בדיני נזיקין בהלכה, דין טָמוּן בְּאֵש הוא הלכה מיוחדת בנזקי אש (אחד מארבעה אבות הנזיקין), ולפיה חיוב הפיצוי הוא רק על דברים שנראים לעין וניזקו, ולא על מה שהיה "טמון" ונסתר. המקרה הקלאסי של טמון הוא אש שיצאה משליטה ושרפה ערימת חיטים שמישהו טמן בתוכה חפצים; על פי ההלכה, מי שהצית את האש חייב לשלם רק על ערימת החיטים שנשרפה ולא על החפצים שהיו מוסתרים בתוכה.

מקור הדין עריכה

דרשות הפסוקים עריכה

בכמה מקומות[1] פטור טמון נדרש מהכתוב בתורה בעניין נזקי אש: "כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש או הַקָּמָה",[2] מהמילה "קמה" שמורה על דבר גלוי ונראה לעין.

בירושלמי,[3] מובאים גם לימודים לצד השני- שמחייב על טמון.

במקורות התנאיים עריכה

דין טמון מובא במשנה כמחלוקת בין רבי יהודה שמחייב לשלם גם על כלים טמונים שנשרפו, לבין שאר החכמים שחלקו על כך:

המדליק את הגדיש, והיו בו כלים ודלקו – רבי יהודה אומר: ישלם מה שבתוכו; וחכמים אומרים: אינו משלם אלא גדיש של חטין או של שעורים.[4]

בברייתא[5] דעת חכמים מפורטת יותר, ומבואר שאף על פי שאינו משלם את מלוא הפיצוי על הכלים שנשרפו, בכל זאת "רואים מקום כלים כאילו הוא מלא תבואה", ומשלם כאילו נשרפה ערימה מלאה של תבואה ולא ערימה חלולה.

בתלמוד נטבע המונח "טמון" לציון הלכה זו.

חריגים לדין עריכה

בתלמוד נאמרו שני סייגים לדין טמון, לפיהם יש מקרים שבהם יהיה חייב גם על חפצים טמונים שנשרפו:

  • על פי ברייתא שהובאה בגמרא, אם האש הוצתה מלכתחילה בתוך שטחו הפרטי של הניזק – אז חייב גם על "טמון".[6] האמורא רב פפא סייג זאת רק למקרה שבו מה שהיה טמון הוא דבר שרגילים להטמינו כך, ולא דברים שטמונים באופן מפתיע לגמרי.[7]
  • לפי דעת אמוראים המובאים בתלמוד, דין טמון הוא רק אם בעת הצתת האש לא הייתה לה אפשרות להגיע ולשרוף את התבואה, אלא שלאחר מכן אירע מקרה לא צפוי (כגון שנפל הקיר בין האש לבין התבואה), והמצית התרשל לתקן אותו.[8] לעומת זאת, אם כבר בעת ההצתה היה צפוי שהאש תוכל להגיע לתבואה, אז זה נחשב כנזק שנעשה באופן ישיר על ידי המצית, וחייב גם על "טמון". שיטת האמוראים הזו נקראת "אִשׁוֹ משום חִצָיו", כלומר, נזקי אש נתפסים כפגיעה ישירה בידיים, כמו יריית חץ שעף ופוגע ומזיק מרחוק.

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה