יניצ'רים
היֶנִיצֵ'רִים (מטורקית עות'מאנית: يڭيچرى - חיילים חדשים) היו אחד מסוגי חיל הרגלים של האימפריה העות'מאנית, ששירתו במתכונת של צבא קבע. הם היו בין יחידות העילית בצבא האימפריה העות'מאנית. מקור החיל במאה ה-14. הם שירתו את האימפריה העות'מאנית עד לפירוקם בשנת 1826 על ידי הסולטאן מהמוט השני בשל מעורבותם במרידות נגד המשטר.
מקור היניצ'רים
עריכההחיל נוסד בהוראתו של מוראט הראשון בסביבות שנת 1365. תחילה, על פי תקדים הממלוכים, רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם לא בכפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא. היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. גיוס מקרב האוכלוסייה הלא-מוסלמית, שחסרה את האמצעים או סיבות פוליטיות למרידה במלכות, הבטיח את נאמנות החיל, בניגוד לכוחות מקומיים ושבטיים, שהיו חבים נאמנות גם לשליט מקומי או שהיו בעלי אינטרסים סותרים עם הסולטאן. סיבה נוספת לנאמנותם הייתה רצונם להוכיח שלמרות מוצאם הנוצרי הם מוסלמים טובים (אף יותר ממוסלמים מקורים).
טורקים רבים לא רצו לשרת בחיל הרגלים, כי החיל נחשב תחילה נחות יחסית לחיל הפרשים.
אימון וחיי היום יום
עריכה
יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. בין השנים 1380 עד 1648 הם גויסו בעזרת מנגנון גביית מס ילדים שנקרא "דוושירמה". המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה ברירה של המתגייסים, וביכרו נערים חסונים על פני החלושים. גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה, ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.
הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. כחלק ממסגרת ההכשרה והאימונים הנערים הועברו לאסלאם; השלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. כמו כן, נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה, ובסולטאן את אביהם. רק החסונים והשקדנים מביניהם זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים.
בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להשכיר את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים, ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת.
יחידות היניצ'רים
עריכהגודל החיל השתנה במהלך הדורות, אך רוב הזמן נע בין 10,000 ליותר מ-200,000 בני אדם. החיל אורגן ביחידות שנקראות "אורטה" (סדר גודל של חטיבה). בתקופתו של סוליימן הראשון החיל כלל 165 אורטות, אך עם הזמן המספר גדל לכ-200. המפקד העליון של החיל היה הסולטאן עצמו. האורטה לא הייתה בעלת מספר קבוע של חיילים והייתה יכולה לכלול בין 100 ל-3,000 בני אדם. הפיקוד על אורטה נמסר לקצין שנשא בתואר "אגה" או "אע'א".[1]
החיל חולק לשלוש זרועות משנה:
- ז'מט (יחידות ספר) - כ-44% מהחיל
- בייליקס (שומרי הראש של הסולטאן) כ-26% מהחיל
- סקבן ואג'מי (מתלמדים) כ-26% מהחיל.
יחידות רזרביות מעבדים נוצריים נקראו עג'מי אולן.
בשלהי ימי הביניים כלי הנשק העיקרי של היניצ'רים הייתה הקשת. בתחילת העת החדשה היו בין הרגלים הראשונים שאימצו את כלי הירי כנשקם העיקרי. כלי הירי הראשונים נכנסו לשימוש אחרי המלחמה נגד ההונגרים (1440 - 1443) ואחרי התבוסה נגד הממלוכים השימוש בכלי הירי התרחב עוד יותר. בסוף המאה ה-16 המוסקטים החליפו לחלוטין את הקשתות. המוסקט הטורקי היה ארוך יותר וירה כדורים כבדים יותר לעומת המוסקט האירופאי. לקרב פנים אל פנים נשאו אלות, חרבות כבדות וגרזנים. הם לא לבשו בדרך כלל שריון גוף. האימפריה העות'מאנית השתמשה ביניצ'רים בכל מלחמותיה החשובות והם היו בין הגורמים העיקריים לניצחונם. עם הזמן, המוניטין של החיל גדל ומעמד החיל נהיה יוקרתי עד כדי כך שב-1683 מהמט הרביעי ביטל את המס והנערים התגייסו מרצון. אפילו משפחות מוסלמיות שאפו להתקבל אל החיל.
מרידות היניצ'רים
עריכהעם הזמן, היניצ'רים זכו בכוח רב באימפריה. מרידתם הראשונה הייתה ב-1446 בדרישה לשכר גבוה יותר, שנענתה על ידי השלטונות. בשנת 1565 קיבלו אישור להתחתן. במאה ה-18 יוקרת החיל וכוחו הפוליטי היו גדולים עד כדי כך שהם שלטו אפילו על הממשלה. בנוסף לכך, בעזרת כוחם הרב היה ביכולתם להשפיע על בחירת הסולטאן ואפילו להחליפו, אם דרכיו לא מצאו חן בעיניהם. עוצמה זו הייתה בעוכרי האימפריה כי היניצ'רים התנגדו לחידושים ומודרניזציה בצבא בניסיון לשמר את כוחם. זה גרם בסופו של דבר לפיגור שהלך והחריף בטכנולוגיה ובטקטיקה צבאית.
ככל שהחיילים שקעו בחיי תענוגות והפנו את מרצם למסחר, רווח כספי ופוליטיקה כך ירדה יעילותם ככוח לוחם. החל מהתבוסה מול וינה ב-1683 גבולות האימפריה החלו להצטמק. מרידות חוזרות ונשנות מצד היניצ'רים החריפו את המשבר שהמדינה הייתה נתונה בו. במאה ה-19 איבדו היניצ'רים כל רסן והפילו את סלים השלישי, שניסה להעביר רפורמות במבנה הצבא. בסופו של דבר מהמוט השני החליט לפזר את החיל. בשנת 1826 החל הסולטאן לגייס כוחות חדשים, והיניצ'רים התמרדו שוב. היסטוריונים אחדים טוענים שהסולטאן התגרה ביניצ'רים בכוונה על מנת לשבור את כוחם. היניצ'רים התקוממו באיסטנבול, אך האוכלוסייה הפנתה עורף ליניצ'רים, והסולטאן שלח בהם כוחות פרשים שטבחו בהם עד אשר היניצ'רים נסוגו לקסרקטינים. גם בשלב זה לא עצרו הכוחות הנאמנים לסולטאן והחלו לירות מתותחים אל תוך מגוריהם. המעטים ששרדו את הטבח גורשו, וכעבור שנתיים הסולטאן הלאים את נכסיהם.
ראו גם
עריכהקישורים חיצוניים
עריכה
- יניצ'רים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
יאניצ'רים, דף שער בספרייה הלאומית- היניצ'רים - חיילי העילית העותמאניים, ומערכת גיוס ה-דוושירמה. (היסטוריה ללא צנזורה)
