פתיחת התפריט הראשי

יוסף גינת

אנתרופולוג ישראלי

יוסף (יוסי) גינת (6 במארס 193612 במאי 2009) היה מזרחן ואנתרופולוג. התמחה באנתרופולוגיה של חברות במזרח התיכון. היה יועץ לענייני ערבים לראשי ממשלה בישראל, פרופסור אמריטוס בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה,[1] סגן נשיא לקשרים בינלאומיים ולמחקר במכללה האקדמית נתניה ומנהל המרכז לדיאלוג אסטרטגי שם.[2]

יוסף גינת
YossiGinat-2.jpg
לידה 6 במרץ 1936
פלשתינה (א"י), הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 במאי 2009 (בגיל 73)
ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע אנתרופולוג, מזרחן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חייו ופועלועריכה

נולד לבלה ולמשה גולוביצקי[3] ביישוב עטרות שמצפון לירושלים בתחילת המאורעות של המרד הערבי הגדול. גדל בעטרות עד לפינוי היישוב בעיצומהּ של מלחמת העצמאות. כחבר גרעין נח"ל השתתף בפעולות התגמול ובמלחמת קדש במסגרת חטיבת הצנחנים וב-1957 הצטרף לקיבוץ אוּרים שבנגב. בשנים אלו הרבה להסתובב בקרב הבדואים שבאזור, קשר עמם קשרים ולמד את מנהגיהם. הוא התמנה לנציג המחלקה הערבית של ההסתדרות בנגב,[4] ובמקביל לכך למד באוניברסיטה העברית בירושלים בחוגים לארכאולוגיה וללימודי המזרח התיכון. גינת המשיך בלימודים לתואר מוסמך באנתרופולוגיה חברתית באוניברסיטת תל אביב, ואת הדוקטורט עשה באוניברסיטת יוטה (אנ') שבארצות הברית על דפוסי הנישואין ומעמד האישה בחברה הערבית הכפרית בישראל.

את דרכו במחלקה לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה עשה גינת תוך שילוב מחקר אקדמי. מילא תפקידי ייעוץ למשרדי הממשלה השונים בנושאי ערבים ומיעוטים אחרים. שימש כיועצם של משה דיין, עזר ויצמן ומשה ארנס בכהונתם כשרים ושל שמעון פרס ושל יצחק רבין בכהונתם כראשי ממשלת ישראל. בין היתר פעל כיו"ר ועדת הגבולות של המועצות הערביות המקומיות בוואדי עארה במשרד הפנים[5] וכיו"ר הוועדה ליחסים עם הערבים וארצות האסלאם במפלגת העבודה. שנים ארוכות לימד באוניברסיטת חיפה, ובתוך כך (בשנים 1989–1992) כיהן כמנהל המרכז האקדמי הישראלי בקהיר. גינת היה חבר בוועדת ההיגוי של המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה. ניהל את המרכז ללימודי שלום באוניברסיטת אוקלהומה והיה ממייסדי המרכז לחקר השלום ולפתרון סכסוכים המשותף לאוניברסיטאות אוקלהומה, חיפה, רבת-עמון ובית-לחם. חתר ליישוב סוגיית הפליטים הערביים[6] ונמנה עם תומכי יוזמת ה"הודנה" בין ישראלים ופלסטינים כפתרון מדיני.[7] אחרי פרישתו ב-2004 מאוניברסיטת חיפה ניהל את המרכז לדיאלוג אסטרטגי במכללה האקדמית נתניה.

גינת חי תקופות ארוכות בקרב שבטים בדואים בישראל, בסיני, במצרים ובירדן. מחקריו וכתביו עסקו בחברה הערבית הכפרית והבדואית באזורנו, בנשים בחברה הכפרית המוסלמית, בנוהגי המסורת בחברות אלה, בתרבות כבוד המשפחה, הנידוי ונקמת הדם וכן במבחן ה"בִּשׁעָה" (גילוי האמת בטקס כוויית הלשון בברזל מלובן).

נטמן בבית העלמין של בני עטרות. בלכתו הותיר את אשתו דליה ואת ילדיו, נעמה ועידו.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה