יסוד כסא השם בעולם

"יסוד כסא השם בעולם" הוא מטבע לשון, שטבע הרב אברהם יצחק הכהן קוק ביחס למדינה היהודית האידאית ("מדינת ישראל", בלשונו) המתעתדת לקום. מטבע הלשון נמצאת בפסקה המדברת על המדינה, שנדפסה לראשונה בספר "אורות ישראל"^[1]. ונכתבה כ-30 שנה לפני הכרזת המדינה. הביטוי התפרסם ונחרט בחוגי תלמידיו, כשחלקם רואים בו התייחסות למדינת ישראל הנוכחית והוא משמש בפיהם לעיתים כתיאור תמציתי להוויתה.

תוכן הפסקה עריכה

בפסקה זו מבקש הרב קוק להסביר את ההבדל שבין כל מדינה שבעולם, ובין מדינת יהודית שאת תקומתה צפה. לדבריו - כל מדינה אין לה תוכן פנימי ומהותי, ואינה אלא סידור טכני לחיי חברה תקינים, אך לעומת זאת, מדינת ישראל היא מהות ואידיאה עליונה, ולכן היא מהווה את "האושר העליון של האדם". אותה מהות עליונה היא בעיניו היותה של מדינה זו "יסוד כיסא השם בעולם", כלומר - שורש להשראת שכינה בעולם ולגילוי מלכות השם בו, ששאיפתה היא גילוי הייחוד של האל בעולמו. והיות שדבר זה הוא האושר הכי גדול שישנו - ממילא המדינה שהיא היא המעמידה את המצב הזה - מהווה בעצמה האושר הכי גדול.

הביטוי "כיסא השם" מבוסס על לשון הכתוב "וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו" (דברי הימים א, כט, כג). "כסא ה'" הוא כסאו של דוד המלך, שהוא סמל לממלכה היהודית. מקור נוסף הוא לשון הכתוב "בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ‍ִם כִּסֵּא ה' וְנִקְוּוּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלָ‍ִם" (ירמיהו ג יז).

הוא מתייחס גם לכך שלא מיד עם תקומתה תענה המדינה על הגדרה זו של דרישת גילוי מלכות וייחוד ה', אך מדגיש שאין זה סותר את האמור. לפי הסברו - הדרך שעל המדינה לעבור עד שתעמוד במצב כזה היא ארוכה, ובלשונו "שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך". אך אף על פי כן עצם קיומה מהווה בסיס שעל גביו תהיה ההתקדמות שתביא למצב זה - והאריכות הנצרכת עד לכך אינה מבטלת את החשיבות האמורה.

אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.

— אורות ישראל פרק ו#ז

הבנת דבריו עריכה

את משמעות הפסקה והסיבות לקביעה זו, מסבירים בכך שהיות והקשר של האל עם העולם הוא דרך עמו - עם ישראל ועל ידם הוא מתגלה בו, מלכות השם בעולם לא יכולה להתגלות כשמלכות ישראל איננה קיימת. לפיכך - יסוד ראשוני לגילוי מלכותו הוא העמדת מלכות ישראל, כשאחרי שתוקם - ישנו הבסיס שעליו יש להתקדם ולפעול שכל התנהגותה תהא ראויה על פי התורה, ותפעל לגילוי מלכותו. והיות שכן - על אף שבמצבה הנוכחי אין המדינה עונה על הקריטריון "שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד", עדיין היא ראויה להיקרות כך, כיוון שהיסוד עודנו קיים, על אף שטרם נבנה הבניין מכוחו^[2].

כמו כן, ביחס לטענה שכל עוד והמדינה איננה "כל חפצה שיהא ה' אחד ושמו אחד" לא ניתן לומר שעליה דיבר הראי"ה, מצוינים המשך דבריו - שאושר זה זקוק לבירור ארוך בימי החושך, ולא באופן מיידי יחל מצב זה, אלא שלמרות זאת אין זה מונע את ההגדרה גם באותם ימי חושך, ההכרחיים ומהווים ימי בירור להתגלות האור מתוך היסוד הקיים של מלכות ישראל - המתקיים בימים אלו עצמם. זאת על פי האמור - שבעצם קיומה של מלכות ישראל עצמאית ישנו היסוד - שעל גביו ומתוכו תתאפשר מציאות בה "כל חפצה שיהא ה' אחד ושמו אחד", וכפי שהיה בהיסטוריה של עם ישראל - בתקופת השופטים ועוד, שהאוטונומיות החלו ופעלו במצב של בלבול וחוסר עקביות בשמירת תורה ומתוכן התבססו המלכויות שומרות התורה. ומדינת ישראל ממשיכה אותן, כפי שהיא מכריזה על עצמה במגילת העצמאות^[3].

בנוסף, מוזכרות בהקשר הזה העובדות של שמירת המסורת והכבוד ליהדות במדינת ישראל, כמו שמירת השבת בעניינים הממלכתיים והתמיכה בלומדי תורה, חוקי האישות על פי התורה, חוקי הכשרות וההקפדה עליהם בגופים הרשמיים של המדינה ועוד. כשכל אלו מעניקים לה צביון יהודי ומצדיקים את התואר האמור, נוסף על עצם המציאות של חזרת עם ישראל לארצו ושליטתו בה, אשר על פי דברי הנביא יחזקאל^[4] מהווה קידוש ה'^[5].

בתרבות ובאומנות עריכה

לרגל מלאות שבעים שנה למדינת ישראל, הפיק הזמר יוחאי בן אב"י עם מקהלת הישל"צ שיר ממילותיו אלו של הרב קוק^[6], עם תוספת של קטעים מפרי עטו. לדבריו "מילות השיר מנסות להביע את היחס המורכב בין חזונו של הרב קוק לבין המציאות של מדינת ישראל בפועל, ובין הודאה על הקיים לבין תקווה להשלמת הייעוד של מדינת ישראל בתור 'יסוד כיסא ה' בעולם"^[7].