יעקב גילדור

אמן ישראלי

יעקב גילדור (נולד ב-1948) הוא צייר ישראלי, מנציגי הסוריאליזם וציירי ה"דור השני" בציור הישראלי. מומחה ויועץ אמנותי במונטיפיורי מכירות פומביות, תל אביב ובית המכירות מקדוגל, לונדון. חי ויוצר בתל אביב.

יעקב גילדור
046 Gildor Jacob.jpg
לידה 1948 (בן 73 בערך) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת תל אביב עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע צייר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

יעקב-יוסף גילדנגורן נולד בעיירה פויכטוונגן בגרמניה. בן לניצולי שואה אשר הגיעו לעיירה בנפרד לאחר המלחמה כאשר כל משפחתם נספתה במחנות ההשמדה. ב-1948, עם הולדת בנם יעקב, עלתה המשפחה ארצה והתמקמה בחולון. שנה לאחר מכן נולד האח מיכאל. בבית הספר היסודי מעברת את שמו מגילדנגורן לגילדור. הבית בו גדל גילדור היה חילוני עם דגש על הקניית חינוך וערכים לילדים, העבר המשפחתי של ההורים בשואה לא הוזכר לעולם. יחד עם זאת, ניתן למצוא ביצירתו אזכורים להיותו דור שני לניצולי שואה.

המשפחה התבססה כלכלית בארץ, רכשה בית קפה בתל אביב, "קפה עטרה", וקונדיטוריה ברחוב יפת ביפו שהיה אז אזור פשע, סמים וזנות. באותו בית קפה החל לרשום ולצייר גילדור ב 1962, כשהוא בן 14, את נופי יפו וטיפוסיה הססגוניים שישבו בבית הקפה של המשפחה. בשנת 1965, סיים את חוק לימודיו בעודו בגיל 17, והתקבל ללימודי אמנות בבצלאל ישירות לשנה ב'. למרות זאת, פנה ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב. המשך לימודי המשפטים עברו עליו בזמן שירותו הצבאי כחובש קרבי מוטס ב-יחידה 669. את לימודי המשפטים סיים בשנת 1971. עבד בחברת "הסנה" במשך 14 שנה בתור עורך דין עד שבגיל 40 החליט לפרוש ולהקדיש את זמנו לאמנות.

ב-1968 הוא הציג תערוכת יחיד ראשונה בבית החייל בחסות קצין חינוך ראשי.

ב-1971 הוא נישא לחווה ציילינגולד. לזוג נולדו שלושה בנים: גיא (מנהל בחברת ההזנק Pursway בהרצליה), עופר (מנהל גלריית גילדנס ארט בלונדון) ובועז (ד"ר לביולוגיה ממכון ויצמן למדע ברחובות).

ב-1972 הוזמן על ידי המורה והאמן הסוריאליסטי, ארנסט פוקס, להשתלמות באוסטריה בה למד את טכניקת הציור המסורתית בשכבות וטמפרה. בין המורה ותלמידו התפתחו יחסים קרובים והוא אשר פתח את גילדור לזרם הסוריאליסטי.

ב-1987 שהה גילדור בסיטה דה-ארט בפריז בו כל שנה אמן ישראלי אחר הוזמן ליצור ולהתארח במשך שנה שלמה.[1]

לאורך שנות פעילותו הציג בגלריות ברחבי הארץ כגון: גלריה ישראלס, טובה אוסמן, גרפיקה 3 ורנה דרום. כמו כן הציג בין היתר גם בשוודיה, גרמניה וצרפת.

ב-2009 נערכה תערוכה רטרוספקטיבית "חתכי יצירה" במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת-גן באוצרות מאיר אהרונסון, מנהל המוזיאון. התערוכה נמשכה כחצי שנה ויחד איתה הופקה מונוגרפיה בת 3 חלקים על יצירתו הכוללת מאמרים ומעל 1000 יצירות מתועדות.

קבוצת משושהעריכה

בשנת 1980 גילדור היה ממייסדיה של קבוצת משושה. קבוצה זו דגלה בהחדרת האמנות הסוריאליסטית לשדה האמנות בישראל אשר נשלט בתקופה זו באופן כמעט בלעדי על ידי האמנות המופשטת והקונספטואלית. הקבוצה המייסדת כללה שישה אמנים, ומכאן שמה. בין האמנים: ברוך אלרון, יואב שועלי, אריה למדן, אשר רודניצקי ורחל טימור. בהמשך הצטרפה גם בתיה אפולו. הקבוצה ערכה 10 תערוכות ברחבי הארץ בין היתר בבית האמנים בירושלים במוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע. למרות שנחלו הצלחה בקרב הקהל, לעולם לא הצליחו לחדור אל תוך הקאנון הישראלי.

דור שניעריכה

בהיותו גילדור בן להורים ניצולי שואה הוא משתייך לקבוצה שמקובל לכנותה בני "דור שני". כינוי זה התגבש בשנות השמונים כשצעירים בנים ובנות לניצולי שואה החלו להתבגר ולעמוד על זהותם. על אף שה"דור השני" לא חווה את מוראות השואה, השפעתה ניכרת בו וביצירתו. על אף שגילדור החל לעסוק באופן ברור בנושא השואה רק באמצע שנות התשעים, יש כבר ביצירותיו המוקדמות עיסוק בלתי מודע בנושא.[2] הנושא העסיק את יצירתו החל מ-1993 במשך כ-20 שנה.

תערוכות יחיד נבחרותעריכה

  • 1968 – רישומים, בית החייל, תל אביב
  • 1968 – רישומים ומונוטייפים, הספרייה המרכזית, אוניברסיטת תל אביב.
  • 1973 – הדיוקן הסוריאליסטי, גלריה ישראלס, תל אביב
  • 1975 – ציורי שמן, גלריה גרפיקה 3, חיפה
  • 1976 – 31 ציורי שמן, גלריה רנה דרום, תל אביב
  • 1977 – ציורים, גלריה ויקטוריה, גוטבורג, שוודיה
  • 1978 – ציורים, גלריה שמיר, תל אביב
  • 1979 – רישומים, חיתוכי עץ ורישומים, גלריה גרפיקה 3, חיפה
  • 1983 – חיתוכי עץ בשחור ולבן, בית האמנים, ירושלים
  • 1983 – חיתוכי עץ – אלבום חדש, גלריה טובה אוסמן, תל אביב
  • 1984 – תערוכת חלון, קונסטהאוז וולקר, היידלברג
  • 1987 – עבודות שמן ועבודות על נייר, סיטה אינטרנשיונל דס ארט, פריז
  • 1991 – עבודות חדשות, גלריה ריג, תל אביב
  • 1997 – ציורים משם, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
  • 2004 – אחורה וקדימה, גלריה שרה קישון, תל אביב
  • 2007 – תחריטים ועבודות נייר, גילדנס ארט, לונדון
  • 2009 – חתכי יצירה – תערוכה רטרוספקטיבית, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית
  • 2013 – מטרות, מונטיפיורי מכירות פומביות וגלריה, תל אביב
  • 2014 - קולאזים, גלריה גילדנס ארט, לונדון.

תערוכות קבוצתיות נבחרותעריכה

  • 1968 – שבוע האמנות, יריד המזרח, גני התערוכה, תל אביב
  • 1972 – תערוכת הסתיו, גלריה מבט, תל אביב
  • 1980-1986 – עשר תערוכות קבוצת משושה
  • 1982 – הביאנלה השישית, המוזיאון לאמנות מודרנית, חיפה
  • 1985 – הביאנלה לאמנים צעירים, מוזיאון חיפה לאמנות חדשה, חיפה.
  • 1986 – חמישה אמנים, המוזיאון העירוני, רמת גן
  • 1986 – חיתוכי עץ בישראל, הסדנה הירושלמית להדפס, מרכז פ. מילר לאמנות, ירושלים.
  • 1992 – מחווה לסיטה, בית האמנים, ירושלים
  • 1997 – חמישים כחול ולבן, המשכן לאמנות, חולון
  • 2003 – הפירות באמנות ובמסורת ישראלית, מוזיאון בר דוד, ברעם
  • 2004 – קבוצת משושה, גלריה שרה קישון, תל אביב.
  • 2008 – רובדי זיכרון, בית האמנים, תל אביב
  • 2009 – 30 שנה לגלריה טובה אוסמן
  • כמו כן, השתתף ומשתתף בקביעות בירידים בינלאומיים חשובים: פרנקפורט, דיסלדורף, קרלסרואה, לונדון, בודפשט, ניו יורק, לוס אנגלס, הונג קונג.

גלריית תמונותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • גזית, 385-390, ל"ג, עמ' 47-48, 1976
  • רחל אנגל, אמנות, משושה נגד תל חי, 20.2.1981
  • גדעון עפרת, בין רחמים לבין לרחם, קטלוג מוזיאון רמת גן, 1995
  • גדעון עפרת, יעקב גילדור – תערוכה II, ציורי שמן 1995-1996, סטודיו, 1.9.1996
  • יעקב גילדור – מונוגרפיה בשלושה חלקים (חתכי יצירה, הסוריאליזם, דור שני), הוצאה משותפת למוזיאון רמת גן וגילדנס ארט, לונדון, 2009.
  • אלי ערמון אזולאי, ביקור בסטודיו של יעקב גילדור, עכבר העיר, 25 בדצמבר 2009

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא יעקב גילדור בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ חוה גילדור, "סיפור שנים הראשונות", יעקב גילדור מונוגרפיה, חלק 1 – חתכי יצירה, הוצאת גילדנס ארט ומוזיאון רמת גן, 2009, עמ' 13-22.
  2. ^ בתיה ברוטין, נוגע לא נוגע – יעקב גילדור אמן "דור שני",יעקב דור שנייה, מונוגרפיה, הוצאת גילדנס ארט ומוזיאון רמת גן, 2009, עמ' 9-10