פתיחת התפריט הראשי

ממון המוטל בספק חולקים

(הופנה מהדף יחלוקו)

ממון המוטל בספק חולקים הוא פסק הלכתי הקובע כי במצבי ספק שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ יש לחלוק את החפץ בין הצדדים.

לפי דעת רוב החכמים השימוש בפסק זה הוא נדיר והוא מתקיים רק במקרה מסוים (שיובא בהמשך), אך התנא סומכוס, בדעת יחיד שלא נפסקה להלכה, סבור כי בכל מצב המכונה "דררא דממונא" לא משתמשים בכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ובמקומו חולקים את החפץ בין שני הצדדים בדין, אך ישנם מצבים בהם יוסכם כי יש להשתמש בכלל זה.

דעת סומכוסעריכה

בכמה מקומות בתלמוד מוזכר כי סומכוס אמר ש'ממון המוטל בספק - חולקין.' דוגמה ידועה לכך היא המשנה "שור שנגח את הפרה":

שור שנגח את הפרהעריכה

במסכת בבא קמא (פרק ה' משנה א') נכתב במשנה:

שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נְגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק.

הסבר למשנה-

  • המקרה: שור תם נגח למוות פרה שהייתה בהיריון ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה.
  • הבעיה: לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה ובעלי השור פטור מתשלום על הולד.
  • הדין: על הבעלים של השור לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד.
  • הסבר לדין: על פי התורה אם שור תם נגח והזיק על הבעלים לשלם רק חצי מערך הנזק שהשור גרם, כי בעלי השור לא צריך לצפות שהשור יינגח ויזיק. כעת, כיון שהשור במקרה המופיע במשנה היה שור תם עליו לשלם חצי משווי הפרה, וכיון שיש ספק אם עליו לשלם גם על הולד, ואף אחד מהצדדים לא יכול להוכיח מה קרה, התשלום מוטל בספק ולכן חולקים את התשלום. כעת, כיון שממילא השור היה תם וחייב רק בחצי הנזק חולקים את חצי הנזק ומשלם רק רבע על הולד.

בגמרא (מסכת בבא קמא דף מו עמוד א') נכתב על משנה זו:

אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין - המוציא מחברו עליו הראיה

כלומר: על פי חכמים במקרה זה בעלי השור הנוגח ישלם על הפרה בלבד ולא ישלם על הולד המוטל בספק, וכדי לדרוש פיצוי על מות הוולד על בעלי הפרה להביא ראיה לכך שהשור אכן נגח את הפרה בעודה בהריון.

דררא דממונאעריכה

בגמרא במסכת בבא מציעא[1] נכתב:

כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא, אבל היכא דליכא דררא דממונא לא.

זאת אומרת: כאשר אמר סומכוס (שממון המוטל בספק חולקים) אמר זאת רק במקום שבו יש "דררא דממונא", כלומר, "שייכות ממון", אבל במקום בו אין "דררא דממונא" דבריו אינם תקפים.

הראשונים דנו מהו אותו מצב הנקרא "דררא דממונא" שרק בו דברי סומכוס תקפים.

על פי רש"י[2] פירוש המושג הוא 'חסרון ממון'. משמעות הדבר היא שלשיטת סומכוס רק כאשר נתינת החפץ לאחד הצדדים תגרור הפסד לשני (ולא רק תמנע ממנו להרוויח) על בית-הדין לחלק את שווי החפץ בין הצדדים.

תוספות לעומתו[3], אומרים כי משמעותו היא מצב שבו יש 'ספק לבית-הדין בלא טענותיהם'. כלומר שהספק לא נגרם מתביעות החולקים, ולבית הדין יש ספק למי שייך החפץ גם בלי טענותיהם. על פי תוספות לשיטת סומכוס חולקים רק כאשר לבית דין יש ספק "חזק", אבל אם הדיון החל בגלל טענות הצדדים הדיינים דורשים מהם להוכיח אותן. תוספות מבינים שהמילים "דררא דממונא" (שייכות ממון) מתייחסות למתדיינים ופירושן שברור שלשני הצדדים יש קשר לחפץ.

למרות שסומכוס סובר שממון המוטל בספק חולקים במקרה של דררא דממונא בניגוד לחכמים שפוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, קיימת דעה בתלמוד[4] שבמקרה שהטענות הם בברי מול ברי, מודה גם סומכוס שהדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא יחלוקו.

שיטתו ההלכתית של סומכוסעריכה

בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ז, עמוד ב' ניתן להבין כי שיטתו של תוספות היא, שבמצב של דררא דממונא האומר שהדבר בספק בין שניהם, נחשבים שניהם למוחזקים, בתוספות הרא"ש מבאר זאת מכיוון שהספק עצמו מטיל את הממון שיהיה בחזקת שניהם, ולפי רבי שמואל רוזובסקי[5] דהחזקת שניהם מתהווה לאחר ועל ידי הדין יחלוקו. אך בתוס' הרא"ש מבואר שלא כדבריו.

אם כי, לא ניתן לומר שזה הוא חידושו של סומכוס, שכן בתוספות אחר, בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ז, עמוד ב' מבואר כי גם לפי שיטת חכמים בדררא דממונא כאילו שניהם מוחזקים בו. ומכך מסיקים מפרשי הגמרא, כי נקודת המחלוקת בין סומכוס לחכמים היא אם מוטב ללכת אחרי מוחזקות פיזית שהיא חזקת מרא קמא ותפיסה או אחר מוחזקות רוחנית שנוצרת על ידי הספק המעמיד את הממון לצד שניהם.

דעת חכמיםעריכה

על פי חכמים גם במצב של "דררא דממונא" לא חולקים אלא פוסקים שעל התובע להוכיח את טענתו. אבל במצב של "דררא דממונא" בו החלוקה יכולה להיות אמת (ייתכן שהחפץ שייך לשני הצדדים וממילא החלוקה אינה פשרה אלא האמת) גם לפי חכמים יחלקו.

הלכהעריכה

על פי רוב הראשונים ההלכה כחכמים, על פי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, אך לפי הרשב"ם[6] ההלכה היא כסומכוס.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב'.
  2. ^ גמרא מסכת בבא מציעא דף ב' עמוד ב' דיבור המתחיל דררא דממונא.
  3. ^ גמרא מסכת בבא מציעא דף ב' עמוד ב' דיבור המתחיל היכא.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב'.
  5. ^ ב"שיעורי רבי שמואל" שם.
  6. ^ בפירושו למסכת בבא בתרא

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.