יעקב יוסף סלונים

הרב יעקב יוסף משה סלונים (תר"מ 1880 - י"ב בתשרי תרח"ץ 17 בספטמבר 1937) היה רבה האשכנזי האחרון של חברון. בנו ובתו נרצחו במאורעות תרפ"ט.

הרב יעקב יוסף סלונים ראשון משמאל

ביוגרפיהעריכה

נולד בחברון בשנת תר"מ 1880, לרב שניאור זלמן סלונים ולמושקא מרים. הוסמך לרבנות בירושלים בעודו נער.

היה מחסידי חב"ד בחברון. בשנת תרע"ב הוקמה בעיר חברון ישיבת תורת אמת בה שימש כמזכיר, תרם להתפתחות הישיבה ואף לימד בה.

פעל בהנהגת העדה האשכנזית-חב"דית בעיר והיה שותף בכיר בניהולה. עסק בין השאר בשמירת בעלות הקהילה על נכסי דלא ניידי וברכישת בתים, והיה שותף להקמת בית החולים בעיר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשעה שמצב הקהילה היה בכי רע, בשל העובדה כי רבים מבניה הוצרכו לגלות בשל היותם נתינים זרים - מונה הרב סלונים לרב הקהילה האשכנזית, ופעל להשיב את קהילתו למעמדה שמלפני המלחמה. לבד מהנהגה תורנית של הקהילה הוא קיבל עליו משימות כלכליות וחברתיות, והצליח להחזיר לבעלות הקהילה את בית רומנו.

שימש יו"ר התנועה הציונית בחברון, ודאג להרחיב את היישוב היהודי בעיר. הוא פנה למוסדות הציוניים והציע לרכוש אדמות ולבנות יישובים חקלאיים.[1]

לקראת עליית ישיבת סלובודקה לארץ ישראל פעל יחד עם בנו הבכור אליעזר דן להבאת הישיבה לעיר האבות.

אחרי מאורעות תר"פ (שבהן לא נפגעה קהילת חברון) שימש הרב סלונים "איש מודיעין" של ההגנה וגייס משת"פים מקרב ערביי העיר.

בשנת תרפ"ז (1927) היו הקהילה האשכנזית והספרדית מיוצגות בוועד שנקרא "ועד הכללי להעדה העברית המאוחדת בחברון". הרב סלונים עמד בנשיאות הוועד יחד עם הרב מאיר שמואל קשמיר.[2]

בשבת, י"ח במנחם אב תרפ"ט, התקיימו בחברון פרעות ביהודי העיר. אבו שאקר, בעל הבית הערבי שבביתו גר הרב סלונים, הגן בגופו עליו, על בני משפחתו ועל אנשים נוספים שהאמינו שאצל הרב הם מוגנים ובחרו להיות בביתו במהלך הפוגרום. הפורעים פצעו את אבו שאקר אך הוא לא ויתר, ויושבי הבית ניצלו. במהלך השבת סיכן הרב סלונים את חייו ויצא מביתו כדי להשפיע על ראשי הממשל והמשטרה לפעול להפסקת הרצח.[3]

בפרעות תרפ"ט חרבה הקהילה העתיקה. אחרי הפרעות ניסה הרב סלונים לשקם מחדש את היישוב היהודי בעיר ולבנות סביבה מערכת יישובים. הוא פנה אל ההנהלה הציונית במכתב חריף, בו תבע להקים מחדש את חברון היהודית ולעשותה ”עיר ואם לכל חבל הדרום“. במכתב זה כתב: "הידעתם רבותי כי בהחלטתכם זו גוזרים אתם כליה לא רק על היישוב בחברון בלבד אלא גם על היישובים החדשים מגדל עדר, זיכרון דוד, שכל כך עמל ויגיעה שקועים בהם, כי תלויים הם לגמרי בקיומו של היישוב בחברון ... ואני מודיע לכם לא אשקוט ולא אנוח ... ועוד תהיה חברון לתפארת עיר ואם לכל חבל הדרום שישובו בנים לגבולם". גם הרבנים הראשיים הרב אברהם יצחק קוק והראשון לציון הרב יעקב מאיר, קראו לחדש את היישוב היהודי בעיר. לקריאה הצטרפו מנהיגים ציונים בהם חיים ויצמן וחיים ארלוזורוב.[4]

מאז הפרעות, בהם נהרגו כמה מבני משפחתו הקרובים, היה שבור, ולא התאושש מכך עד מותו, ביום י"ב בתשרי תרצ"ח.

משפחתועריכה

אביו הוא הרב שניאור זלמן סלונים. היה נשוי לחיה צביה בת ר' יעקב שרהזון ושרה אסתר אחות רבי אליעזר דן רלב"ג.

  • בנו אליעזר דן סלונים, מראשי היישוב היהודי בחברון. נרצח בפרעות תרפ"ט יחד עם אשתו, חמיו הרב אברהם אורלנסקי רבה של זכרון יעקב וחמותו, ששהו בחברון לרגל חתונת בתם הצעירה (הכלה הצעירה וחתנה איחרו את ההסעה האחרונה שיצאה מירושלים לפני כניסת השבת, ובכך פיספסו את שבת "השבע ברכות" שלהם, אך גם ניצלו חייהם).
  • בתו רבקה נישאה ליוסף בורג. נכדו הוא אברהם בורג, ונכדתו נשואה למנחם בן-ששון.
  • בתו מרים נישאה לישראל פסקר, מזכיר ארגון השוחטים בתל אביב (נפטרה בתשכ"ט).[5]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ פניותיו לחיזוק חברון היהודית ולהרחבתה ולהקמת יישובים חקלאיים סביב לה החלו בעודו נער בן 18, כשפרסם ביקורת על פקידי הברון רוטשילד: "מתפלא אנכי על חברת יק"א אשר בחרו בכפר סבא ליסד שמה מושבה חדשה ולא היטו אוזן קשבת לבקשת בני חברון אשר התחננו להם להושיט למו יד לעזרה בעת המוכשרת לכך להתפרנס מהאדמה אשר יעבדוה בזיעת אפיהם בחברון ובסביבותיה"
  2. ^ דב כהן וילכו שניהם יחדיו, עמ' 187.
  3. ^ לפי גרסאות אחרות היה הרב סלונים באותה שבת בירושלים.
  4. ^ יעקב יוסף סלונים, לבנינה של חברון, דבר, 3 בדצמבר 1929. נעם ארנון, "חברון 4000 שנה ועוד 40", מהדורה שנייה, עמ' 24.
  5. ^ מרים פסקר, הצופה, 5 בינואר 1969, עמ' 4