פתיחת התפריט הראשי

בהלכות שבת וחג, נאסרה טרחא יתירה, הכוללת בתוכה שני איסורים; איסור לעשות מלאכה הנצרכת לצורך החג באופן שמעורבת בו גם טרחא מיותרת לצורך החול, והן טרחא מרובה, גם אם היא לצורך החג.

מקורעריכה

איסור טרחא יתירה היא מאיסורי שבות. אודות מקור האיסור כותבים הראשונים:

כותב הריטב"א[1]

וצריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות, לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל, דאם כן נמצאת שבת כחול מן התורה, שהחנויות פתוחות דאוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלים ומונין, ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה, שאם כן אין זה יום מנוחה, אלא כך עיקרן של דברים, כי בכלל מצוות עשה שבות של תורה לשבות ממלאכות, יש לשבות מכל שבות, דרך כלל שלא לעשות שבת כחול, אבל בכל פרט ופרט כי עבד ליה וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול, הוי שבות דרבנן, נמצא שיש לשבות עיקר מן התורה ולפיכך העמידו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצווה של תורה, וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל.

כך גם כותב הרמב"ן עצמו, מקור הדברים, בפרשת אמור[2]:

ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה ביום טוב אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם הייתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומדים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו ביום טוב, ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנווני מקיף והשולחנים על שולחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימים למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה, שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון", שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח, וזהו פירוש טוב ויפה"

טרחא גדולהעריכה

אסרו חז"ל לעשות מאכל שנקרא "טיסני", שנעשה על ידי טורח גדול - כל גרגיר נחלק לארבעה חלקים, מכיוון שהדבר הוא טורח גדול[3]

טרחא מיותרתעריכה

אסור חז"ל לטרוח טרחה שאינה לצורך החג, גם אם נעשית בדרך אגב אם מעשה שנעשה לצורך החג. כך גם נפסק ברמב"ם[4]: "המפשיט את הבהמה לא ירגיל ביום טוב. כיצד הוא המרגיל זה המוציא כל בשר מרגל אחת כדי שיוציא כל העור שלם ולא יקרע. מפני שטורח בהפשט זה טורח גדול ואין בו צורך למועד". בית שמאי רצו לאסור גם לאפות פת מרובה בפעם אחת, אך בית הלל התירו את הדבר[5]

מלבד הדברים האסורים משום טרחא יתירה, התירו חז"ל כמה הלכות כדי למעט בטרחא, והם קבעו כי עדיף לסחוב הרבה בפעם אחת מאשר ללכת פעמים רבות יותר שזו היא טרחא גדולה יותר[6], ובכלל תמיד יש לחפש דרכים למעט בטרחא בחג ולא להרבות בו[7].

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בחידושיו על מסכת ראש השנה לב, ב.
  2. ^ ויקרא כג, כד.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף י"ד, עמוד א'.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ז', הלכה ו'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ב, עמוד ב'.
  6. ^ שו"ע אורח חיים סימן של"ג.
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ל', עמוד א'.