צבא קבע

חלקו המקצועי והקבוע של הצבא

צבא קבע הוא חלקו המקצועי הקבוע של הצבא, המורכב מקצינים ונגדים שזו היא עבודתם הקבועה. השירות בצבא מבוסס על חוזה במסגרתו מתחייב החייל על תקופת שירות (הניתנת להארכה) תמורתה משולמת לו משכורת. אנשי צבא הקבע אינם משתחררים בעת שלום, מקיימים את הגוף היציב של הצבא, משמרים את מקצועיותו ומתכננים את עתידו בהיבטי תכנון אסטרטגי, לוגיסטיקה (רכש, הצטיידות ותחזוקה), תכנון וביצוע אימונים, כוננות לגיוס מילואים בעת חירום, שימור ידע וכדומה. בצבא המבוסס על מילואים, משמרים אנשי הקבע שלד פיקודי ומנהלי של המסגרות הלוחמות. בקרב אנשי הקבע נמצאים בעלי מקצועות שונים הדרושים לצבא. כאשר הצבא מכשיר כוח אדם לרכישת מקצוע ייחודי בהכשרה ארוכה, נדרש מן החיילים להתחייב בתמורה לשרת תקופה מסוימת בקבע ("לחתום קבע"). צבא המבוסס כולו על צבא קבע נקרא צבא מקצועי; גוף צבאי שאיננו נסמך על גרעין צבא קבע אלא על מתנדבים או מגויסים לעת חירום נקרא מיליציה או צבא מיליציוני.

פקח טיסה, תפקידים מקצועיים הדורשים ידע והכשרה ארוכה מחייבים חתימה לקבע ומאפשרים התמקצעות
תפקידי קצונה בכירה הולכים ונפתחים גם לנשים בשירות קבע
על מנת להתחרות עם פיתויי התעסוקה בשוק האזרחי מספק הצבא לאנשי הקבע תנאי שירות ופיתוח קריירה

היסטוריה עריכה

בתקופת הרפובליקה הרומית היה צבאה צבא קבע, הרפורמה הצבאית שהנהיג גאיוס מריוס הפכה את הצבע מצבא מקצועי גדול לצבא בעל שלד קבע קטן יחסית של קצינים וחיילים מקצועיים, שרובו הורכב ממגויסים אזרחיים משורות הפלבאים, שגויסו ואומנו לפי צורך והשתחררו לאחר פרק זמן.

צבא הקבע הראשון במתכונת המודרנית היה צבא היניצ'רים של האימפריה העות'מאנית שהיווה פיתוח של הצבאות הממלוכים והסלג'וקים, שהורכבו מלוחמים מקצועיים ששרתו זמן רב. שארל השביעי, מלך צרפת הנהיג צבא קבע במסגרת המהלכים האחרונים של מלחמת מאה השנה, בניגוד לצבאות הפיאודלים שגייסו כוחות זמינים, לרוב בלתי מאומנים, לפי צורך. בשנות ה-60 של המאה ה-15 הנהיג מלך הונגריה, מתיאש הוניאדי, צבא קבע גדול יחסית למה שהיה מוכר לפני כן באירופה, שנודע כצבא השחור (Fekete Sereg). ב-1685 יצר ג'יימס השני, מלך אנגליה את צבא הקבע במסגרת הצבא הבריטי, דגם זה השפיע רבות על מבנה צבא הקבע המודרני.

מאז המאה ה-18 היווה צבא קבע מאורגן את אחד מסממניה של המדינה המודרנית. בספרו "עושר העמים" ציין הכלכלן אדם סמית' את קיומו של צבא קבע כסמל לחברה מודרנית ומתוקנת.

צבא קבע ושלטון אזרחי עריכה

אחת ההתמודדויות של שליט עם צבא קבע גדול היא הכוח אותו אוחזים בידיהם מפקדי הצבא, העלול להתהפך כנגד השליט. עקב הפחד מעוצמת כוחם של מפקדי הצבא פוזר צבא היניצ'רים ב-1826 על ידי הסולטאן מהמוט השני. צבא קבע חזק עלול גם להנהיג תפיסת שלטון בהפיכה צבאית.

מערכת של איזונים ובלמים וקביעה חוקתית של מרות השלטון האזרחי על הצבא מסייעת לשמירה על השלטון האזרחי. גם כאן מהווה הדגם הבריטי, המתבסס על חוק הזכויות 1689, דוגמה לשליטה בצבא הקבע במסגרת שלטון דמוקרטי, בו הריבון על הצבא הוא הפרלמנט ולא המלך. פרק 1 לחוקת ארצות הברית בפרק "סמכויות הקונגרס" מגדיר שהריבון על הקמת והפעלת הצבא הוא הקונגרס של ארצות הברית על אף שמפקדו העליון הוא נשיא ארצות הברית. במדינת ישראל קובע חוק יסוד: הצבא ש"הצבא נתון למרות הממשלה".

כח האדם בשירות קבע עריכה

בחברה אזרחית, בה יכול כל אדם לבחור לו כל מקצוע ותחום עיסוק, אין זה טבעי שמי שאינו מחויב בכך יישאר בתפקיד צבאי מרצונו. לפיכך, אחת ההתמודדויות המאתגרות בנושא צבא הקבע היא שימור אוכלוסיית אנשי הקבע ושיפור מקצועיותה ומעמדה. בעוד שבעבר הגיעו לשירות אנשי אצולה באמצעות פנימיות צבאיות יוקרתיות, הרי שכיום פתוחים שערי האקדמיות והפנימיות הצבאיות לכלל שדרות הציבור והן מבטיחות קידום לקצונה, מקצוע ששכרו בצידו ונלווה לו גם מעמד חברתי יוקרתי. הצבאות והממשלות מבטיחות לאנשי ולנשות הקבע תמריצים שונים כגון מימון לימודים, חופשות, תמריצים על הצטיינות בשירות ותעדוף בקבלה לעבודה לאחר פרישה. עם זאת, כאשר השוק החופשי מציע תחרות בתגמול כספי ובתנאים, נקלע צבא הקבע לקושי ומתגברת הסכנה שכוח האדם שיוותר בו יהיה חלש יחסית, תופעה המכונה "דליפת מוחות", בעיקר במקצועות בהם יש ביקוש גם מחוץ לצבא כגון מחשבים, משפטים, רפואה וכדומה[1][2]

השירות הצבאי מהווה אפשרות לניעות חברתית עבור אוכלוסיות מהגרים וצעירים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות הזוכים לקבל הכשרה מקצועית איכותית ולעיתים אף אקדמית, ללא תשלום ובתמורה לשירות עצמו הטומן בחובו משכורת ואפשרויות קידום[3].

שירות הקבע במדינת ישראל עריכה

  ערך מורחב – שירות הקבע בצה"ל

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ מאיר פעיל, שלד הקצונה בצבא הקבע בסכנת התאבנות
  2. ^ "פטור מילואים". Sunday, 1 October 2017
  3. ^ יגיל לוי, מצבא העם לצבא הפריפריות, הוצאת כרמל, 2007 [1]