יוהו קוסטי פאסיקיבי
יוהו קוסטי פאסיקיבי (בפינית: Juho Kusti Paasikivi, 27 בנובמבר 1870 – 14 בדצמבר 1956) היה פוליטיקאי ומדינאי פיני, הנשיא השביעי של פינלנד בשנים 1956-1946. כנציג של המפלגה הפינית ומפלגת הקואליציה הלאומית, שימש גם כראש ממשלת פינלנד בשנים 1918 ו-1946-1944. אישיותו השפיעה על הכלכלה והפוליטיקה הפינית לאורך מעל חמישים שנה. פאסיקיבי נחשב לאדריכלה של מדיניות החוץ של פינלנד אחרי מלחמת העולם השנייה. היה משפטן בהכשרתו.
 | |||||||||||||||||
| לידה |
27 בנובמבר 1870 המנקוסקי, אזור פייט-המה, הדוכסות הגדולה של פינלנד, האימפריה הרוסית  | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
14 בדצמבר 1956 (בגיל 86) הלסינקי, פינלנד | ||||||||||||||||
| שם לידה |
Johan Gustaf Hellstén | ||||||||||||||||
| מדינה |
פינלנד | ||||||||||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות הייטניימי | ||||||||||||||||
| השכלה |
| ||||||||||||||||
| מפלגה |
מפלגת הקואליציה הלאומית, Finnish Party | ||||||||||||||||
| בן או בת זוג |
Alli Paasikivi (1934–14 בדצמבר 1956) Anna Paasikivi (1897–1931) | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
| חתימה |
 | ||||||||||||||||
  | |||||||||||||||||
רקע משפחתי, ילדות ושנות לימודיו עריכה
נולד בשם יוהאן גוסטף הלסטן (בשוודית: Johan Gustaf Hellsten) בשנת 1870 בעיירה המנקוסקי (Hämeenkoski או Koski Hl), באזור פייט-המה (Päijät-Häme) (או בשוודית, פייאנה טאבסטיה) בדרום פינלנד, שהייתה אז חלק מהדוכסות הגדולה של פינלנד במסגרת האימפריה הרוסית. אביו היה יוהאן אוגוסט הלסטן, סוחר מטמפרה, ואמו - קרולינה וילהלמינה לבית סלין. בני הזוג נזדמנו במקום בעקבות עיסוקי המסחר של האב. טמפרה, העיר שבה התגוררו, נרשמה כמקום הלידה. לאב הייתה גם בת יותר גדולה, קרולינה, שנולדה מקשר מחוץ לנישואים.
בגיל 4 בעקבות מות האם במאי 1875, עבר הילד יחד עם אביו, עם אחותו למחצה קרולינה ועם דודתו, האחות הגדולה של האם, קטרינה "קייסה" האגמן, לעיר הולולה על יד להטי. במקום החדש פתח האב חנות לבגדים והילד התקבל לבית ספר יסודי.
עקב האטה כלכלית, בשנת 1882 העסק של האב הידרדר, ובכל זאת החליט לשלוח את הבן לגימנסיה בשפה הפינית בהמנלינה Hämeenlinna Normaalilyseo, בית ספר ברמה גבוהה, שהוקם על ידי התנועה הפנומאנית. הילד שהיה מיומן באתלטיקה והתעמלות, נודע גם כקורא בלתי נלאה של ספרים. במהרה הצטיין בלימודים והיה לכוכב של המחזור.
בגיל 14 התייתם הנער גם מאביו, שהשאיר חובות בשווי 4000 מארקים של זהב. דודתו הקשישה הייתה לאפוטרופסית עליו. להערכת אחד הביוגרפים שלו, טואומו פולבינן, נסיבות אלה של חייו תרמו להתפתחות אופיו כצעיר עצמאי ואפילו עיקש. מאוחר יותר בחייו בלטו באישיותו הריאליזם הפרגמטי, הזהירות ומידה של פסימיזם.[1]
בסתיו 1887 בגיל 17 שינה את שמו לפי כללי השפה הפינית - ליוהו קוסטי פאסיקיבי, כששם המשפחה "פאסיקיבי" הוא תרגום של שם המשפחה השוודי "הלסטן" ("אבן גדולה").
בשנת 1890 התקבל עם ציונים מצוינים בבחינות הכניסה לאוניברסיטה על שם הקיסר אלכסנדר הראשון בהלסינקי. בהתחלה למד היסטוריה והשפה הרוסית. מתוך עניין בחברה ובתרבות הרוסית ערך בשנת 1891 טיול לימודים בעיר נובגורוד. בסופו של דבר בשנת 1892 עבר ללימודי משפטים שנראו מבטיחים יותר מבחינה כלכלית, אותם סיים עם תואר שני בשנת 1897. באותה שנה התחתן עם סטודנטית ממוצא פינית-שוודית בשם אנה פורסמן. לזוג נולדו בהמשך ארבעה ילדים.
מהאקדמיה אל המינהל, הפוליטיקה והבנקאות עריכה
במקביל לעבודות שונות המשיך להשתלם בתחום המשפטים בסטוקהולם ובלייפציג. בשנת 1901 סיים את הדוקטורט במשפטים והתקבל כמרצה למשפט מנהלי באוניברסיטת הלסינקי, שבה למד. אולם בשנת 1903 התמנה למנהל האוצר הממלכתי של פינלנד וכיהן במשרה זו עד 1914.
פאסיקיבי היה פעיל פוליטית במפלגה הפינית, בעלת צביון לאומי שמרני, שהתארגנה סביב העיתון "אוסי סואמטאר" (Uusi Suometar). עוד מימי לימודיו באוניברסיטה אימץ פאסיקיבי את ההשקפה ברוחו של הגל וסנלמן על תפקיד השפה והלאום בהיסטוריה. מאוחר יותר הושפע מאוד מהגותו של ההיסטוריון בן ארצו, דניאלסון-קלמרי, פרופסור להיסטוריה כללית, שדגל במדיניות של פייסנות עם השלטון האימפריאלי הרוסי לטובת שמירת האוטונומיה וקידום רפורמות חברתיות בזירה הפינית. מדיניות זו אפיינה את קו המפלגה הפינית "הישנה" (vanhasuomalaiset), גם בתקופות של הגברת הדיכוי שבשנים 1905-1899 ושוב ב-1913-1908. פאסיקיבי תמך בהגברת האוטונומיה של פינלנד ובהקמת ממשלה אוטונומית והתנגד למגמה להפוך את השפה הרוסית לשפה רשמית יחידה בכל מקום באימפריה הרוסית. אולם התנגד לצעדים רדיקליים, העלולים להתפרש כמתגרים בהגמוניה הרוסית. הוא ראה כמשימה חשובה ביותר את גיוס כל הקבוצות בתוך החברה, בלי הבדל של לשון או מעמד חברתי, לשם הגנת האוטונומיה של פינלנד. תמך בין השאר ברפורמה אלקטורלית ברמה לאומית ומקומית.[2]
היה פעיל במסגרת חברת הקואופרטיבים של פינלנד "פלרבו" (Pellervo-seura) שנוסדה בשנת 1899 וכתב מאמרים בעיתון "אוסי סואומטאר". בשנים 1907–1914 ישב פאסיקיבי שתי קדנציות בפרלמנט המקומי בהלסינגפורס. בפעילותו הפרלמנטרית כנציג המפלגה הפינית הגן על האריסים ועל האיכרים חסרי האדמה. בשנת 1907 היה יושב ראש הוועדה האגררית של הפרלמנט והיה אחראי על ניסוח העקרונות של חוק החכרת האדמה משנת 1909. ניהל יחסים טובים עם האגף השמאלי של מפלגת הפינים הצעירים (Nuorsuomalaiset) הליברלית ובשנת 1908 בממשלת הקואליציה של אדווארד היילט (Hjelt) כיהן כראש תת-המחלקה הפיננסית של הסנאט, תפקיד שהיה שקול כנגד שר האוצר.
אולם אחרי פריצת מלחמת העולם הראשונה איבד את האמון בתבונה שבמדיניות הפייסנית כלפי השלטון הרוסי. התפטר מן הפרלמנט ומן המשרה שלו בראש האוצר. התמנה למנכ"ל הבנק קנסאליס-אוסאקה -פאנקי (Kansallis-Osake-Pankki), תפקיד שבו כיהן עד שנת 1934. בשנים 1918-1915 שימש גם כחבר במועצת העיר הלסינקי.
העצמאות ומלחמת האזרחים עריכה
אחרי מהפכת פברואר 1917 ברוסיה, נבחר פאסיקיבי לוועדה שהייתה אמורה לנסח חקיקה חדשה לדוכסות הגדולה של פינלנד בגרסה מודרנית יותר. בהתחלה הוא תמך בחיזוק האוטונומיה במסגרת האימפריה הרוסית, בניגוד לסוציאל-דמוקרטים שבקואליציה-סנאט, שדגלו לשווא באוטונומיה הרבה יותר רחבה. אולם אחרי מהפכת אוקטובר תמך כבר בעצמאות מלאה, אפילו בצורת מונרכיה חוקתית.
בימי מלחמת האזרחים בארצו, עמד פאסיקיבי איתן לצד הממשלה ה"לבנה". כראש ממשלה במאי-נובמבר 1918 שאף להשכנת מונרכיה חוקתית ולהכתרתו של פרידריך קארל פון הסן, תוך הבטחת גיבוי גרמני במאבק נגד רוסיה הסובייטית. אך כשגרמניה איבדה את המלחמה תוכנית המונרכיה נפלה לטובת רפובליקה שהלמה יותר את טעמי מעצמות ההסכמה המנצחות. פאסיקיבי התפטר מן הסנאט וחזר לניהול הבנק KOP.
כבעל דעות פוליטיות שמרניות, פאסיקיבי התנגד בנחישות לסוציאל-דמוקרטית במסגרת הממשלה ולקומוניסטים בזירת הפרלמנט. פלירטט זמנן-מה עם תנועת לאפואה החצי-פאשיסטית שדרשה לקיחת אמצעים רדיקליים נגד השמאל. בסופו של דבר, נוכח ההקצנתה, שהביאה אף לתקיפה של הנשיא הליברלי לשעבר, סטולברג, פאסיקיבי ואוהדים אחרים התרחקו מתנועה ימנית זאת.
בשנת 1934 הוא נבחר ליושב ראש מפלגת קוקומוס(Kokoomus) השמרנית, עם מצע דמוקרטי מובהק, והשלים את טיהור תדמית המפלגה מכתמי ההתקרבות לתנועת לאפואה וההפיכה הכושלת שידועה כמרד מנטסלה.(Mäntsälä)
שגריר בסטוקהולם עריכה
אחרי מות אשתו הראשונה בשנת 1931 נשא פאסיקיבי לאשה את אלינה (אלי) ואלבה (1960-1879) והחליט לפרוש מן החיים הפוליטיים. אך לבסוף, אחרי שכנועים, הסכים לקבל את תפקיד השגריר בשוודיה, בשגרירות הפינית שנחשבה הראשונה בחשיבותה. באותה תקופה פינלנד ראתה עצמה מבודדת על ידי עליית משטרים טוטליטריים בגרמניה, פולין ואסטוניה ומאוימת על ידי ברית המועצות. אחרי התפוררותה ההדרגתית של חבר הלאומים ומשהסתבר כי צרפת ובריטניה הן אדישות, שוודיה הייתה המדינה היחידה שנראתה מסוגלת להעניק לפינלנד תמיכה כלשהי. מאז כישלון ההפיכה של חברי לאפואה, פאסיקיבי ומנרהיים השתייכו לאותם חוגים שמרניים שדנו באפשרות הזאת.
כשגריר שאף פאסיקיבי להשיג משוודיה ערבויות לביטחונה, או ברית הגנה או איחוד לצורכי הגנה. מאז מלחמת האזרחים היחסים בין שני העמים היו קרירים. הרוח המהפכנית שבתום מלחמת העולם הראשונה הביאה לשוודיה את חיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית ואת ההגמוניה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית. פינלנד, לעומת זאת, עברה מלחמת אזרחים הרסנית ותבוסה מוחלטת של המחנה הסוציאליסטי. בדיוק בשעה שפאסיקיבי הגיע לסטוקהולם, נודע כי נשיא פינלנד סבינהופבוד גילה רתיעה מהפלמנטריזם ואחרי לחצים מצד המפלגה השמרנית של פאסיקיבי, סירב למנות ממשלה שתכלול שרים סוציאל-דמוקרטיים. גישה זו לא שיפרה את תדמיתו של השגריר החדש בעיני הסוציאל-דמוקרטים השוודים ששלטו בממשלה בסטוקהולם. חשדנותם ניזונה, בין השאר, מהשאיפה המונרכיסטית משנת 1918 ומההפיכה הכושלת של תנועות לאפואה משנת 1932
הודות למאמציו של פאסיקיבי, אך גם לבחירת נשיא פינלנד חדש - קיוסטי קאליו, מצב הדברים השתפר. כנשיא תמך קאליו בפרלמנטריזם ומינה שרים סוציאל-דמוקרטים בממשלה. עם זאת החשדנות ביחסים בין שתי המדינות נותר חזקה למדי:במהלך מלחמת החורף, תמיכת שוודיה בפינלנד הייתה אמנם משמעותית, אך חסר בה היבט קריטי אחד: שוודיה לא הכריזה מלחמה על רוסיה ואף לא שיגרה כוחות צבאיים להגנת פינלנד. משום כך בעיני פינים רבים, כולל פאסיקיבי עצמו, שליחותו בסטוקהולם נכשלה.
שגריר במוסקבה עריכה
בתקופה שקדמה למלחמת החורף, התמנה פאסיקיבי לנציג פינלנד במשא ומתן, עם ברית המועצות במוסקבה. בראותו שסטלין לא התכוון לשנות את מדיניותו, תמך פאסיקיבי בכמה ויתורים לסובייטים. כשפרצה המלחמה נתבקש פאסיקיבי להיכנס לממשלה של ריסטו ריטי כשר בלי תיק כשתפקידו המעשי היה לשמש ליועץ מדיני. הוא הפך לצלע שלישית בשלישייה המובילה של הממשלה, לצד ראש הממשלה ריטי ושר החוץ ויינו טאנר, מנהיג הסוציאל-דמוקרטים. הוא ניהל את המו"ם להשגת שביתת נשק והסכם שלום וחזר להיות שגריר במוסקבה. בעת שהותו בבירה הסובייטית הורחק מהסודות הכי כמוסים של ראשי המדינה וכשגילה כי אלו מתכוונים ליזום תגובת נקם בסיועה של גרמניה הנאצית, התפטר מתפקידו. זאת הייתה פרישתו השנייה.
ראש ממשלה 1944–1946 עריכה
בקיץ 1941 כשפרצה מלחמת ההמשך, התמסר פאסיקיבי לכתיבת זכרונותיו. ב-1943 נכח לדעת כי גרמניה הלכה לאבד את המלחמה ושפינלנד עמדה בפני סכנה גדולה. אולם התנגדותו מלכתחילה לברית עם גרמניה בשנים 1941-1940 הייתה כל כך ידועה שהפלדמרשל מנרהיים וריסטו ריטי, שהפך בינתיים לנשיא, לא ששו לתמוך ביוזמותיו הראשונות למו"ם להשגת שלום.
מיד עם סיום המלחמה, בשנת 1944 מינה אותו מנרהיים לראש ממשלה. לראשונה נכנס לקבינט גם שר קומוניסטי, איריו ליינו. מדיניותו של פאסיקיבי הייתה ריאליסטית אך לגמרי שונה מזו שבעשרים וחמש השנים האחרונות. הפעם מאמצו העיקרי היה להוכיח שפינלנד אינה מהווה איום לברית המועצות וכי שתי המדינות עשויות להרוויח מיחסי אמון ושלום. הוא נאלץ לבוא לקראת הסובייטים בכמה מישורים, כולל דרישתם לשפיטת פושעי המלחמה. עם התפטרותו של מנרהיים, הפרלמנט בחר בפאסיקיבי ליורשו בתפקיד של נשיא הרפובליקה. הוא היה אז בן שבעים וחמש.
נשיא פינלנד 1946–1956 עריכה
עד להגיעו למעמד רם הזה הלך פאסיקיבי דרך ארוכה מאז כשבצעירותו תמך בשמרנות הקלאסית. הפעם היה מוכן לשתף פעולה באופן שוטף עם הסוציאל-דמוקרטים, ואם צריך, אפילו עם הקומוניסטים, כל עוד פועלים באופן דמוקרטי. רק בהזדמנות אחת הסכים עם השתתפות מפלגתו, השמרנים, לממשלה, וזאת לאורך שישה חדשים בלבד, ונחשב יותר ל"ראש ממשלה עובד ציבור" מאשר למנהיג של ממשלה פרלמנטרית רגילה. בשנת 1946 מינה לראש ממשלה את מאונו פקאלה, מנהיג הליגה הדמוקרטית עממית שכללה קומוניסטים. עם זאת סובלנותו וגמישותו הפוליטית פגו כשבאביב 1948 נודע לו שהקומוניסטים מכינים הפיכה. פאסיקיבי קרא ליחידות אחדות של צבא היבשה ושל חיל הים לבוא להגן על עיר הבירה מפני מתקפה קומוניסטית אפשרית. למעשה כל ניסיון של הקומוניסטים להשתלט על השלטון נכשל עוד בחיתוליו והם נחלו כישלון בבחירות הבאות לפרלמנט.
רוב ההיסטוריונים הפינים המודרניים שוללים קיומו של קשר קומוניסטי אלים, במיוחד בהיעדר תמיכה סובייטית. מאוחר יותר באביב, הצביע שהפרלמנט אי אמון בשר הפנים הקומוניסטי ליינו, בגלל המחלוקת סביב השבויים, רובם מהגרים רוסים לבנים, שמסר לידי ברית המועצות. ישליינו סירב להתפטר מרצון, פאסיקיבי פיטר אותו. אחרי שבבחירות לפרלמנט ב-1948 ירדה המפלגה הקומוניסטית מהמקום הראשון ולמקום השלישי בין מפלגות המדינה, סירב פאסיקיבי להכניסם לממשלה והקומוניסטים נותרו על ספסלי האופוזיציה עד לשנת 1966.
כנשיא, העניק פאסיקיבי ליחסי החוץ של פינלנד מעמד בכורה, תוך נדיון להבטיח שלום יציב וחופש פעולה רחב ככל האפשר. הוא הסיק כי, מעבר לכל הסיסמאות היפות, על פינלנד להתאים עצמה למדיניות המעצמה השכנה וחתום איתה על הסכמים על מנת למנוע תסריט גרוע יותר. מדיניותו זו כונתה במשך עשורים "קו פאסיקיבי-קקונן" (גם לפי שמו של אורהו קקונן שהמשיך בו) ובשנות השבעים "פינלנדיזציה".
ידיעתו את השפה והתרבות הרוסית סייעה לו בקשריו עם המנהיגים הסובייטים והוא לעיתים הוא לא נעזר במתורגמנים בשיחות איתם.
בשנת 1950 נבחר פאסיקיבי לקדנציה שנייה כנשיאה של פינלנד עם 171 מתוך 300 קולות של קולגיומים אלקטורליים. בניגוד לעבר, בכהונתו השנייה הוא שם דגש על מדיניות הפנים. עזר לכך גם מותו של סטלין בשנת 1953. כשוחר ספורט מנעוריו, אתלט ומתעמל לשעבר, נהנה מאוד לפתוח בקיץ 1952 את המשחקים האולימפיים שהתקיימו בהלסינקי.
עד לסוף הקדנציה השנייה בת שש השנים של נשיאותו, הצליחה פינלנד לפתור את הבעיות הדחופות ביותר שנותרו כירושה מהמלחמה האבודה. הפליטים מקרליה יושבו מחדש, פיצויי המלחמה שולמו, הסתיימה הקצבת המזון, ובינואר 1956 הסיגה ברית המועצות את כוחותיה מהנמל פורקאלה שליד הלסינקי. בגיל 85 בתום כהונתו השנייה ב-1 במרץ 1956 לא חיפש פאסיקיבי בכל מחיר להיבחר מחדש. היה מוכן לכהן כנשיא לעוד שנתיים אם רוב גדול של פוליטיקאים היו מבקשים זאת ממנו. ב-15 בפברואר 1956 הועלתה אחרי שקיבל מסר שלא הובן נכון מכמה פוליטיקאים שמרנים, כי יש לו כביכול תמיכה מהמפלגה האגררית והסוציאל-דמוקרטים, הועלתה מועמדותו בטעות. משראה עצמו נכשל, הרגיש עצמו נבגד על ידי אותם הפוליטיקאים שביקשו ממנו להציג את מועמדותו. הוא אף שלל כי נתן את הסכמה בהצהרה פומבית למהלך הזה.
פאסיקיבי נפטר בדצמבר 1956, לפני שסיים לכתוב את זיכרונותיו.
הנצחה עריכה
- תמונתו הופיעה בשטרות פינים שונים, בדומה לנשיאים סטולברג וקקונן.
פרסים ואותות כבוד עריכה
- עיטור הצלב הגדול של מסדר הורד הלבן של פינלנד
- עיטור הצלב הגדול של מסדר האריה של פולין
- עיטור הצלב הגדול של מסדר צלב החירות
- תואר אביר מסדר השרפים של שוודיה
קישורים חיצוניים עריכה
Tuomo Polvinen - Paasikivi Kansallisbiografia 2002
- Max Jacobson Paasikivi biography: final part describes tough political balancing act as postwar President,Helsingin Sanomat 4.11.2003(באנגלית)
- Minister for Foreign Affairs Erkki Tuomioja: Paasikivi returned to Moscow מאמר באתר משרד החוץ הפיני,2.10.2003 נאום שר החוץ טואומיויה:"פאסיקיבי חזר למוסקבה"
- יוהו קוסטי פאסיקיבי, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- יוהו קוסטי פאסיקיבי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה