יו דלטון

יו דלטון
Hugh Dalton
לידה	26 באוגוסט 1887; נית', הממלכה המאוחדת
פטירה	13 בפברואר 1962 (בגיל 74); לונדון, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	קינגס קולג'; איטון קולג'; בית הספר לכלכלה של לונדון; סאמר פילדס סקול ;
מפלגה	מפלגת הלייבור
בן או בת זוג	רות דלטון (1914–?)
	31 במאי 1948 – 28 בפברואר 1950; (שנה)
	→ פרנק פקנהאם, הרוזן מלנגפורד A. V. Alexander, 1st Earl Alexander of Hillsborough ←
	27 ביולי 1945 – 13 בנובמבר 1947; (שנתיים)
	→ John Anderson, 1st Viscount Waverley סטפורד קריפס ←
	28 בינואר 1960 – 13 בפברואר 1962; (שנתיים)
	5 ביולי 1945 – 3 בפברואר 1950; (4 שנים)
	23 בפברואר 1950 – 5 באוקטובר 1951; (שנה)
	25 באוקטובר 1951 – 6 במאי 1955; (3 שנים)
	26 במאי 1955 – 18 בספטמבר 1959; (4 שנים)
	29 באוקטובר 1924 – 10 במאי 1929; (4 שנים)
	30 במאי 1929 – 7 באוקטובר 1931; (שנתיים)
	14 בנובמבר 1935 – 15 ביוני 1945; (9 שנים)
	13 באוגוסט 1949 – 5 במאי 1951; (שנה)
	22 בפברואר 1942 – 23 במאי 1945; (3 שנים)
	→ John Jestyn Llewellin, 1st Baron Llewellin אוליבר ליטלטון ←
	15 במאי 1940 – 22 בפברואר 1942; (שנה)
	→ Sir Ronald Cross, 1st Baronet Roundell Palmer, 3rd Earl of Selborne ←
	11 ביוני 1929 – 3 בספטמבר 1931; (שנתיים)
	→ אנתוני אידן James Stanhope, 7th Earl Stanhope ←

אדוארד יו ג'ון ניל דלטון, הברון דלטון (באנגלית: Edward Hugh John Neale Dalton, Baron Dalton; ‏ 16 באוגוסט 1887 – 13 בפברואר 1962) היה פוליטיקאי בריטי, ממפלגת הלייבור הבריטית. בימי מלחמת העולם השנייה שירת דלטון כ"שר ללוחמה כלכלית" בקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל והיה אחראי להקמת מנהלת המבצעים המיוחדים. לאחר המלחמה מונה לשר האוצר של בריטניה בממשלתו של קלמנט אטלי אך נאלץ לפרוש בשל שערורייה פוליטית.

רקע ומוצא, תחילת הקריירה

דלטון נולד בנית' שבויילס. אביו, ג'ון ניל דלטון היה הכומר האישי של המלכה ויקטוריה ומורו האישי של ג'ורג' החמישי.

דלטון חונך בבית הספר הפרטי היוקרתי סאמר פילדס סקול בסאמרטאון, פרבר של העיר אוקספורד, ולאחר מכן בבית הספר הפרטי איטון קולג'. לאחר מכן החל בלימודים בקינגס' קולג' השייך לאוניברסיטת קיימברידג', שם בלט בדעותיו הסוציאליסטיות וכונה על ידי חבריו "קומראד יו".

את לימודיו הגבוהים המשיך בבית הספר לכלכלה של לונדון ובמידל טמפל. במלחמת העולם הראשונה נקרא בתחילה לשירות בחיל האספקה המלכותי, אך לאחר מכן הועבר לשרת בחיל התותחנים. הוא שירת כקצין בדרגת לויטננט (מקביל לדרגת סגן בצה"ל) בחזית הצרפתית ולאחר מכן בחזית האיטלקית, שם זכה בעיטור האיטלקי "Medaglia di Bronzo al Valor Militare", בהכרה על "הבוז שהפגין כלפי הסכנה" במהלך הנסיגה מקפורטו. לאחר מכן כתב זכרונות משירותו הצבאי בשם "עם תותחים בריטים באיטליה". לאחר המלחמה שב לבית הספר לכלכלה של לונדון ולאחר מכן לאוניברסיטת לונדון כמרצה, והשלים דוקטורט בכלכלה לאחר שהגן על תזה שעסקה בעקרונות של מימון ציבורי, בשנת 1920.

תחילת הקריירה הפוליטית

בין 1922 ל-1924 ניסה דלטון להיבחר מטעם מפלגת הלייבור לפרלמנט, אך לשווא. ב-1924 נבחר מטעם מחוז הבחירה פקהאם בדרום לונדון. באותה תקופה אחיזתו של הלייבור במחוז פקהאם הייתה חלשה, ודלטון נבחר ברוב של מאות קולות ספורים. לבחירות בשנת 1929 התכונן לרוץ במחוז בישוף אוקלנד, בדרהאם שבצפון-מזרח אנגליה, אך מותו של חבר הפרלמנט המכהן מספר שבועות לפני הבחירות סיבך תוכנית זו. נערכו במחוז בחירות משנה, ואם היה בכוונתו לרוץ לבחירות אלו היה עליו להתפטר מחברותו בפרלמנט מטעם מחוז פקהאם. מפלגת הלייבור נזקקה, אם כן, לאדם שיהיה מוכן לרוץ לבחירות, לכהן שבועות ספורים בפרלמנט, ולאחר מכן להסכים לכך שדלטון יתמודד במחוז מטעם המפלגה. אדם זה נמצא בדמות אשתו, רות דלטון,^[1] שנבחרה בבחירות המשנה, וכיהנה במשך 92 יום כחברת הפרלמנט, ובכך הייתה לאישה שכיהנה את הזמן הקצר ביותר כחברת הפרלמנט הבריטי.

עם ניצחון הלייבור בשנת 1929, ולאחר שניצח בבחירות בבישוף אוקלנד, מונה דלטון לשר זוטר במשרד החוץ בממשלת הלייבור השנייה שבראשות רמזי מקדונלד. עם תבוסתו הקשה של הלייבור בשנת 1931 איבד דלטון, כבכירים רבים אחרים במפלגה, את כסאו, אך הוא שב ונבחר בשנת 1935. בשנים אלו היה פעיל לצד אישים כארנסט בווין בהטיית הקו המפלגתי כנגד מדיניות ה"פיוס" של ראש הממשלה נוויל צ'מברלין.

עם הצטרפות הלייבור לקואליציית המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל בשנת 1940 צורף גם דלטון לממשלה, ומונה ל"שר ללוחמה כלכלית". במסגרת זו הוטל עליו להקים את מנהלת המבצעים המיוחדים. לאחר מכן מונה לחבר בוועדה המבצעת של "מינהלת הלוחמה הפוליטית" גוף חשאי שהיה אחראי על התעמולה המופנית כלפי האויב. בימי המשבר במאי 1940, לאחר הנסיגה מדנקרק כאשר עמד צ'רצ'יל בלחץ מצד לורד הליפקס, ואישים אחרים, לפתוח במשא ומתן עם היטלר היה דלטון בין אלו שהשמיעו את קולם כנגד המשא ומתן, ועמדו לצד צ'רצ'יל בשעת קבלת ההחלטה.

בשנת 1942 מונה לנשיא לשכת המסחר, תפקיד מיניסטריאלי כלכלי, השני בחשיבותו בבריטניה. בתקופה זו שימש יו גייטסקל, מנהיג הלייבור לעתיד, כמזכירו האישי.

שר האוצר של בריטניה

לאחר ניצחון הלייבור בשנת 1945 מונה על ידי ראש הממשלה קלמנט אטלי לשר האוצר של בריטניה. רבים ציפו כי ימונה לשר החוץ, אך לתפקיד זה מונה ארנסט בווין. בתקופה זו היה דלטון מעורב במשא ומתן שניהל ג'ון מיינרד קיינס על הלוואה גדולה שניתנה לבריטניה על ידי ארצות הברית שהותנתה בתנאים, שאחד מהם היה הפיכת הלירה שטרלינג לניתנת להמרה לדולר באופן מלא. כאשר יושם התנאי, ביולי 1947 גרם הדבר למשבר, וההמרה הופסקה לאחר חמישה שבועות בלבד. תנאים נוספים היו שיעור ריבית גבוה, והסכמת בריטניה להיכלל בהסכם ברטון וודס.

ההלוואה העיקה מאוד על מאזן התשלומים השלילי, והכלכלה עמדה תחת נטל כבד, הן של מימון תוכניות מדינת הרווחה שיישמה הממשלה שחייבו הלאמה נרחבת ומימון ציבורי נרחב, והן של מימון הנוכחות הצבאית של בריטניה בכל רחבי האימפריה הבריטית השוקעת. בתנאים אלו נאלץ דלטון להמשיך את מדיניות הקיצוב והצנע של ימי המלחמה, למשך תקופה ארוכה לאחר המלחמה. המטרה הייתה הפחתת הצריכה, הפחתת הייבוא, והגדלת הייצוא על מנת לייצב את הלירה שטרלינג ולבסס את מאזן התשלומים כך שהמדינה תוכל לצאת מהמשבר. הדגש היה על הגברת הייצור התעשייתי, במיוחד בתעשיות המולאמות והפנייתו לייצוא. בין הצעדים שנקט דלטון בולטת הלאמתו של הבנק של אנגליה בשנת 1946.

באווירת המשבר של שנת 1947 בה נוסף לכל הצרות שבהן מצאה עצמה הממשלה גם חורף קשה שהביא להפסקת העבודה במכרות, זממו הרברט מוריסון וסטפורד קריפס להחליף את אטלי בארנסט בווין. בווין סירב, אך אטלי נאלץ לקדם את קריפס. כאשר הלך דלטון בדרכו אל הפרלמנט, בסתיו 1947, על מנת לנאום את נאום התקציב, העיר הערת אגב לעיתונאי שפגש בדרכו, וסיפר לו על שינויים פיסקליים מתוכננים. העיתונאי הספיק לפרסם את הידיעה בעיתוני הערב בטרם נשא דלטון את נאומו, ובעוד הבורסה פועלת. השערורייה שפרצה הובילה להתפטרותו של דלטון, ולהחלפתו בסטפורד קריפס. העניין נבדק בשנת 1948 על ידי "ועדת לינסקי", ועדת חקירה ממשלתית שדנה בשחיתות במפלגת הלייבור. דלטון זוכה מכל אשמה.

ב-1948 שב דלטון אל הממשלה בתפקיד "צ'נסלור של דוכסות לנקסטר", תפקיד המקביל למשרת שר בלי תיק. עדיין היה רב השפעה, אך לא נחשב עוד לדמות מובילה במפלגה. לאחר ניצחון הלייבור בבחירות 1950 קיבל את משרת שר הממשל המקומי והתכנון. לאחר תבוסת הלייבור בבחירות 1951 פרש מן החיים הפוליטיים. בשנת 1960 קיבל תואר אציל לימי חייו וכונה "ברון דלטון מפורסט ופריטון במחוז דרהאם".

בשנת 1962 מת. מכתביו האישיים ויומניו נשמרים בספריית בית הספר לכלכלה של לונדון.

דלטון, הציונות וישראל

דלטון נחשב לידיד המפעל הציוני וידיד מדינת ישראל. ב-1944 חיבר מסמך הנוגע למדיניות החוץ של הלייבור לאחר המלחמה, במסמך הביע את העמדה כי יש להקים מדינה יהודית, לאפשר עלייה יהודית חופשית, ולעודד את הגירת הערבים ממנה במספר זהה למספר היהודים הנכנסים.^[2] רבים ציפו כי יפעל למלא מדיניות זו לאחר המלחמה, אך דלטון היה עסוק רובו ככולו בענייני הכלכלה, ואת מדיניות החוץ של בריטניה בשנים חשובות אלו הוביל בווין, שנחשב לעוין כלפי הציונות. הוא היה ידידו האישי של משה שרת אותו לימד בבית הספר לכלכלה של לונדון. בשנת 1952 ביקר בישראל ביחד עם ריצ'רד קרוסמן.^[3]

תרומתו למקצוע הכלכלה

בשנת 1920 הרחיב דלטון את עבודתו של מקס לורנץ במדידת אי שוויון בהכנסות, והציע מערך מורחב של טכניקות ומערכת של עקרונות בעזרתם ניתן להבין שינויים בתפוצת ההכנסה, ובכך להעניק בסיס תאורטי טוב יותר להבנת היחסים בין הכנסות. בעקבות הערה של הכלכלן הבריטי ארתור ססיל פיגו הציע דלטון תנאי כי העברה של הכנסה מאדם עשיר יותר לאדם עני יותר תחשב כיוצרת שוויון גדול יותר, כל עוד היא לא גורמת להפיכת הדירוג של השניים, ולכך שזה שהיה עני בתחילה יהיה עשיר יותר מזה שהיה עשיר בתחילה. עיקרון זה נודע כ"עקרון דלטון-פיגו". דלטון גם הציע הצעה תאורטית של יחסים פונקצונליים חיוביים בין הכנסה ורווחה כלכלית, ואמר כי רווחה כלכלית גדלה באופן אקספוננטיאלי יורד ביחס לגודל ההכנסה, דבר שהוביל למסקנה כי רווחה כלכלית מקסימלית אפשרית רק כאשר כל ההכנסות הן שוות.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יו דלטון בוויקישיתוף

כתבי יו דלטון בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
יו דלטון, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

^ יו דלתון נישא לרות ב-28 במאי 1914.
^ יו דולטון ויחסו לציונות, דבר, 4 באפריל 1962
^ דלטון וקרוסמן בישראל, דבר, 19 בדצמבר 1952

[1] יו דלתון נישא לרות ב-28 במאי 1914.

[2] יו דולטון ויחסו לציונות, דבר, 4 באפריל 1962

[3] דלטון וקרוסמן בישראל, דבר, 19 בדצמבר 1952

[1]

[2]

[3]