רכבת אווירית

משלוח רחב היקף של אנשים או אספקה, המתבצע באמצעות מטוסים

רכבת אווירית היא משלוח רחב היקף של אנשים או אספקה, המתבצע באמצעות מטוסים. שימוש ברכבת אווירית להובלת אספקה הוא פתרון יקר משמעותית ביחס לתובלה ימית או תובלה קרקעית, ולכן נעשה בו שימוש במקרים מיוחדים: כדרך להתגבר על מצור או כאשר יש חשיבות להעברה מהירה של האספקה.

אנטונוב An-124 טוען מכלים עבור הצבא ההולנדי

רכבות אוויריות בהיסטוריה

עריכה

הרכבת האווירית לסטלינגרד

עריכה
  ערך מורחב – הרכבת האווירית לסטלינגרד

במהלך הקרב על סטלינגרד (סוף 1942 - תחילת 1943) הצבא האדום כיתר את הארמייה השישית וחלקים גדולים מהארמייה המשוריינת הרביעית של הוורמאכט. היטלר הבטיח לפרידריך פאולוס רכבת אווירית שתעביר לו את ההספקה. הארמייה השישית הזדקקה ל-500 טון הספקה וציוד ביום, אך הממוצע שאליו הצליח להגיע חיל האוויר הנאצי עמד על 100 טון ליום בגלל קשיים לוגיסטיים ופעולת נ"מ של הסובייטים, פרט לחג המולד של שנת 1942, שבו העביר הלופטוואפה 300 טון. כאשר נכבש שדה התעופה של הארמייה הנצורה, הרכבת האווירית המצומצמת, שהגיעה נפסקה כמעט לחלוטין וגורלה של הארמייה המכותרת הוכרע.

הרכבת האווירית לברלין

עריכה
  ערך מורחב – הרכבת האווירית לברלין

שימוש ממושך ברכבת אווירית נעשה בשנת 1948, בעקבות הסגר על ברלין. לאחר שסטלין החליט, ביוני 1948, למנוע ממדינות המערב גישה קרקעית לברלין, שנמצאה בשטחי גרמניה המזרחית. כדרך להתגבר על המצור, מבלי לפתוח במלחמה, הפעילו מדינות המערב רכבת אווירית, שקישרה בין גרמניה המערבית ובין מערב ברלין. הרכבת האווירית פעלה במשך 11 חודשים, עד להחלטתו של סטלין להסיר את המצור. בין בין יוני 1948 למאי 1949, והוטסו בה 2.3 מיליון טון ציוד ואספקה בכ-280 אלף טיסות.[1]

הרכבת האווירית לישראל במלחמת העצמאות

עריכה

במלחמת העצמאות, עוד לפני הכרזת המדינה, במסגרת מבצע בלק הופעלה רכבת אווירית של מטוסי תובלה להובלת מטוסים, נשק ותחמושת שנרכשו בצ'כוסלובקיה, במסגרת המבצע בוצעו למעלה מ-100 גיחות של מטוסי תובלה שנחתו בישראל. המבצע החל ב-31 במרץ 1948 עם הנחתת מטוס "בלק-1" במבצע חסידה והסתיים באוגוסט באותה שנה. המשלוחים כללו מאות טונות של ציוד ונשק, לרבות מטוסי קרב מסוג אוויה S-199, גרסה צ'כית של מסרשמיט Bf 109.

הרכבת האווירית בדיין בין פו

עריכה

במהלך מלחמת וייטנאם - צרפת בשנת 1954 הצרפתים ניסו להצניח גייס חזק בעורף הווייטנאמים על מנת להכריע את הווייט מין. הגייס כותר בדיין ביין פו ונאלץ לקבל את הספקתו מהאוויר. הצרפתים לא הצליחו להכשיר שדה תעופה במעוזם ולכן נאלצו להצניח את התגבורת וההספקה. כתוצאה מכך חלק ניכר מההספקה נחת בשטח בשליטת הוייט מין והצבא הצרפתי חסר את הדברים הבסיסיים ביותר. כתוצאה מכשל הרכבת האווירית, הצרפתים נאלצו להיכנע. תוצאת הכניעה הייתה הסתלקות הצרפתים מכל הודו סין וחלוקת וייטנאם לדרום וצפון.

רכבות אווירית במלחמת יום הכיפורים

עריכה

הרכבת האווירית הסובייטית למצרים ולסוריה במלחמת יום הכיפורים

עריכה
  ערך מורחב – הרכבת האווירית והימית הסובייטית במלחמת יום הכיפורים

לנוכח השחיקה הרבה של צבאות ערב במלחמת יום הכיפורים במהלך הימים הראשונים, החליטו מנהיגי ברית המועצות על רכבת אווירית (וימית) למצרים ולסוריה. הרכבת שהייתה מסיבית מאוד החלה ב-8 באוקטובר 1973, ביום השלישי של המלחמה. יחידות שלמות מברית ורשה פורקו מציודיהן. נשלחו טנקים, סוללות נ.מ., תחמושת וציוד צבאי רב. לדברי יובל נאמן, שהיה אז עוזר שר הביטחון, הפקיעה ברית המועצות, כבר ב-7 באוקטובר 1973 טנקים ממחסני הצבא ההונגרי, כדי להעביר אותם לסוריה. כמות הציוד שנשלח למדינות ערב הייתה גדולה ממה שהיה להם לפני המלחמה. במסגרת הרכבת נשלח ציוד במשקל כולל של 8,000 טון.

הרכבת האווירית האמריקנית לישראל במלחמת יום הכיפורים

עריכה
 
145 גיחות של מטוסי גלקסי עמוסים מטען צבאי הגיעו לישראל במסגרת הרכבת האווירית של מבצע ניקל גראס. יובל נאמן שהיה אחראי על הרכבת מטעם ישראל, גילה כי המבצע היה כרוך גם בתרגילי הטעיה. טנק 60-M שהוטס לישראל, הוחזר לארץ מוצאו לאחר שכל הצלמים הסתלקו[2]
  ערך מורחב – מבצע ניקל גראס

השחיקה החריפה באמצעי לחימה בימים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים יצרו בישראל חשש למחסור בציוד צבאי מסוגים שונים. ישראל החלה בבקשות לסיוע החל מה-8 באוקטובר. אך בשלב זה של תחילת המלחמה דחה הנרי קיסינג'ר את הבקשה, והסכים להעברת סיוע מוגבל בלבד.

לאחר שישראל המשיכה בבקשותיה להזרמת ציוד צבאי בהיקף גדול יותר, ולאחר סירובו של אנואר סאדאת להפסקת אש, ותחילתה של רכבת אווירית סובייטית למצרים ולסוריה, הורה נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, ב-9 באוקטובר 1973, על הפעלתה של רכבת אווירית (וימית) לישראל.

הטיסה הראשונה ובה ציוד צבאי לישראל בוצעה על ידי מטוס אל-על שנחת בלוד ב-11 בחודש. ב-14 באוקטובר החלה הזרמת אמצעי הלחימה והתחמושת ברכבת אווירית. בסך הכל כללה הרכבת האווירית 728 טיסות, מהן 167 בוצעו על ידי מטוסי אל-על. את 561 הטיסות שלו (על פי גרסה אחרת 568), ביצע חיל האוויר האמריקני באמצעות מטוסי גלקסי, ומטוסי C-141 סטארליפטר (אנ'). המשימה הסתיימה ב-14 בנובמבר, וסך הכל הוטסו לארץ מעל ל-22 אלף טון של ציוד, ביניהם עשרות מטוסים (חלקם טסו עצמאית לארץ מבסיסים של חיל הים האמריקני), עשרות בודדות של טנקים ומנועי טנקים (בעיקר ברכבת הימית), מסוקים (שמצבם הטכני היה רעוע והם נכנסו לשימוש הרבה אחרי תום המלחמה), מטוסי תובלה 'הרקולס' (שאיפשרו הקמת טייסת 131), חלקי חילוף, תחמושת, ואמצעי שיבוש למטוסים. במשלוחים נכללו גם פריטים שטרם סופקו לישראל, כגון טילי אויר-קרקע 'פינגווין' וטילי נ"ט מסוג טאו ולאו. צורכי תדלוק חייבו חלק מהטיסות לעבור דרך פורטוגל.

תקציב סיוע החירום לישראל, שאותו אישר הקונגרס לשם מימון הרכבת האווירית, עמד על 2.2 מיליארד דולר.

לרכבת האווירית הייתה חשיבות בעיקר בתחום חידוש המלאי של החימוש. עם זאת, יש גוזמה בטיעון של הרמטכ"ל דוד (דדו) אלעזר, שצוטט כמי שאמר לקראת סוף המלחמה: "אנו יורים כל בוקר מה שמגיע בערב מארצות הברית, את המלאי של צה"ל גמרנו מזמן", שכן רק ביום ה-10 למלחמה (15 באוקטובר) הגיעו טיסות במספר משמעותי, ו-440 מתוך 728 הטיסות (60%!) נחתו בארץ אחרי כניסת הפסקת האש לתוקף ב-24 באוקטובר. בהינתן העובדה שרוב המטען הגיע במטוסי חיל האוויר האמריקני הכבדים יותר, הרי שאחוז הסיוע שהגיע אחרי תום הקרבות היה גדול בהרבה מ-60%. מכאן, שבניגוד למקובל לחשוב, לרכבת האווירית לא הייתה השפעה מכרעת על הקרבות ותוצאותיהן, אך הייתה לה בטווח המיידי חשיבות מדינית, פסיכולוגית והצהרתית, ומאוחר יותר שינו חלק מפריטי הציוד שהגיעו ברכבת האווירית - בעיקר רובי ה-M16 - את אופן הצטיידותו של צה"ל.[3]

מבצע שלמה

עריכה

ב-25 במאי 1991 השיג חיל האוויר הישראלי את אחד מהישגיו הגדולים - העלאת למעלה מ-14,000 יהודים מאתיופיה ברכבת אווירית, במבצע שכונה "מבצע שלמה". העולים היו מרוכזים זה כמה שבועות במרכזים בבירה האתיופית אדיס אבבה, והיו בסכנה כתוצאה מקרבות שהתחוללו באזור בין ממשלת אתיופיה ובין מורדים מקומיים.

לפני תחילת המבצע הוטסו לאתיופיה מישראל רופאים, צוותים רפואיים וחיילים מיחידת שלדג שאיבטחו את המבצע. העולים נדחסו במטוסים שמהם הוצאו המושבים, ומוספרו במספרים שהודבקו על מצחיהם (ונתנו למבצע את אחד מהדימויים הוויזואליים הזכורים והמזוהים ביותר עמו). במשך כיממה וחצי הוטסו ארבעה עשר אלף איש בעשרות גיחות בין אתיופיה וישראל. רק עם סיום המבצע ניתן לו פרסום בטלוויזיה ובעיתונות. המבצע שבר שיא גינס בתחום מספר הנוסעים אשר טסו במטוס יחיד במהלך טיסה אחת.

לקריאה נוספת

עריכה
  • דוד בוקעי, "קיסינג'ר, ישראל, וסוגיית הרכבת האווירית במלחמת יום הכיפורים", נתיב, אפריל-מאי 2002

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ עמרי אדומי, השיקולים והאילוצים בארגון הרכבת האווירית האמריקאית במלחמת יום הכיפורים (עמ' 465), באתר יסודות (גליון 5) - כתב העת של המחלקת להיסטוריה בצה"ל, ‏ספטמבר 2023
  2. ^ יובל נאמן, ‏קישור אופרטיבי בין ישראל לבין ארצות הברית במלחמת יום הכיפורים, נתיב 104, יוני 2005
  3. ^ עמרי אדומי, השיקולים והאילוצים בארגון הרכבת האווירית האמריקאית במלחמת יום הכיפורים, עמודים 488-492