפקד הטייסת. הטייסת איבדה במלחמה שישה מטוסים וטייסים, בהם מפקד הטייסת רס"ן אריה בן-אור וסגנו סרן ארנון לבנת. שיעור האבדות הגדול, יחסית לגודל הטייסת, יחד עם היעדר כיסא מפלט במטוסי הפוגה, הוביל להפסקת השימוש המבצעי במטוסים אלה, והטייסת נסגרה לאחר המלחמה.

בשנת 1978 נפתחה הטייסת מחדש על ידי חנוך פטישי, שוב בבסיס חצרים, כטייסת סקייהוק ("עיט"). בתחילה היו מטוסיה מדגם A-4E, ומאוחר יותר רוכזו בה מטוסי A-4F, שהגיעו במבצע ניקל גראסרכבת האווירית של מלחמת יום הכיפורים). מטוסיה זוהו באמצעות מייצב כיוון צבוע צהוב.

ב-14 באוקטובר 1979 איבדה הטייסת שני מטוסים בהתנגשות אווירית בעת טיסת אימונים, כאשר "עיט" מספר 339 שהוטס על ידי טייס צעיר, לי-און גולדנברג ("גולדי"), התנגש במוביל שלו, שהיה גם סגן מפקד הטייסת, שהטיס את "עיט" מספר 609.[1]

במלחמת לבנון הראשונה פיקד על הטייסת סא"ל אבירם כהן.

בתחילת שנות ה-80 הפכה הטייסת לטייסת מילואים, כאשר רק השלד בה נשאר מבצעי. בגל הקיצוצים הגדול של 1985, נסגרה הטייסת.

סמל הטייסת עריכה

בשנת 1967, כשבועיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, עוצב סמל הטייסת, שהיה שילוב של כנפיים וטנק. שילוב שבא לציין את שיתוף הפעולה הצמוד בין הטייסת לבין כוחות השריון.[2]

סמל "האייל המכונף" של הטייסת עוצב על ידי אריה מוסקוביץ' בשנת 1978. בטיוליו באזור בסיס חצרים, צפה מוסקוביץ' בקרב בין שני יעלים במדבר, אותם זיהה בטעות כאיילים. מהמחזה שנגלה לפניו, שאב את השראתו לעיצוב הסמל. לסמל נוסף צבע צהוב כרקע, כאזכור לחולות הנגב. "האייל המכונף" נחשב לסמל ייחודי, שכן חיה מסוג זה לא אופיינית לייצוגה של טייסת.[3]

 
סמלה של הטייסת בתקופת "מלחמת ששת הימים", בה שימשו מטוסי ה"פוגה מגיסטר" לתקיפת מטרות קרקע, ולסיוע לכוחות השריון

גלריה עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא טייסת 147 בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אמיר שגב, ‏נופלי חיל האוויר, באתר "מרקיע שחקים".
  2. ^ טייסת 147 "הפוגות" במלחמת ששת הימים - באתר מכון פישר למחקר אסטרטגי אוויר וחלל.
  3. ^ קליה בן עמרם ונעה כפרי, ‏סיפורי סמלים, באתר חיל האוויר הישראלי, פברואר 2008.