בית לחם
בֵּית לֶחֶם (בערבית: بيت لحم בֵּיתּ לַחְם) היא עיר בהר חברון שבהרי יהודה, כ-10 ק"מ דרומית לירושלים. העיר נמצאת בשטח A שבשליטת הרשות הפלסטינית.
 | |
| פוטומונטאז' של העיר בית לחם | |
| טריטוריה |
 הרשות הפלסטינית |
|---|---|
| נפה | בית לחם |
| ראש העיר | אנטון סלמאן |
| שפה רשמית |
ערבית  |
| תאריך ייסוד | האלף ה-3 לפנה"ס |
| שטח | 29.799 קמ"ר |
| גובה | 775 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 36,000 (2019) |
| ‑ במטרופולין | 200,000 |
| קואורדינטות | 31°42′11″N 35°11′44″E / 31.703056°N 35.195556°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
| http://www.bethlehem-city.org | |
  | |
על-פי המסופר במקרא, בית לחם היא עיר הולדתו של דוד, בה הוא נמשח בידי שמואל למלך על ישראל, ובהמשך ביצר אותה נכדו, רחבעם מלך יהודה. העיר נזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו. במהלך מרד בר-כוכבא, העיר נחרבה בידי הקיסר הרומי אדריאנוס. במאה ה-4 העיר נבנתה מחדש בידי הלנה, אימו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס, ולאחר מכן הוא בנה בה את כנסיית המולד, על הגבעה בה לפי המסורת הנוצרית אירעה לידתו של ישו. העיר נפגעה קשות במהלך מרידות השומרונים, אך שוקמה בהמשך בידי הביזנטים. חומותיה פורקו בידי הממלוכים, אך נבנו מחדש על ידי העות'מאנים.
נכון ל-2010 מתגוררים בעיר כ-30,000 בני אדם. העיר היא בירת נפת בית לחם, שכוללת עיירות כגון בית סאחור, בית ג'אלה, אל-ח'דר ועוד. בנפה מתגוררים על פי הערכות הרשות הפלסטינית כ-200,000 בני אדם[1].
בעבר הייתה רוב אוכלוסייתה של העיר נוצרית, אך שינויים דמוגרפיים שכללו הגירת נוצרים רבים אל מדינות המערב בשל חיכוכים עם המוסלמים שבעיר, הגירת מוסלמים מכפרי הסביבה ומחברון אל העיר, וילודה גבוהה יותר בקרב המוסלמים, הפכו אותה כיום לעיר מוסלמית בעיקרה. לפי אומדנים שונים, כיום הנוצרים מונים 20%–40% בלבד מאוכלוסיית העיר[2][3].
היסטוריה וארכאולוגיה
עריכהאתרה של בית לחם הקדומה
עריכהבסקר הר יהודה[4] נמצאו החרסים הקדומים במדרונות מזרחית לכנסיית המולד, מכאן ברור שהאתר הקדום שכן בראש הגבעה, אלא שבניית כנסיית המולד מחקה את רובו. נ"צ האתר הוא 1698.1235 (מרכז הגבעה), גובה מוחלט 765 מ', גובה יחסי 2 מ', תצפית בינונית (לכיוון המדבר: טובה). קשה להעריך את שטחו המרבי, אך נראה שהיה כ-25 דונם.
הכלקולית ותקופת הברונזה
עריכהלפי העדויות הארכאולוגיות מהסקר[4] ומחפירה, ראשית היישוב בתקופות הכלקולית והברונזה הקדומה 1, מהן נחשפו מערות מגורים וכן קברים, בשולי האתר. נראה שלא התקיימה אז עיר של ממש, אלא שתושבי היישוב היו חקלאים ורועים.
מתקופת הברונזה התיכונה 2 מוכרת מערת קבורה אחת באזור, אך אין עדות ליישוב. לא ברור עד כמה הייתה פה פעילות אנושית בתקופת הברונזה המאוחרת.
בתקופת הברונזה המאוחרת, בין מכתבי אל עמארנה, מאמצע המאה ה-14 לפסה"נ, נזכרת במכתב של מלך ירושלים לפרעה: "עיר בארץ ירושלים בית נינ-אורתה[5] (bit ninurta) שמה"... . נינאורתה הוא אל החקלאות ומאוחר יותר גם המלחמה מסופוטמי. מובן השם בשומרית ייתכן- אל/אדון השעורה[6]. החל משנות ה-60 של המאה הקודמת נמצאו שלושה אתרי קבורה מרכזיים דרומית לבית לחם, האחרון בשנת 2016, בסה"כ כ-200 קברים. הממצאים רבים ועשירים מהקברים מסוף תקופת הברונזה הקדומה ומהברונזה התיכונה כולה ובודדים ודלים מתקופת הברונזה המאוחרת ומספר קברים מראשית תקופת הברזל עד לכ-700 לפסה"נ. לדעת מנהל החפירה האיטלקי פרופסור לורנצו ניגרו (Lorenzo Nigro) הממצאים מעידים שבמקום הייתה עיר משמעותית בתקופות אלו. אולם מקומה של עיר זו לא ידוע. בבית לחם אין ממצאים מתקופת הברונזה המאוחרת[7]. ייתכן שמקומה של עיר זו היה באזור עין ארטס בסביבות מחנה פ. דהיישה. ישנו קשר בין שם זה לבין השם בית לחם גם במשמעות, ויותר מכך עם השם אפרתה הנזכר בתורה, בעניין מקום קבורת רחל.
תקופת הברזל
האתר חוזר ונושב בהיקף מצומצם (5–10 דונם ואולי פחות) בתקופת הברזל 1. הוא גדל בהדרגה עד תקופת הברזל 2ג, ואז מגיע לשיא גודלו, כמו רבים מאתרי יהודה המקראית. מתקופה זו נמצאה טביעת 'למלך' אחת; טביעות אלה מתוארכות למרד חזקיהו באשורים (705-701 לפסה"נ). בתקופת הברזל 2ד הצטמצם היקף האתר בכחצי בערך; סביר להניח שהעיר חרבה במסע סנחריב, והתאוששה באופן חלקי בלבד לאחריו. מהתקופה הפרסית ואילך היקף האתר הקדום מינימלי, ויש להניח כי בית לחם חרבה יחד עם ירושלים בעת חורבן בית ראשון, והתקיימה כיישוב קטן בימי שיבת ציון.[4]
בשנת 2012 נמצאה בולה עם כיתוב "בשבעה בת לחם למלך". זהו המקור האפיגרפי היחיד שנמצא עד היום ומזכיר את בית לחם של תקופת הברזל.
היסטוריה מקראית
עריכהבית-לחם \ אפרתה נזכרת במסורות יעקב, בקשר לקבורת רחל בדרך אליה: ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק י"ט, פרק מ"ח, פסוק ז'.
בבית לחם התיישבו האפרתים, אחת משלוש המשפחות הגדולות ביהודה (לצד הכלבים והירחמאלים): אֵלֶּה בְנֵי חוּר בְּכוֹר אֶפְרָתָה אֲבִי בֵּית לָחֶם[8]. העיר נזכרת גם בספר שופטים, פרק י"ז ופרק י"ט בסיפור פסל מיכה ובפרשת פילגש בגבעה.
בנוסף, העיר בית לחם היא מוקד התרחשותו של סיפור מגילת רות, שגם הוא מתייחס לתקופת השופטים.
היא נזכרת הרבה בימי דוד, שמוצאו ממנה, ספר שמואל א', פרק י"ז, פסוק י"ב, ועוד הרבה אזכורים בספרי שמואל ודברי הימים א.
בית לחם נמנית ראשונה ברשימת הערים למצור המיוחסת לרחבעם[9] (דה"ב יא 6), וברשימת ערי יהודה, בקבוצה 9 שבהר[10]. שתי הרשימות מיוחסות במחקר המודרני למחצית השנייה של תקופת המלוכה.
התקופה הרומית ביזנטית
עריכה
העיר בית לחם נהרסה במהלך מרד בר כוכבא, ובמסגרת גזירות אדריאנוס תושביה היהודים גורשו מהעיר. ולאחריו הקימו הרומאים בעיר מקדש לאדוניס. בשנת 326 הקימה הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס כנסייה במקום בו עמד המקדש. בסוף המאה הרביעית התיישב בעיר הירונימוס וייסד בה שני מנזרים.
במהלך מרד השומרונים בשנת 529 נחרבה העיר שוב. הכנסייה שנהרסה נבנתה מחדש בהוראת הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.
התקופה המוסלמית המוקדמת
עריכהבשנת 637 נכבשה העיר על ידי החליף עומר בן אל-ח'טאב שהורה לשמר את כנסיית המולד ונתן חופש פולחן לנוצרים בעיר.
התקופה הצלבנית
עריכהבשנת 1099 נכבשה העיר על ידי הצלבנים אשר ביצרו את העיר, בנו סביבה חומות וכן בנו את המנזר המצוי צפונית לכנסיית המולד. לאחר הכיבוש הצלבני נוספו נזירים בנדיקטינים למספר הנזירים המידלדל שהיה שם.
ביום חג המולד בשנת 1100 הוכתר בעיר בולדווין הראשון כמלך ממלכת ירושלים.
ב-15 בספטמבר 1187 כבש צלאח א-דין את העיר וגירש את כל תושביה הנוצרים, יחד עם הבישופות הלטינית והכמורה. בשנת 1192 התיר צלאח א-דין לארבעה כמרים לשוב אל העיר. לא נגרם שום נזק לכנסייה עם כיבושו של צלאח א-דין, למעט שומרים מוסלמיים שהוצבו בשער. בשנת 1229 נכבשה העיר בשנית על ידי הצלבנים, והכמורה שבה למקום באופן מלא מעכו. היא נשארה בידיהם עד שנת 1244, עת חוּללה על ידי הטורקים הח'וורזימים. עם עלייתו לשלטון של הסולטאן ביברס בשנת 1250 גורשו הכמרים שבעיר ובשנת 1263 נהרסו חומות העיר ביחד עם המנזר. ידוע על אגדה שלפיה ביברס ניסה להעביר לקהיר את השיש והעמודים מהכנסייה, אך כוונתו סוכלה על ידי הופעה ניסית של נחש. ב-1271 התיר ביברס גישה למקום עבור צליינים מהמערב. בשנת 1347 הותר לכמרים הפרנציסקנים לשוב לעיר ולהחזיק בכנסיית המולד.
התקופה העות'מאנית
עריכה
במהלך השלטון העות'מאני בעיר רבו המחלוקות בין הכמרים היוונים אורתודוקסים והכמרים הקתוליים על השליטה בכנסיית המולד. בין השנים 1831–1841 שלט בעיר מוחמד עלי, ובשנת 1841 חזרה העיר לשלטון האימפריה העות'מאנית.
בשנת 1897 קנה שליחו של הרב צבי הירש קלישר חלקת אדמה בבית לחם, מול קבר רחל. הניסיונות ליישב את החלקה לא צלחו והוואקף השתלט עליה[11].
בראשית המאה ה-20 רכש נתן שטראוס נחלה נוספת באזור קבר רחל. הנחלה נקראה על שמו "נחלת שטראוס". יורשיו של נתן העבירו את החלקה לבעלות קרן קיימת לישראל, אך גם על חלקה זו השתלטו ערבים[12].
בתקופת המנדט הבריטי
עריכהבשנת 1917 נכבשה העיר על ידי כוחות צבא בריטיים במהלך מלחמת העולם הראשונה.
בסקר הכפרים בשנת 1945 אוכלוסיית העיר מנתה 8,820 תושבים[13].
בשנת 1930[14] הקימו רשויות המנדט את בית הסוהר לנשים בבית לחם שפעל בעיר עד תום המנדט במאי 1948.
על-פי תוכנית החלוקה, שהתקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, הייתה בית לחם אמורה להיות חלק מהאזור הבינלאומי המצוי בשליטת האו"ם יחד עם העיר ירושלים. לאחר הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות ב-1949, עבר משליטה בריטית לירדנית, וסביבה הוקמו מספר מחנות פליטים עבור פליטים פלסטינים שנמלטו משטחי מדינת ישראל, מחנה אל-עזה (ידוע גם בשם מחנה הפליטים בית ג'יברין), מחנה עאידה, מחנה דהיישה ומחנה אל-ערוב מדרום לעיר.
לאחר 1967
עריכהבמלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי צה"ל. זמן קצר לאחר מכן, לאחר סיפוח מזרח ירושלים, פנו ראשי הערים בית לחם (אליאס בנדק), בית סאחור ובית ג'אלה וביקשו להסתפח לישראל[15]. על הבקשה חתמו גם 500 נכבדים מבית לחם[16].
בין השנים 1972–1997 שימש כראש עיריית בית לחם אליאס פריג'. פריג' היה ראש העירייה היחיד בגדה המערבית אשר לא הודח ממשרתו על ידי הממשל הצבאי הישראלי. הוא אף היה ראש העיר היחיד אשר לא הזדהה עם הפת"ח ואשר לא הודח ממשרתו בעקבות הקמת הרשות הפלסטינית. הוא שמר על יחסים טובים עם שלטונות ישראל ועד האינתיפאדה השנייה המצב הביטחוני בעיר היה רגוע. פריג' עבד בשיתוף פעולה עם ראש עיריית ירושלים טדי קולק כדי לקדם את התיירות והתשתיות העירוניות באזור[17].
בעקבות הסכמי אוסלו הוגדר רוב שטח העיר כשטח A, וב-21 בדצמבר 1995 עברה העיר לשליטת הרשות הפלסטינית.
המאה ה-21
עריכהבעקבות תחילת האינתיפאדה השנייה נכנסו כוחות צה"ל לעיר במאי 2002. כ-40 פלסטינים חמושים אשר היו מבוקשים על ידי צה"ל כאחראים לפיגועי טרור נמלטו לכנסיית המולד והסתגרו בה תוך שהם מחזיקים כ-200 בני ערובה בנוסף ל-46 כמרים. הפלסטינים המבוקשים הציתו חלקים מקודשים במתחם הכנסייה. בנוסף, לפי עדות כמרים שהוחזקו במקום, הם גנבו איקונות ומנורות יקרי ערך והשתמשו בדפים של ספרי קודש של הכנסייה כבנייר טואלט[18]. צה"ל צר על המבנה אך לא נכנס לתוכו על מנת שלא לפגוע בקדושת המבנה, עם זאת, צלפים של צה"ל ירו בחמושים במבנה שניסו לירות על חיילי צה"ל. לאחר משא ומתן שנמשך מספר שבועות הוסכם כי 13 מבוקשים שהוגדרו על ידי ישראל כבעלי "דם על הידיים" יגורשו לקפריסין, 26 מבוקשים נוספים יגורשו לעזה ושאר המבוקשים ישוחררו.
לדברי ראש העירייה לשעבר ויקטור בטארסה אם במאה ה-20 האוכלוסייה הנוצרית הייתה הרוב המוחלט בעיר (כ-90%), עתה הם מהווים מיעוט של כ-40% מאוכלוסיית העיר[19].
בית לחם במסורות הדתות
עריכה
בבית לחם חיו אנשים חשובים הן בעיני היהודים והן בעיני הנוצרים ובה אירעו אירועים בעלי משמעות לבני שתי הדתות.
במסורת היהודית
עריכהבתנ"ך מוזכרת העיר בית לחם, אשר הייתה קרויה גם "אפרת" בספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ט"ז, וכן בפרק מ"ח 7, וכן במגילת רות ד' 11, בשם "יב וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים" בספר שמואל א' י"ז 12, ובשם "א וְאַתָּה בֵּית לֶחֶם אֶפְרָתָה צָעִיר לִהְיוֹת בְּאַלְפֵי יְהוּדָה מִמְּךָ לִי יֵצֵא לִהְיוֹת מוֹשֵׁל בְּיִשְׂרָאֵל וּמוֹצָאֹתָיו מִקֶּדֶם מִימֵי עוֹלָם" בספר מיכה, פרק ה', פסוק א'. רחל נקברה על אם הדרך המובילה לבית לחם ("דרך אפרתה") צפונית לעיר (בראשית מ"ח 7), וכן בעיר התגוררה רות המואביה בשובה לארץ. על פי ספר שמואל, בעיר נולד דוד המלך ובה נמשח למלך על ידי שמואל (שמואל א' ט"ז 4–13). לאחר שנאלץ דוד המלך לגלות מן העיר, התגעגע למי הבאר בעיר, ושלושה מגיבוריו הביאו לו מים מהבאר (שמואל ב' כ"ג 13–17). כמו כן, בספר שופטים מוזכר השופט אבצן מהעיר בית לחם.
ע"פ המדרש, פירוש השם "בית לחם" אינו לחם אלא מלחמה (שורש: ל-ח-מ).
לפי המסורת רחל נקברה לא הרחק מבית לחם, והמבנה הקרוי "קבר רחל" והמצוי במבואותיה הצפוניים, הוא אתר עלייה לרגל.
במסורת הנוצרית
עריכהלפי מסורת הנוצרים ישו נולד בעיר, וכנסיית המולד הנמצאת בה נבנתה לפי אמונתם על הגבעה בה התרחשה הלידה. העיר בית לחם מוזכרת בברית החדשה כעיר הולדתו של ישו.
ישנם חוקרים הסבורים כי הזיהוי של בית לחם כאתר הולדתו של ישו שגוי וכי בית לחם הגלילית היא האתר המוזכר בברית החדשה. בבית לחם הגלילית התגלו שרידי עיר מהמאה הראשונה לספירה, וכן שרידי בית כנסת, ואף כנסייה מאוחרת יותר. המרחק בין בית לחם הגלילית לבין נצרת מסביר את התיאור המופיע בברית החדשה לפיו עבר ישו את המרחק בין הערים במשך שש שעות.
דמוגרפיה
עריכהבעקבות הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, תושביה הנוצרים של בית לחם עברו תהליך ערביזציה, אם כי מלכתחילה רבים ביניהם היו במוצאם ערבים משבט ע'סאן.[20] שתי החמולות הנוצריות המרכזיות בעיר, חמולות נג'אג'רה ופראחיה, טוענות למוצא משבט ע'סאן. הראשונה מתייחסת לבני השבט שהיגרו מאזור תימן ומוואדי מוסא בירדן של ימינו, והשנייה מתייחסת לבני השבט שיצאו מהכפר נג'ראן, הנמצא בדרום ערב הסעודית של ימינו, בסמוך לגבול בינה לבין תימן.[20] חמולה נוצרית נוספת, ענאתרה, מתייחסת גם היא לשבט ע'סאן.[20] חמולת פוואע'רה מוסלמית ומקורה בכפר בית פאע'ור.[21]
החוקר הגרמני בלדנשפרגר כתב בשנת 1897 שבימיו אוכלוסיית בית לחם הורכבה משלוש קבוצות מרכזיות: מוסלמים שהגיעו מחורבות בית פאע'ור הסמוכה והתיישבו באחד מחלקי העיר בשלהי המאה ה-18; נוצרים לטינים, שהם צאצאיהם של צליינים וסוחרים אירופאים, שלאור המקור האיטלקי של שמותיהם ייתכן שמקורם מוונציה; והנוצרים היוונים, שהם צאצאי תושביה הנוצרים הוותיקים יותר של העיר, או שהיגרו אליה במשך השנים.[21]
אחוז הנוצרים בבית לחם נמצא בירידה מתמדת מאמצע המאה ה-20.[22][23][24][25]
חינוך
עריכהבעיר ממוקמת אוניברסיטת בית לחם, אוניברסיטה פלסטינית נוצרית-קתולית. בשנת 2014 למדו בה כ-3,200 סטודנטים. היא נוסדה בשנת 1973, והיא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בגדה המערבית.
ספורט
עריכהמרתון פלסטין
עריכה
ערך מורחב – מרתון פלסטין
באפריל 2013 התקיים מרתון פלסטין הראשון בבית לחם, המרתון התחיל ונגמר ליד כנסיית המולד[26]. מאז מתקיים המרתון מדי שנה[27].
כדורגל
עריכהכחמישה ק"מ מערבית לבית לחם ממוקם אצטדיון אל-ח'דר. האצטדיון נחנך בשנת 2007, מכיל 6,000 מושבים ונבנה במימון ממשלת פורטוגל. המגרש עומד בתקן הבינלאומי ובכל דרישות פיפ"א. אורכו 106 מטר ורוחבו 76 מטרים. באצטדיון משחקות קבוצות ואדי א-ניס ושבאב אל-ח'דר מליגת העל הפלסטינית[28].
ערים תאומות
עריכה
אבו דאבי, איחוד האמירויות הערביות
אורבייטו, איטליה- אסיזי, איטליה
אתונה, יוון
בלם, פארה, ברזיל
ברלינגטון, ורמונט, ארצות הברית
גלאזגו, סקוטלנד, בריטניה (מ־2007)
האג, הולנד
האפסלו, אסטוניה (מ־2010)- ורונה, איטליה
ליסבון, פורטוגל
מדבא, ירדן
מונטריי, מקסיקו- מילאנו, איטליה
- נאטאל, ברזיל
סנקט פטרבורג, רוסיה
סרגוסה, ספרד- פירנצה, איטליה
פרטוריה, דרום אפריקה
צ'נסטוחובה, פולין
קונספסיון, צ'ילה
קוסקו, פרו- קורדובה, ספרד
קלן, גרמניה
רבאט, מרוקו
שארטר, צרפת
שטייר, אוסטריה
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה- משה כוכבי, הסקר בארץ יהודה. יהודה, שומרון וגולן - סקר ארכיאולוגי בשנת תשכ"ח (עורך: משה כוכבי), תשל"ב, עמ' 19-89
- אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), אוניברסיטת תל אביב, 1993
קישורים חיצוניים
עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של בית לחם- אוניברסיטת בית לחם - אתר רשמי
- אביבה לורי, מתן גז, ורה בבון רוצה להציל את בית לחם, באתר הארץ, 17 בינואר 2013
- שמעון איפרגן, הריביירה של בית לחם, באתר מאקו, 3 באפריל 2014
- דני רובינשטיין, מדינת בית לחם שבין הגדה לישראל, באתר כלכליסט, 25 במרץ 2015
- אבי יששכרוף וזיו קורן, בית לחם מפוצצת בתיירים נוצרים - והמוסלמים לא רואים מזה כלום, באתר וואלה, 14 במאי 2015
- איתמר צור, האפרטהייד המושתק של הרש"פ נגד נוצרים, באתר ערוץ 7, 21 בדצמבר 2016
אסף גבור, תולדות היישוב היהודי בבית לחם, בעיתון מקור ראשון, 27 במאי 2020- צילום אוויר של בית לחם ובית ג'אלה, 1945, קנ"מ 1:10,000, כולל אינדקס אתרים, אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
- בית לחם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
בית לחם (יהודה ושומרון), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
עריכה- ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלסטינית, Localities in Bethlehem Governorate by Type of Locality and Population Estimates, 2007-2016
- ^ הכלכלה הפלסטינית: בין בית לחם לירושלים, באתר כלכליסט, 31 במאי 2010
- ^ [1], "Israel and the Plight of Mideast Christians". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). 2012-03-09. נבדק ב-2020-11-28.
- ^ 1 2 3 אבי עופר, הר יהודה בתקופת המקרא (עבודת ד"ר), אוניברסיטת תל אביב, 1993, עמ' 3: 23-24
- ^ אנציקלופדיה מקראית
- ^ Blak&Green 1992,p.142
- ^ בית לחם אפרתה, גבריאל ברקאי
- ^ ספר דברי הימים א', פרק ד', פסוק ד'
- ^ ספר דברי הימים ב', פרק י"א, פסוק ו'
- ^ ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ג, בנוסח שנשתמר רק בתרגום השבעים ומונה את קבוצה 9 שבהר. במחקר נהוג להתייחס לפרק זה כאל פרק 53ג בספר יהושע.
- ^ נדב שרגאי, ישראל השבוע, עמוד 24, 10.6.16
- ^ נדב שרגאי, ישראל השבוע, עמוד 24, 10.6.16
- ^ Government of Palestine, Department of Statistics, 1945, p. 26
- ^ מפת בית לחם, באתר מאת מחלקת המדידות של ממשלת המנדט. אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, 1930
- ^ אורי מילשטיין, איך הפך אכלוס יהודה ושומרון במאות אלפי יהודים מחזון למציאות, באתר מעריב אונליין, 3 באוגוסט 2018
- ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1967
- ^ יוסף צוריאל, שלום נוסח קולק-פרג', מעריב, 28 בדצמבר 1973
- ^ "המערכה על ירושלים", דורי גולד, בהוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, ת"א 2008, עמוד 33
- ^ אלי אושרוב, הבשורה על פי ראש עיריית בית לחם: ברקת עוד יקנא בנו, באתר nrg, 19 ביולי 2010
- ^ 1 2 3 Bethlehem, The Holy Land's Collective Cultural National Identity: A Palestinian Arab Historical Perspective Musallam, Adnan. Bethlehem University. (אורכב 19.10.2013 בארכיון Wayback Machine)
- ^ 1 2 Baldensperger, P. J. (1897-04-01). "Morals of the Fellahîn". Palestine Exploration Quarterly. 29 (2): 123. doi:10.1179/peq.1897.29.2.123. ISSN 0031-0328.
- ^ Andrea Pacini (1998). Socio-Political and Community Dynamics of Arab Christians in Jordan, Israel, and the Autonomous Palestinian Territories. Clarendon Press. p. 282. ISBN 978-0-19-829388-0.
- ^ Malek, Cate (4 באפריל 2017). "Bethlehem is Struggling to Protect the Church of the Nativity". Newsweek. The Newsweek Daily Beast Company. ארכיון מ-29 בפברואר 2020. נבדק ב-25 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Lidman, Melanie (24 בדצמבר 2016). "Christians Worry 'Silent Night' May Soon Refer to their own Community in Bethlehem". The Times of Israel. ארכיון מ-23 באפריל 2020. נבדק ב-25 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ O'Connor, Anne-Marie (21 בדצמבר 2013). "Little Palestinian town of Bethlehem wants its tourists, Christian residents to come back". The Washington Post. The Washington Post Company LLC. The Washington Post. ארכיון מ-2 באוקטובר 2018. נבדק ב-25 באוגוסט 2018.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ אילן גולדמן, 42 קילומטר מתחילים בצעד אחד, באתר הארץ, 22 באפריל 2013
- ^ אקטיבסטילס, מרתון בית לחם: רצים למען חופש התנועה, אתר שיחה מקומית, 1 באפריל 2016
- ^ יוני מנדל, הדשא של הפלסטינים ירוק פחות, באתר וואלה, 5 במאי 2007
