אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס
אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס (Edward Frederick Lindley Wood, 1st Earl of Halifax; 16 באפריל 1881 – 23 בדצמבר 1959; חבר מסדר הבירית, מסדר ההצטיינות, מסדר כוכב הודו, מסדר מיכאל הקדוש וג'ורג' הקדוש, מסדר האימפריה ההודית, והמועצה המלכותית) היה מדינאי בריטי, מראשי המפלגה השמרנית הבריטית בשנות ה-30, ושירת ברמות הגבוהות ביותר של הממשל הבריטי עד לאחר מלחמת העולם השנייה. הליפקס שימש כמשנה למלך בהודו בין 1926 ל-1931, תקופה חשובה ביותר במאבק ההודי לעצמאות. הוא נחשב אחד מאבות מדיניות ה"פיוס" כלפי היטלר בשנים שבין המלחמות, וזכור בשל תפקידו כשר החוץ הבריטי בימי הסכם מינכן, ובתחילת מלחמת העולם השנייה. תפקידו החשוב האחרון היה השגריר הבריטי בוושינגטון, אותו מילא במהלך רוב ימי מלחמת העולם השנייה, לאחר שצ'רצ'יל החליפו באנתוני אידן בתפקיד שר החוץ.
 | |||||||||
| הליפקס בשנת 1941. | |||||||||
| לידה |
16 באפריל 1881 טירת פאודרהאם, הממלכה המאוחדת  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
23 בדצמבר 1959 (בגיל 78) Garrowby, הממלכה המאוחדת | ||||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| מפלגה | המפלגה השמרנית הבריטית | ||||||||
| בן או בת זוג |
Lady Dorothy Onslow (21 בספטמבר 1909–?) | ||||||||
| שושלת רוזנות הליפקס | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||
| |||||||||
  | |||||||||
מוצא וקריירה מוקדמת עריכה
הליפקס נולד למשפחתו של צ'ארלס ווד, הויקונט השני מהליפקס. שלושת אחיו הגדולים מתו בינקותם, והליפקס נותר היורש היחיד לתואר הויקונט שנשא אביו. הליפקס נולד כשידו השמאלית מנוונת וחסרת אצבעות, אך הדבר לא הפריע לו מעולם לעסוק בציד, רכיבה וירי, עיסוקים בגינם כינה אותו וינסטון צ'רצ'יל "השועל הקדוש" (Holy Fox, משחק מילים על שמו - Halifax), כינוי שרמז גם לאמונתו הקתולית.
בנערותו למד באיטון קולג' ובקרייסט צ'רץ' קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד, ולבסוף הפך למרצה עמית בקולג' אול סולס שבאוקספורד. בין 1910 ל-1925 שימש כחבר הפרלמנט הבריטי מטעם מחוז הבחירה ריפון, בטרם קיבל את תואר האצולה שמנע ממנו מלשמש בפרלמנט המיועד לפשוטי העם. במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת שירות קרבי, והגיע לדרגת מייג'ר (מקביל לרב-סרן בצה"ל) בגדוד ה"יורקשייר דראגונס", אך משנת 1917 שימש בעיקר בתפקידי מינהלה בעורף. בשנת 1918 כתב, בשיתוף עם ג'ורג' אמברוז לויד, ספר בשם "ההזדמנות הגדולה" שנועד להחיות את המפלגה השמרנית הבריטית, ולהוציאה מהקואליציה של ראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג'.
לאחר שלא עלה בידו לקבל את משרת המושל הכללי של דרום אפריקה, בשל כך שהאפריקנים ציפו לחבר הקבינט או לבן משפחת המלוכה שיישא בתואר, ולאחר סכסוך עם צ'רצ'יל ששימש כשר המושבות, היה הליפקס מעורב בהפלת ממשלת לויד ג'ורג', ושימש מ-1922 כשר החינוך בממשלתו של אנדרו בונר לאו. הוא החזיק במשרה זו, בה לא היה מעוניין, ובה לא גילה פעילות מיוחדת, עד 1924, ובממשלתו של סטנלי בולדווין מונה למשרת שר החקלאות, שנראה כי בה גילה חוסר עניין בה במידה. נראה היה כי הקריירה הפוליטית שלו אינה מצליחה לנסוק לגבהים אליהם ציפה.
משנה למלך בהודו עריכה
בשנת 1925 הציע להליפקס המלך ג'ורג' החמישי את תפקיד המשנה למלך בהודו. ההצעה ניתנה, כפי הנראה, בשל ייחוסו של הליפקס, שסבו, צ'ארלס ווד, הויקונט הראשון מהליפקס, שימש כשר לענייני הודו, ונראה כי קידומו של הליפקס מתעכב שלא כראוי לייחוסו הרם. הליפקס קיבל תואר ברון וכונה "ברון אירווין". ב-1 באפריל 1926 הגיע למומביי, בתקווה לשפר את היחסים הפנימיים בין העדות בהודו, ואת הממשל הבריטי במדינה זו.
התקופה הייתה תקופה של משבר פוליטי חמור. ב-1927 מינה ראש הממשלה בולדווין את "וועדת סימון" לבחינת מוכנותה של הודו לממשל עצמי. הוועדה שכללה שבעה חברי פרלמנט בריטים, לא כללה ולו נציג הודי אחד. הדבר הביא למחאה ואלימות מצד ההודים. כל צעדיו של הליפקס כלפי ההודים נתפסו בלונדון כוותרניים מדי, ועל ידי ההודים כמחוות חסרות טעם שאין מאחוריהן דבר. המשבר הביא לניסוחן של הצעות שונות לקבלת ממשל עצמי. "דו"ח נהרו" משנת 1928 הוכן על ידי המנהיג ההודי מוטילאל נהרו ובנו ג'ווהרלל נהרו, וקרא להעניק להודו מעמד של דומיניון. הליגה המוסלמית בראשות מוחמד עלי ג'ינה השיבה ב"14 נקודות", שנועדו לשמור על מעמד המיעוט המוסלמי בהודו, לכשזו תקבל ממשל עצמי. הקונגרס הלאומי ההודי הוביל התנגדות לממשל ברוח הסאטיאגרהא, התנגדות אזרחית בלתי אלימה, בהנהגת מהטמה גאנדי, אירועים כצעדת המלח בה צעד גאנדי מרחק 400 קילומטרים כדי למחות על האיסור על הפקת המלח והמס שהוטל על המלח, הביאו לתשומת לב עולמית לבעיות הודו, ולהחרפת המאבק הבלתי אלים ומעצרם של עשרות אלפים. ב-1930 החל בלונדון כינוס "וועידת השולחן העגול" במטרה למצוא פתרון לבעיות. בכינוס לא נכחו מנהיגים חשובים בהודו, אותם שם הליפקס במאסר.
לאחר שהליפקס אסר את מנהיגי הקונגרס הלאומי ההודי, החל הליפקס בשיחות עם גאנדי. אך מרחב התמרון שלו היה מוגבל, לאור הוראות מלונדון שלא לוותר כל וויתורים. לאור המצב נאלץ הליפקס לעצור גם את גאנדי, לאסור על אסיפות פומביות, ולדכא בכוח את ההתנגדות. מעצרו של גאנדי רק החמיר את המצב. במקביל המשיך הליפקס בשיחות, שהביאו להסכמה על "אמנת דלהי" בינואר 1931. האמנה כללה את סיום ההתנגדות הבלתי אלימה והחרם על המוצרים הבריטים, בתמורה לכינוס "ועידת שולחן עגול" נוספת, שבה יהיו מיוצגים כל הצדדים המעורבים. ב-5 במרץ 1931 נחתם המסמך הרשמי שכלל את הפסקת המרי האזרחי, את השתתפות גאנדי, כנציג הקונגרס בשיחות השולחן העגול, את ביטול החקיקה שנועדה להגביל את צעדי הקונגרס, ביטול כל ההליכים המשפטיים כנגד מנהיגיו, ושחרור כל אלו שנעצרו בשל השתתפותם במחאות. ב-20 במרץ 1931 הרים הליפקס כוס לחיי גאנדי בארוחת ערב רשמית, ובירך אותו על יושרו, כנותו והפטריוטיזם שלו. חודש לאחר מכן, באפריל 1931 עזב את הודו. כאשר עזב, שררה אופטימיות לסיכויי הצלחת השיחות. אך אלו קרסו בתוך שנה, וגאנדי נעצר שוב. עם זאת, בשיחותיו עם גאנדי ובהסכמים עליהם חתם, שירטט הליפקס נתיב לעצמאותה של הודו, ממנו לא ניתן היה עוד לסגת. עם שובו לבריטניה, נראה היה כי הבשיל כמדינאי, ויוכל לשמש בתפקידים הרמים להם ייעד עצמו.
הליפקס ומדיניות החוץ עריכה
שובו לפוליטיקה עריכה
עם שובו מהודו, ב-1932 קיבל הליפקס על עצמו את תפקיד שר החינוך בממשלת האחדות הלאומית של רמזי מקדונלד. כאיש חסדו של סטנלי בולדווין, לא יכל לשאוף לתפקיד בכיר יותר בממשלה זו. עם זאת המשיך להשפיע על ענייני הודו, ולשמור על השפעה ועניין במדיניות החוץ. בשנת 1933 נבחר לנשיא (Chancellor) של אוניברסיטת אוקספורד. ב-1934, לאחר מות אביו, ירש את תואר "הויקונט מהליפקס". במהלך שנות ה-30 שימש במשרות ממשלתיות שונות. הוא שימש כשר המלחמה במשך חמישה חודשים בשנת 1935, הלורד שומר החותם בין השנים 1935 ל-1937 והלורד נשיא המועצה בין השנים 1937 ל-1938 בתחילה תחת ראש הממשלה רמזי מקדונלד ולאחר מכן תחת ראש הממשלה נוויל צ'מברלין.
מדיניות הפייסנות עריכה
בשנת 1935 התמנה אנתוני אידן לשר החוץ של בריטניה, ומינוי זה נראה לרוחו של הליפקס. שניהם ראו עין בעין את מדיניות החוץ של בריטניה. שניהם הסכימו על מדיניות של פיוס כלפי היטלר, וסברו כי אין להתערב בכיבושו מחדש של חבל הריין על ידי גרמניה, שכן המדובר ב'חצרה האחורית' של גרמניה, וכל התערבות אפקטיבית תהיה בלתי אפשרית. הם סברו כי יש לנסות ולהביא לחזרה של גרמניה לנורמליות לאחר פיצויי המלחמה הכבדים שהושתו עליה בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שפגעו בכלכלתה. עם מינויו של צ'מברלין לראש הממשלה, החלו מתחים בין אידן לצ'מברלין, בעקבות נטייתו של צ'מברלין להתערבות במדיניות החוץ. הליפקס נראה אז כמינוי אפשרי לכהונת שר החוץ, והיה ידוע לכל כי יש לו השפעה רבה בנושאים אלו.
בנובמבר 1937 הוזמן הליפקס לגרמניה על ידי הרמן גרינג. העילה להזמנה הייתה תחביבם המשותף של שני האישים - הציד. אך מאחורי הדברים הייתה הבנה כי הליפקס הוא נציג הממשלה הבריטית, וכי באמצעותו ניתן לחדש את הדיאלוג בין ממשלת בריטניה ובין ממשלת גרמניה הנאצית. במהלך הביקור, שהוסדר על ידי המרגלת של גרמניה הנאצית בבריטניה, שטפני פון הוהנלוהה, פגש הליפקס את היטלר ושוחח עמו ארוכות.
הפגישה החלה במבוכה קלה, כאשר הליפקס סבר שהיטלר הוא המשרת, וניסה לתת לו את מעילו, על מנת שיתלה אותו. לאחר מכן המשיכה השיחה, כאשר הליפקס רמז להיטלר שתוכניותיו לכיבוש אוסטריה, חלקים מצ'כוסלובקיה ופולין, אינן בהכרח מנוגדות לעמדת בריטניה, שכן היטלר הוא "המחסום להתפשטות הבולשביזם", ובלבד שצעדים אלו יינקטו בדרכי שלום, ולא באופן אלים. היטלר, שהבין כי הליפקס הוא שליחו של צ'מברלין, הסיק מפגישה זו את מסקנותיו, כי ניתן יהיה להמשיך בתוכניותיו להשתלטות על אירופה, כאשר פניהם של הבריטים והצרפתים למדיניות של פייסנות.
בשנת 1938 התפטר אידן, שהותש ממעורבותו הנמשכת של צ'מברלין בענייני החוץ, ומדחיפתו למדיניות הפייסנות. בפברואר 1938 מונה הליפקס לשר החוץ.
שר החוץ עריכה
מדיניותו של הליפקס כשר החוץ, הייתה מתאימה למדיניותו של ראש הממשלה צ'מברלין. שניים אלו סברו כי כל מאמץ הוא ראוי למניעת מלחמה עם שלושת הכוחות התוקפניים, איטליה הפשיסטית, גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית. לעומת אידן, שסבר כי בניטו מוסוליני הוא אך בריון, סבר הליפקס כי יש לפייס אותו ואת היטלר בכל האמצעים, וכי שלא ניתן יהיה לגייס את דעת הקהל בדמוקרטיות המערביות למלחמה, לחץ צבאי, או התעצמות צבאית. ייתכן שניתן יהיה לסכסך בין הדיקטטורים ובין עצמם, וברית בין שלושת הכוחות התוקפניים תפגע באינטרסים הבריטים בים התיכון ובמזרח הרחוק. יש שראו במדיניות הפייסנות אך קניית זמן לצורך התעצמות וחימוש מחדש. אחרים, כצ'רצ'יל, התריעו בשער כנגד מדיניות של כניעה ופייסנות, ודרשו מדיניות חוץ תקיפה כנגד הדיקטטורים. אך צ'מברלין ראה בפייסנות משום אידאולוגיה בעלת בסיס מוסרי. הליפקס ראה במדיניות הפייסנות משום ריאל-פוליטיק, וניסה לנהל אותה בצורה מחושבת, לצד התקדמות מחושבת של החימוש. כל הצדדים הכירו בכך שדעת הקהל אינה נוחה למלחמה ולהכנות צבאיות, וכי יהיה קשה לפעול בטרם עת, וללא שותפים בארצות הברית או בברית המועצות.
במרץ 1938 סיפח היטלר את אוסטריה, והביע את כוונותיו כלפי חבל הסודטים שמשמעותן ביתורה של צ'כוסלובקיה ואובדן עצמאותה. בשלב זה העריכו הבריטים כי אין בכוחם ובכוח הצרפתים לסייע לצ'כוסלובקיה מבחינה צבאית. בספטמבר 1938 פרץ המשבר במלוא עוזו. התערבותו של צ'מברלין הייתה דרמטית. הליפקס נשאר בלונדון ברגעי המפתח, ואף גילה עמדה תקיפה יותר מזו של ראש הממשלה במהלך המשבר. מנכ"ל משרדו, אלכסנדר קאדוגן שכנע אותו שבריטניה הלכה דרך ארוכה מדי במדיניות הפייסנות, וכי יש לנקוט במדיניות של הרתעה. הסכם מינכן, אותו הביא צ'מברלין כפתרון לבעיית חבל הסודטים, היה הוויתור האחרון. במרץ 1939 עם סיפוח צ'כוסלובקיה על ידי היטלר, תוך הפרת ההסכם, היה ברור לכל כי מדיניות הפייסנות כשלה. מנקודה זו הייתה מדיניות החוץ שניהל הליפקס מיועדת להרתעה, ומבוססת על התחמשות, גיוס, וחיזוק הבריתות והמעורבות הכלכלית של בריטניה במזרח אירופה. הליפקס נקט בקו קשה יותר כלפי גרמניה, איטליה ויפן, בתקווה כי חידוש הנחישות הבריטית ירתיע אותן מלהתאגד יחדיו ולצאת למלחמה.
הליפקס מילא תפקיד חשוב במתן הערבות לפולין ב-31 במרץ 1939, וזאת לאחר שמידע מודיעיני שקיבל הראה כי זו מטרתו הבאה של היטלר, המכין את צבאו לפלישה לפולין. כדבריו - "לא תהיה עוד מינכן". ואכן, משפלש היטלר לפולין, מימשה בריטניה את ערבותה לפולין, והכריזה מלחמה על גרמניה, על אף ניסיונות של הרגע האחרון של שליחים כדוגמת בירגר דאהלרוס להשיב את צ'מברלין והליפקס למסלול הפייסנות. באופן דומה נדחו בשנת 1940 גישושים דרך השליח האפיפיורי בברן וראשי הממשלה של פינלנד ושל פורטוגל.
בינואר 1940, בתקופת המלחמה המדומה יצר איש תנועת ההתנגדות הגרמנית אולריך פון האסל קשר עם הליפקס. הליפקס הבהיר כי הוא באופן אישי "יתנגד לכך שבעלות הברית תנצלנה כל מהפכה בגרמניה על מנת להתקיף את קו זיגפריד".
במאי 1940, לאחר התפטרותו של צ'מברלין מתפקיד ראש הממשלה, היו שני מועמדים טבעיים לרשת אותו. הליפקס, שהיה המועמד המועדף על צ'מברלין, על בית המלוכה, ועל רוב המפלגה השמרנית, וינסטון צ'רצ'יל שמעברו מן השמרנים אל הליברלים, ולאחר מכן שובו לשורות השמרנים, כמו גם עמדתו בנוגע להתפטרות המלך אדוארד השמיני, ועוד יותר מכך - עמדתו הניצית נגד כל הסכם או פשרה עם הנאצים כאשר למעשה יצא נגד עמדת מפלגתו וראש הממשלה מטעמה נוויל צ'מברלין, הביאו לחשדנות כלפיו הן בשורות מפלגתו והן בבית המלוכה. בהינתן רגע המשבר, תחילת המערכה על צרפת, בה היו מעורבים כוחות בריטים משמעותיים, היה מעמדו כלורד, שמנע ממנו, לכאורה, את תפקיד ראש הממשלה, אך פגם טכני הניתן לתיקון. עם זאת, ברגע האמת, לא עמד הליפקס על הדרישה להתמנות לראש ממשלה, והסכים למינויו של צ'רצ'יל. הוא המשיך לשרת כשר החוץ של צ'רצ'יל למשך תשעה חודשים נוספים, בתקופת המערכה על צרפת והקרב על בריטניה ולהיות שותף בכיר להכרעות הגורליות שנפלו בתקופה זו, עד להחלפתו באנתוני אידן. עם התמוטטות הצבא הצרפתי, במאי 1940, היה הליפקס שותף בדיון סוער שנערך בשאלת מדיניותה של בריטניה מכאן ואילך, האם לנסות ולהשיג פשרה כלשהי עם היטלר (בתיווכו של מוסוליני), או לעמוד בדד כנגד גרמניה. הדיון נערך במהלך מבצע דינמו בו פונה חיל המשלוח הבריטי דרך דנקירק, ועדיין הייתה סכנה משמעותית כי עיקר כוחה הצבאי של בריטניה יאבד על אדמת צרפת. בדיון התקבלה עמדתו התקיפה של צ'רצ'יל, שהתנגד לכל ניסיון לפשרה.
תקופתו כשגריר בארצות הברית, פרישתו ומותו עריכה
לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ, מונה הליפקס לשגריר בוושינגטון. בתפקיד זה שמר על יחסים טובים עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, אך בשל סיבות רבות, וביניהן הקשר הישיר שהיה בין רוזוולט לצ'רצ'יל לא הייתה לו השפעה רבה על המהלכים, ותפקידו היה מצומצם. צ'רצ'יל נהנה מגישה ישירה לרוזוולט, והיה אורח תכוף בוושינגטון. מהלכים צבאיים תואמו באופן ישיר בין ראשי המטות.
בשנת 1942 נהרג בנו של הליפקס בקרב. הוא ביקש מאנתוני אידן לפרוש, אך בסופו של דבר נותר במשרתו עד לשנת 1946, והספיק לשרת עוד בממשלו של קלמנט אטלי ואל מול הנשיא הארי טרומן. בשנים אלו השתנה מאוד מעמדה של בריטניה אל מול ארצות הברית, שעלתה מהמלחמה כמעצמה עולמית, כאשר בריטניה נאלצה להשלים עם אובדן האימפריה. עם זאת, תקופת שירותו של הליפקס כשגריר נתפסת כארוכה ומוצלחת, וכתרומה לשיתוף הפעולה המוצלח עד לסיום המלחמה, ובתקופה שמיד לאחריה, בייסוד האומות המאוחדות ובניסיון ליצור סדר עולמי יציב לאחר המלחמה.
בשנת 1944 קיבל מהמלך ג'ורג' השישי את תואר "הרוזן מהליפקס", תואר שלא היה בשימוש מאז שנת 1771. תואר זה הוא בין התארים העוברים בירושה וכיום מחזיקים צאצאיו בתואר זה.
לאחר פרישתו מתפקיד השגריר, ב-1946 שימש כנשיא אוניברסיטת שפילד ומסדר הבירית כמו גם יושב ראש ה-BBC. בשנת 1957 פרסם אוטוביוגרפיה לה קרא "The Fulness of Days". בשנת 1959 מת באחוזתו בגארובי, והוא בן 78 שנים.
קישורים חיצוניים עריכה
- אדוארד פרדריק לינדלי ווד, הרוזן הראשון מהליפקס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)