פתיחת התפריט הראשי
יוסף שם-טוב במדי קצין טורקי

ד"ר יוסף (סינטו) שם-טוב (א' שבועות תרל"ט, 28 במאי 1879, סֶרֶס, יוון – כ"ה בתמוז תשכ"ז, 2 באוגוסט 1967, תל אביב). הרופא הווטרינר העברי הראשון שהשתקע בארץ-ישראל,[1] ממונה על הלשכה הווטרינרית במחוז ירושלים בתקופה העות'מאנית ורופא וטרינר ממשלתי בירושלים בתקופת המנדט הבריטי עד פרישתו לגמלאות ב-1935.

תוכן עניינים

קורות חייועריכה

נולד למשפחת יוסף בעיר סֶרֶס שבצפון יוון. בן זקונים, אח לאחד-עשר אחים ואחיות. ב-1896, לאחר סיום הלימודים, תחילה בבית-הספר היסודי בעיר הולדתו ואחרי כן בגימנסיה כי"ח בעיר המחוז סלוניקי, נתקבל שם-טוב–סינטו ללימודים בבית-הספר הממלכתי הגבוה לווטרינריה באיסטנבול. מוסד מדעי זה נוסד אך שנים ספורות קודם לכן, ושפת הלימוד המרכזית בו הייתה צרפתית. שם-טוב ואחד-עשר חבריו למחזור השמיני נבחרו מקרב מועמדים מכל רחבי האימפריה העות'מאנית. הממשלה מימנה את שכר הלימוד והמחיה שלהם במשך ארבע השנים, בתנאי פנימייה, תמורת התחייבותם לשרות ממשלתי בהמשך דרכם.[2] עם סיום לימודיו בשנת 1900 הוצב לעבודה בערי השדה ועבד בעיקר בביעור מחלות מידבקות בבעלי-חיים. תחילה, למחצית השנה באדריאנופול, ואחר כך, למשך כשלוש שנים, במאניסה שבנפת סמירנה, שם פעל לעצירת מגֵפת דֶבֶר הבקר, מחלה נגיפית קטלנית שהשתוללה באנטוליה. לריפוי בהמות שנדבקו בה הזריק שם-טוב נסיוב אשר הופק במעבדות המכון הבקטריולוגי האימפריאלי באיסטנבול. כאשר נתקל במקרי מחלה שלא הגיבו לטיפול המקובל, ניסה מינונים שונים של הנסיוב עד להצלחת הריפוי. את ממצאיו החדשניים סיכם ופרסם בצרפתית – אחת משש השפות שבהן שלט.[3]

 
ד"ר יוסף שם-טוב מזריק נסיוב לפרה בכפר סילואן, 1904

בשנת 1904 נשלח שם-טוב לארץ-ישראל לטפל באותה מחלה מגפתית אשר פגעה בעדרי הסולטאן.[4] אלה הוחזקו בשלוש חוות בארץ בסביבות חברון ועזה, ולפיכך קבע את מקום מגוריו בחברון[5] וממנה יצא על סוסו למסעותיו לעדרים ולכפרים הנגועים. שם-טוב גילה שמקור המחלה בבקר שהובא ארצה מאדריאנופול ולא, כפי שסברו, ממצרים ומסודאן. הבקר הנגוע הגיע מחוף יפו לשוק הבהמות בלוד, ומשם – לרחבי הארץ. שם-טוב הצליח לעצור את התפשטות המחלה באמצעות הטלת הסגרים ובידוד בהמות חולות, על פי כללי תורת האפידמיולוגיה. בבהמות יקרות-ערך טיפל באמצעות הנסיוב. בגיליון יום שישי, 3 ביוני 1904 של "השקפה" – עיתונו של אליעזר בן-יהודה – פורסמה מודעה כלהלן: "תודה. אני חושב לחובה לי להגות את תודתי והכרת טובה להאדונים ד"ר שם-טוב יוסף וד"ר עלי ראסיס, רופאי בהמות, שטרחו והשתדלו לרפא את בהמותי שנחלו ממחלת הדבר של הבהמות ויצילו אחת עשרה בהמות. ברגשי כבוד, אלטר ברנבלום". בתוך כשלוש שנים הושלמה הדברת המחלה באזורנו. שלמה דורי, ממנהיגי ענף הרפת בארץ, מציין כי בארץ-ישראל "קם אי בריא בים של חולי" כתוצאה ממעשיו של שם-טוב.[6]

בעקבות הצלחתו התמנה ד"ר שם-טוב על ידי הממשלה לתפקיד הרופא הווטרינר המחוזי. בין לבין נשא שם-טוב לאישה את ססיליה (זיסל), בתם של בעלי הבית שבו התגורר בחברון – אלתר ריבלין, יליד רוסיה, מנכבדי העדה האשכנזית, נציג היהודים במועצת העיר חברון, ואשתו חסיה ריבלין, ילידת חברון. הזוג הצעיר עקר לירושלים והתגורר ברחוב החבשים, שם נולדו ילדיהם. עם נישואיו שינה במעט את שמו משם-טוב (סינטו) יוסף ליוסף שם-טוב.[7]

במשרתו הממשלתית החדשה עסק שם-טוב, בין היתר, בפיקוח על השחיטה מבחינת ההיגיינה של הבשר ובמניעת מחלת הכלבת, שהגיעה בשנים מסוימות (בעיקר ב-1912) לממדים מגפתיים.[8] ב-1909 היה אחד ממייסדי חברת צער בעלי-חיים בירושלים ועבד בה "שלא על מנת לקבל פרס".[9] העיתון "אלקֻדס"[10] כותב בגיליונו מיום 14 במרץ 1913 דברי שבח על חברת צער בעלי-חיים בירושלים: "רופא-הבהמות של האגודה, ד"ר פינטו [צ"ל סינטו] מתמסר לעבודתו במסירות רבה. הוא וחברי אגודת צער בעלי-חיים עושים מאמצים רבים כדי להקל על סבלן וטרחתן של הבהמות... יגמול האל כפועלם". ד"ר שם-טוב היה שותף פעיל בהקמת בית חולים לבעלי-חיים (בשטח בריכת הסולטאן שלרגלי הר ציון). בית החולים הזה נסגר בעת מלחמת העולם הראשונה, אבל חזר לפעול אחרי כן בפיקוחו של ד"ר שם-טוב.[11]

ב-1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, גויס שם-טוב בן ה-36 לצבא הטורקי. הוא שירת בארבע שנות המלחמה כרופא-וטרינר צבאי בחזיתות ארץ-ישראל (בעזה, יריחו, יסוד המעלה ובגולן) כרופא וטרינר ראשי בבית החולים לגמלים, ושנה אחת שירת בחזית גליפולי.[12] עם תום המלחמה חזר לירושלים, והתחדש מינויו תחת השלטון החדש, הבריטי, כרופא וטרינר ממשלתי. בזיכרונותיו מספר מוסא עלמי בחיבה על מפגשו עם רופא-וטרינר יהודי-ספרדי, דובר ערבית-פלסטינית, שטיפל בו כששבר את צלעותיו בעת ההפלגה מאיסטנבול לארץ-ישראל ב-1919.[13]

ביולי 1922 השתתף ד"ר שם-טוב באספת היסוד של הסתדרות הרופאים הווטרינרים העבריים, שנערכה בבית ד"ר יצחק סמסונוב בשדרות בת גלים שבחיפה. מספר המשתתפים באותה אספה – ארבעה.[14]

עוד בימים שקדמו למלחמת-העולם רכש ד"ר שם-טוב חלקת קרקע ממזרח לירושלים, במקום שבו החלה להיבנות ב-1921 שכונת תלפיות. מעשה יוצא-דופן זה מתואר בסיפורו של עגנון "הסימן": "לדור כאן אי אפשר היה, שרחוק הוא המקום מן היישוב ולא היה בו סימן של יישוב ולא שום נפש חיה, חוץ מעוף השמים ומיני שרצים... לגלגו עליו כל הפקחים שבירושלים ואמרו, קבר אותו אדם את מעותיו במדבר".[15] שם-טוב נטע בחלקתו שקדים, הקים עליה סוכת קיץ ולעיתים הביא עמו לשם את אשתו הצעירה ואת ילדיו הרכים. בשובו מן המלחמה שיקם את מטע השקדים שנהרס, ועל הקרקע שרכש נבנו לימים כמה מבתי שכונת תלפיות. משפחת שם-טוב התגוררה שם ברחוב ביתר (שנודע קודם לכן בשם דרך אפרתה, וכיום נקרא רחוב בית הערבה).[16] במלחמת העצמאות נאלצה משפחת שם-טוב לעזוב את ביתה זה, ובהפגזות נפגע המקום והרבה מחפציו ומסמכיו של שם-טוב כלו באש.

ד"ר יוסף שם-טוב פרש לגמלאות מן השרות הממשלתי ב-1935. עד סוף ימיו החזיק ברישיון הממשלתי מס' 1 לעיסוק ברפואה וטרינרית.[17] הוא "האריך ימים וחזה בשיבת ציון ובבניין הארץ, בשגשוג המשק החקלאי ובהגדלה במספר הקולגים הנותנים שרות וטרינרי ענֵף לבעלי חיים".[18] נפטר בשנת 1967, שש שנים אחרי מות אשתו, והוא בן 87 שנים. הניח אחריו את ילדיו, רבקה (1911), מרגלית (1914) ומשה (1916), נכדים ונינים.[19]

לקריאה נוספתעריכה

  • אפיאטרוס (שי-ישעיה גור), "הרופא הוטרינרי הראשון בארץ", השדה, כרך י"ד (חוב' ט'-י'), יוני 1934, עמ' 542–543
  • שי גור, "תולדות העזרה הוטרינרית בארץ-ישראל", רפואה וטרינרית, כרך ד' (3), יולי 1947, עמ' 117–118
  • דוד מלצר, "ההיסטוריה של הרפואה הווטרינרית בארץ־ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, 1870–1917", עבודת גמר מוגשת כמילוי חלקי של הדרישות לשם קבלת תואר דוקטור לרפואה וטרינרית, בית הספר לרפואה וטרינרית ע"ש קורט, האוניברסיטה העברית ירושלים, 1995
  • עמי נריה, רפואה וטרינרית בארץ-ישראל – חמישים שנות רפואה וטרינרית, 1917–1967 (עיצוב והפקה: משה מירסקי), תל אביב, גל-אור בע"מ, 2001
  • אריה שושן, "הסולטן והרופא הווטרינרי היהודי", מקורות רפואה, רחובות, הוצאת שושנים, 1979, עמ' 181–183

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ במשך שנתיים, 1893–1895, עבד בארץ ישראל (במקוה ישראל) רופא וטרינר בשם אברהם אברמוב, אך הוא ירד לצרפת בשנת 1896 ולא חזר עוד ארצה.
  2. ^ מופיע בספר הבוגרים של בית-הספר בגרסה הטורקית של שמו ובציון עיר הולדתו – Sinto Yasef oğlu, Serez, כלומר, סינטו (בן) יוסף מהעיר סרס
  3. ^ תרגום מאמרו מצרפתית נעשה בידי מרדכי צבי זפרן ("הדֶבֶר והנסיוב נגד הדבר – על ידי הד"ר, רופא הבהמות, האדון דר' שם-טוב יוסף ממגנזיה אשר באנתוליה") ופורסם ב"השקפה", 30 באוגוסט 1904, עמ' 6.
  4. ^ בלוח ארץ ישראל (בעריכתו של אברהם לונץ) לשנת 1904 (מחצי אב תרס"ג עד אלול תרס"ד, בסקירה "המצב בכלל", עמ' 166) נכתב: "בהיות כי בזמן האחרון נתרבו מאד מחלות הבהמות, לכן שלחה הממשלה יר"ה את אחינו האדון שם טוב יוסף מאזמיר לפקח על זה וגם בא בתור חוקר ובודק (מפתש)".
  5. ^ ב"השקפה" מ-16 באוגוסט 1904, במדור "חברון", מופיעה ידיעה בחתימתו של "בן חברון": "הא' שם-טוב יוסף רופא הבהמות מקושטא בא לעירנו, ברוך הבא."
  6. ^ דברי ההערכה של שלמה דורי בגב ספרו של עמי נריה, רפואה וטרינרית בארץ-ישראל – חמישים שנות רפואה וטרינרית, 1917–1967 (תל אביב, 2001)
  7. ^ על שינוי השם כתב נכדו, דוד לנפיר, באתר משפחת ריבלין. הסיפור אינו מדויק, שכן השם "סינטו" אינו אלא קיצור חיבה של "שם-טוב"; במלים אחרות – היה כאן רק מעשה של החלפת שם המשפחה בשם הפרטי. מעניין לציין כי החותן עצמו לא נקרא בראשיתו בשם ריבלין כי אם דאראגאוו, אך החליף את שמו לרגל נישואיו לבת משפחת ריבלין; כך לפי דוד תדהר (עורך), "אלתר (אשר אנשיל) ריבלין", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ד (1950), עמ' 1634.
  8. ^ על תחומי פעולתו מצביע מאמר שפרסם בכתב-עת החקלאי (ירחון שמושי ומדעי לכל מקצעות עבודת האדמה, נערך על ידי הד"ר מ' זגורודסקי) כרך א, 1912–1913, בעמודים 134–138: "ע"ד מחלות הבהמות בא"י – תשובות על שאלותיו של אחד האכרים בגליל". ד"ר שם-טוב הוצג שם כ"רופא-בהמות, מפקח מטעם הממשלה; מחוז ירושלים". השאלות – והתשובות – עוסקות במחלות סוסים, פרדות ובקר.
  9. ^ אפיאטרוס (שי-ישעיה גור), "הרופא הוטרינרי הראשון בארץ", השדה, כרך י"ד, חוב' ט'-י', יוני 1934, עמ' 543
  10. ^ נוסד ב-1908 בירושלים על ידי ג'וּרג'י חביב חנאניא והופעתו חדלה ב-1914, בפרוץ מלחמת-העולם הראשונה
  11. ^ אריה שושן, "הסולטן והרופא הווטרינרי היהודי", מקורות רפואה, הוצאת שושנים, 1979, עמ' 181–183
  12. ^ אפיאטרוס, עמ' 543
  13. ^
    Sir Geoffrey Furlonge, Palestine is my country – the story of Musa Alami, John Murray Publishers Ltd, London, 1969 ,Chapter 5 (Return to Palestine) p. 67
  14. ^ א' שמשוני, "הראשונים: פרק בהיסטוריה של הרפואה הווטרינרית בישראל", רפואה וטרינרית, כרך 66 (3), אלול תשע"א, 2011, עמ' 5 - 9
  15. ^ ש"י עגנון, "הסימן" (פרקים י"ט–כ"ג), בתוך: האש והעצים, שוקן 1962
  16. ^ יהושע בן אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט, זכרונות, בתים, אנשים, כרך ראשון, יד בן-צבי, תשע"ב 2011, עמ' 57, 66, 68
  17. ^ ילקוט הפרסומים, י"ב בטבת תשל"ד (6 בינואר 1974), עמ' 7
  18. ^ אריה שושן, "הסולטן והרופא הווטרינרי היהודי", מקורות רפואה, רחובות, הוצאת שושנים, 1979, עמ' 183
  19. ^ בתוכנית הרדיו "בית הוריי" (רשת א', ערכה והגישה: רעיה אדמוני) ששודרה לראשונה ביום שישי 21 בספטמבר 2012 (בשעה 07:00; ובשידור חוזר – ביום שבת 29 בספטמבר 2012 בשעה 17:00), העלה יורם נחמיאס, נכדו הבכור של ד"ר שם-טוב, זכרונות על סבו. בין היתר סיפר על אודות התייעצותו של ש"י עגנון בשכנו ד"ר שם-טוב בנוגע לסימני מחלת הכלבת ומהלכיה, וזאת בעת כתיבת "תמול שלשום" ובהקשר לכלב בלק, גיבור הספר.