תוף מרים

כלי הקשה
(הופנה מהדף טמבורין)

תוף מרים או טמבורין הוא כלי נגינה ממשפחת כלי ההקשה, המורכב ממסגרת עץ או פלסטיק בה משולבים זוגות של מצילות, ועליה נמתחת יריעה. לתוף מרים ישנם מעל חמישים שמות וגרסאות בתרבויות השונות ברחבי העולם. הגרסאות השונות נבדלות זו מזו בגודל המסגרת וכן גרסאות מסוימות של התוף חסרות את המצילות. גרסאות מודרניות של התוף חסרות לעיתים את היריעה.

תוף מרים
מריל גרבוס (tUnE-yArDs) מנגנת בתוף מרים
קולות של נגינה בתוף מרים
צלמית חרס דמוית פעמון, מנגנת בטמבורין. כלי נגינה זה היה נפוץ בקרב הנשים ושימש לליווי שירה וריקודים. תקופת הברזל ב2 המאה ה-8 לפנה"ס. מתל שקמונה. אוסף המוזיאון הימי הלאומי

התוף מוחזק בדרך כלל בידיו של המתופף. הניגון נעשה על ידי הכאה על היריעה באזורים שונים ובאופנים שונים, וכן על ידי צלצול במצילות בעזרת האצבעות או על ידי נענוע התוף כולו.

היסטוריה

עריכה

בגרסתו המקורית הורכב תוף מרים ממסגרת עגולה עשויה עץ שעליה הודבקה יריעת עור של בעל חיים כגון עז, כבש ואף דג. הגרסה המוקדמת ביותר של תוף מרים המוכרת לנו, בת 3,500 שנה, נמצאה בעיראק. נמצא גם פסל ברונזה בן 5,000 שנה, המתאר דמות המנגנת בתוף זהה.

בתנ"ך

עריכה

מקור השם "תוף מרים" בעברית הוא מתיאור שירת הים בה נאמר:

"וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת."

במזרח הקרוב הקדום

עריכה

הייצור והשימוש בתוף במזרח הקרוב הקדום החל כנראה במסופוטמיה באלף ה-3 לפנה"ס. משם עבר התוף לשאר ארצות המזרח הקרוב. מקור המילה תוף כנראה במילה השומרית - dup/tup, משם עברה לשפות שמיות אחרות. באוגרית - tp, אשורית - tuppu, ארמית - tuppa, ערבית duff. השם עבר ממשפחת השפות השמיות ליוונית עתיקה - ty(m)panon והרומאים קראו לכלי בלטינית tympanum.

בחפירות ארכאולוגיות בקברים מתקופת הברזל בארץ ישראל נמצאו צלמיות בעלות גוף גלילי, האוחזות בידיהן חפץ עגול שלדעת הארכאולוגים הוא תוף. המילה "תוף" המופיעה במקרא מתייחסת לכלי נגינה חלול העשוי מסגרת ועליו מתוח עור של בעל חיים. הצלילים מופקים על ידי תיפוף על הכלי.[1]

סוגי תוף מרים

עריכה

גרסאות שונות של התוף מוצגות בגלריה הבאה:

ראו גם

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ אבשלום זמר, צלמיות חרס בעת העתיקה, המוזיאון הימי הלאומי, חיפה, 2009, עמוד 16