שְׁכִינָה בספרות היהדות, היא ההתגלות האלוהית בעולם. הביטוי הוא שם הפעולה הנגזר מהשורש שכ"נ ('לשכון'). על פי תפיסת הספרות הקבלית, הפילוסופיה הפרו קבלית והחסידית, האל שוכן בפנימיותו של העולם כולו ומחיה אותו, ו'שכינתו' היא נשמת העולם ורוח אפיו.[1]

בחלק מהספרות מוסבר, כי דרך הפן הזה של האלוהות, שהוא התחתון מכול ההתגלויות האחרות, מתקשר אלוהים עם בני אדם. פן זה של התגלות הוא יחסי למעמדם של האנשים ולמעשיהם - הופעתו או היעלמותו תלויה בהם. השכינה היא ביטוי פסיבי ואימננטי להתגלות האל, וככזו נמשלת לדמות נשית[2] שההופעה המשלימה אותה היא "קודשא בריך הוא" שהיא ההופעה הזכרית של האל, אקטיבית וחיצונית להוויה.

פעולתה ומעמדה של השכינה על פי הקבלהעריכה

לשכינה שלושה מעמדות, כלומר היא פועלת בתוך שלוש מערכות שונות: ב'מערכת הספירות', ב'מערכת העולמות' ו'במערכת הקליפות'. ב'מערכת הספירות' נמצאת השכינה כחוליה האחרונה בשלשלת האצילות, שהיא קצה ההוויה האלוהית הקרובה ל'עולם התחתונים' שלנו. במערכת זו השכינה מסמלת, בין השאר, את הים שאליו זורמים כל הנחלים וכך היא מקבלת את השפע מכל תשע הספירות שמעליה. השכינה מהווה את החוליה המקשרת בין 'עולם האצילות' לבין 'עולם התחתונים' שלנו, הנקרא 'מערכת העולמות'. 'מערכת העולמות' היא עולמינו ובה השכינה מתפקדת כראש, כאם וכמנהיגת העולם, ובפרט כמנהיגת עם ישראל בכינויה "כנסת ישראל". השכינה מופיעה גם כדמות של מלאך גואל, של איילה ושל מלכה המעניקה כלפי מטה, בעולמנו, שפע, ברכות והגנה מכוחותיה. היא אחראית גם על מידת הדין בעולם התחתון ועל מתן שכר ועונש. דבר זה מוביל למערכת השלישית - 'מערכת הקליפות'. מערכת זו מבטאת את כוחות הרוע והטומאה של הסטרא אחרא שמהן מצד אחד על השכינה להישמר, ומצד שני היא משתמשת בכוחות אלו על מנת להשליט צדק ולשמור על שורת הדין ב'עולם התחתון'. בנוסף לכך, ב'מערכת הקליפות', כוחות הרוע והטומאה מנסים להתקרב לקדושתה של השכינה, ומטרת הסטרא אחרא היא להפריע לזיווג הקדוש בין השכינה לספירת תפארת ובכך להשתלט עליה, להפוך אותה לשותפתו ולפעול ככוח המוות והכיליון על בני האדם ב'עולם התחתון'.[3]

תולדות המושגעריכה

בעת העתיקהעריכה

במקרא היא מוזכרת כהתגלותו המיוחדת של אלוהים בישראל: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם“ (שמות כ"ה, ח'); ”וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים“ (שם, כ"ט, מ"ה); כמו גם כ-”ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן“ (ישעיהו ח', י"ח).

השכינה כמושג ממשי נזכרת רק בספרות חז"ל. כפי שחז"ל אומרים שבבית המקדש השני לא הייתה השראת שכינה, ועם זאת היא נשארת באופן תמידי בקשר מיוחד עם ישראל, גם בזמן גלות וגם במצבים קשים, ”לכל מקום שגלו ישראל – גלתה שכינה עמם“[4][5] ואף סובלת איתם בצרותיהם. רבי חנינא בתלמוד מקצין תפיסה זו, וקובע כי ”הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה“ (בבלי סנהדרין, נ"ח ע"ב).

בגלל הקשר המיוחד בין שכינה לישראל, גר מכונה אדם שבא "לחסות תחת כנפי השכינה",[6] וכאשר ישראל בצער גם שכינה בצער.[7] בתפילת אל מלא רחמים, כאשר מתפללים לעילוי נשמת אדם שנפטר, מבקשים בתיאור מליצי, שהוא יינשא על כנפי השכינה.”אֵל מָלֵא רַחֲמִים, שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה, עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים...“ (סדור תפלה, נוסח אשכנז). שכינה מוזכרת כמי שנמצאת לעזור לחלשים כמו החולה ששכינה למראשותיו. כמו כן, עשרה שמתפללים שכינה עמהם.[8]

בימי הבינייםעריכה

בהגות היהודית בימי הביניים הובעה הדעה כי בזמן הגלות ירדה השכינה למעמד נמוך, והיא בנתק מהאלוהות העליונה, דבר הגורם לה צער רב – צער המכונה "צער השכינה", שהוא הצער העמוק והנוקב ביותר שיכול להיות עלי אדמות ובמציאות בכלל – ותפקידם של האנשים הוא לחבר אותה אל הקב"ה אהוב ליבה במעשים טובים ומצוות, דבר המכונה בקבלה "ייחודים", ומופיע בסידורים (במיוחד הספרדיים) לפני מצוות מסוימות.

על פי המסורת הדתית, האור האלוהי שבבני אדם צדיקים, עתידים להתענג בו בעולם הנשמות אחרי מותם ובעולם הבא מכונה "זיו השכינה".[9][10]

בקבלה מכונה השכינה "מלכות דאצילות", בשל התפיסה שהיא מלכת העולם האצילה והרוחנית שבהופעתה מולך הקב"ה על המציאות. השכינה גם מכונה "כנסת ישראל", מאחר שלפי התפיסה הקבלית היא כונסת לתוכה את כל נשמות עם ישראל, בשל היותה שורש להם.

מסעות השכינהעריכה

לאחר חטא עץ הדעתעריכה

המדרש רבה בבראשית (י"ט ז') מתאר את גלות השכינה המתחילה לאחר חטא אדם הראשון ומסתיימת כשמשה רבנו מחזירה לארץ.[11] הוא דורש את הפסוק "וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן" (בראשית ג', ח') לפי הלימוד של רבי אבא בר כהנא, שלומד משינוי הלשון מתהלך (ולא הולך) "מהלך אין כתיב כאן, אלא מתהלך, מקפץ ועולה". המדרש מבאר שעיקר השכינה הייתה בעולמנו, אולם כל דור שחטא הרחיק אותה כלפי מעלה:

  • אדם הראשון חטא והעלה אותה מהארץ לרקיע הראשון.
  • קין חטא והעלה אותה מהרקיע הראשון לשני.
  • דור אנוש חטאו והעלו אותה מהרקיע השני לשלישי.
  • דור המבול חטאו והעלו אותה מהרקיע השלישי לרביעי.
  • דור הפלגה חטאו והעלו אותה מהרקיע הרביעי לחמישי.
  • אנשי סדום חטאו והעלו אותה מהרקיע החמישי לשישי.
  • המצריים בימי אברהם חטאו והעלו אותה מהרקיע השישי לשביעי.

לאחר שהגיעה השכינה לרקיע השביעי, המדרש מפרט שבעה צדיקים שקרבו את השכינה בחזרה לארץ:

בגלותעריכה

חכמים מתארים את גלות השכינה ברשימה של עשר מסעות ממקומה בקודש הקודשים ועד ליציאתה לגלות. עיקר התיאור מבוסס על פסוקים בספר יחזקאל המתארים את כבוד ה' יוצא מהמקדש, והוא תיאור רוחני המקביל לגלות הפיזית של ישראל מארצם. רשימת המסעות מתארות את גלות השכינה בחורבן בית ראשון. ייתכן שהמקבילה לכך בגלות בית שני היא הרשימה של עשר מסעות הסנהדרין שמופיעה בגמרא (בבלי רה"ש לא ע"א) מיד לאחריה.

רשימת המסעות מופיעה במסכת ראש השנה (דף לא ע"א):

אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: ...עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי (=נלמד מן הפסוקים): (1) מכפרת לכרוב,[12] (2) ומכרוב למפתן, (3) וממפתן לחצר, (4) ומחצר למזבח, (5) וממזבח לגג, (6) ומגג לחומה, (7) ומחומה לעיר, (8) ומעיר להר, (9) ומהר למדבר, (10) וממדבר עלתה וישבה במקומה - שנאמר אלך אשובה אל מקומי.

רשימה שונה מופיעה במדרש איכה רבה (פתיחתא כה):

עשר מסעות נסעה השכינה, (1) מכרוב לכרוב, (2) ומכרוב למפתן הבית, (3) מן מפתן הבית לכרובים, (4) ומן הכרובים לשער הקדמוני, (5) משער הקדמוני לחצר, (6) מן החצר לגג, (7) מן הגג למזבח, (8) מן המזבח לחומה, (9) מן החומה לעיר, (10) מן העיר להר הזיתים.

לקריאה נוספתעריכה

  • גרשם שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1980
  • ישעיה תשבי, "השכינה", בתוך: משנת הזוהר, כרך א', ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' רי"ט-רל"א.
  • ביטי רואי, אהבת השכינה: מיסטיקה ופואטיקה בתיקוני הזוהר, רמת-גן: הוצאת אוני' בר-אילן, תשע"ז

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ למשל, רבי אברהם אבן עזרא (מיוחס לו), ספר העצמים שער א.
  2. ^ ביטי רואי, "זרקור על השכינה", באתר מכון שלום הרטמן
  3. ^ ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרך כרך א', מוסד ביאליק, תש"ט, פרק "השכינה", עמ' עמ' רי"ט-רל"א
  4. ^ ילקוט שמעוני, ספר שמואל א', פרק ב', רמז צ"ב.
  5. ^ ילקוט שמעוני, ספר ישעיהו, פרק מ"ג, רמז תנ"ה.
  6. ^ מגילת רות, פרק ב', פסוק י"ב
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף ט"ו, עמוד ב'.
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'.
  9. ^ בתי מדרשות חלק ב - מדרש אלפא ביתות מסכתא שטן.
  10. ^ רמח"ל, מסילת ישרים, פרק א'.
  11. ^ בראשית רבה יט ז – ויקיטקסט, he.wikisource.org
  12. ^ בגמרא מופיע כאן מסע נוסף, "מכרוב לכרוב", אך המפרשים (הגהות הב"ח, ומסורת הש"ס) כתבו שאין לגרוס כך ומציינים שבעין יעקב מסע זה לא מופיע. רק בהשמטת מסע זה אפשר לספור עשר מסעות בדיוק.