יצחק מנהיימר

הרב יצחק נח מנהיימר (בדנית: Isaak Noah Mannheimer;‏ 17 באוקטובר 1793 - 17 במרץ 1865) היה דרשן ומנהיג קהילתי יהודי יליד דנמרק, מנהיגה הרוחני הבולט של יהדות וינה מ-1824 עד מותו. מנהיימר עיצב את נוסח וינה, סגנון חדש להתנהלות בית-הכנסת ששילב מוזיקה ושירה, שהפך פופולרי בכל אירופה.

תולדות חייו

יצחק מנהיימר נולד בקופנהגן בירת דנמרק, כבנו של חזן. הוא למד בבית ספר רגיל וגם לימודי יהדות. למד באוניברסיטה פילוסופיה, שפות מזרחיות ותאולוגיה ובו בזמן המשיך את לימודי התלמוד.

עם מתן אמנציפציה ליהדות דנמרק נקבע מבחן כניסה לחברה עבור הצעירים היהודים. בהשפעתו של מנדל לוין נתנזון, מפרנסי הקהילה, מונה מנהיימר להיות מורה בבתי הספר היהודים המודרניים ("חופשיים" דוגמת בתי הספר של יהדות ברלין) לבנים ולבנות ובהמשך, ב-1816, היה המכין לבחינות בהן חויבו הצעירים היהודים, בחינות שקיבלו את הכינוי "קונפירמציה". המבחן בו עמדו הצעירים היהודים נערך על פי ספר לימוד שחיבר שלום הכהן, שנוסח בקפידה בנימה אוניברסלית שנמנעה מלהדגיש היבטים מיוחדים ליהדות. פרנסי הקהילה תמכו בגישה זו. ב-19 במאי 1817 נערכה לראשונה הבחינה בטקס רב רושם בנוכחות קהל. לאחר דרשה של מנהיימר בדנית הושרו פזמונים בדנית, בליווי עוגב. האירוע הרשים את הקהילה והוחלט ליזום טקסי "הגיגים" בימי רביעי, לאחר סגירת הבורסה לניירות ערך. הגברים נכחו בטקס ללא כיסוי ראש. חלק מהיהודים התחילו להתייחס לטקסי ה"הגיגים" כתחליף לתפילות הרגילות והדבר גרם לתסיסה בקרב המסורתיים ולסכסוך שנמשך שלוש שנים. הורים סירבו לתת לילדיהם ללמוד אצל מנהיימר והוא עצמו התלונן בפני השלטונות על מנהגים יהודים מסוימים. הממשל נמנע מהתערבות ופרעות שהתחילו ב-1818 ציננו את המחלוקת הפנימית. לבסוף בוטלו טקסי ה"הגיגים", אך טקס הקונפירמציה נמשך. מנהיימר קיבל ב-1821 חופשה ונסע לגרמניה, שם ביקר והתפלל במניין של ישראל יעקבסון בברלין ובהיכל בהמבורג, שניהם מניצני היהדות הרפורמית.^[1]

בעת שהותו בבירה הפרוסית הגיע מכתב מקבוצה בקהילת וינה ששאפה לרפורמה באורחותיה וחיפשה מדריך לשם כך. יעקבסון המליץ למנהיימר לנסוע. הוא הגיע לבירה האוסטרית בקיץ 1821. כשנה וחצי קודם פרסם פרנץ השני צו שתבע להחליף את שפת התפילה מעברית לגרמנית. בווינה חוברו ספר תפילות ושירון, בהשפעת נוסח המבורג. הם הוגשו לבדיקה ממשלתית בעת שמנהיימר הגיע העירה, תוך שהוא זוכה להערכה מכולם. החצר הקיסרית ביטלה את יוזמתה הקודמת: גורמים שמרניים בממשל חששו מרפורמה דתית של ממש בקרב היהודים. מיכאל בידרמן, בכיר הפרנסים וממנהיגי הסיעה שקידמה אותה, עסק בבניית בית כנסת חדש ונאה, בו שאף למנות מנהיג רוחני מודרני ולצדו חזן מוזיקלי. ב-9 באפריל 1826 נחנך בית הכנסת שטאדטטמפל, שנבנה בסגנון אימפריאלי והיה רחוק ממראה המניין הממוצע בימיו. מנהיימר עמד בראשו, אף כי תוארו הרשמי היה מנהל בית-הספר; ליהודים לא הותר להחזיק רב או דרשן אלא רק משגיח כשרות. הנשים ישבו ביציע שהופרד בשבכה עדינה, מנהיימר דרש בגרמנית והחזן סלומון זולצר הוביל את המקהלה והתזמורת. גם נוצרים נכחו באירוע הפתיחה.^[2]

ב-1837 פרסם תרגום לגרמנית של התנ"ך בשם German Volks- und Schulbibel for Israelites יחד עם גוטהולד סלומון ובמימונו של הבנקאי סלומון היינה.

מנהיימר היה רדיקלי יחסית בנעוריו, אך נואש תוך זמן קצר מתקוותו הראשונית להכניס שינויים בנוסח התפילה כמו שנעשו בהמבורג. הוא הפך במהרה לשמרן והסתפק בטקסי קונפירמציה ובהשמטת חלק מהפיוטים. כבר ב-1830 התנגד אפילו לעוגב משום שזיהה אותו עם מנהגי הנוצרים.^[3] בעת ריב ההיכל השני ב-1841 התנגד לאיסור שהטיל יצחק ברנייס על סידור התפילה הרפורמי, אך יצא נגד הסידור עצמו בה במידה והודיע שהשינויים בקטעים המתייחסים לחידוש עבודת הקרבנות היו טעות.^[4] כמו כן גינה את שלושת כינוסי הרפורמים בין 1844 ל-1846. מנהיימר מעולם לא טען לתואר "רב" אלא כינה את עצמו "רועה רוחני" (Seelsorger), ולא עסק כמעט בהיבטים העקרוניים יותר של הדת אלא הגביל את עצמו לתחום האסתטי.^[3] פעם אחת, כשקרא להוקיע ילדים שלא נימולו מהקהילה ולסלק את מבקשי הרפורמות המשמעותיות, ספג ביקורת קשה משמואל הולדהיים.^[5] דוד אלנסון כתב כי גישתו של מנהיימר הייתה בבסיסה "פוזיטיבית-היסטורית."^[4] נוסח וינה, שתוכנן בקפידה כדי לא לפגוע ברגישויות השמרנים, הפך להצלחה גדולה בעולם ואומץ בקרב רבים.^[6]

קברו של מנהיימר בווינה

אוסף דרשותיו בעברית

מי נח: דרשות על פרשות השבוע אשר דרש מו"ה יצחק נח מנהיימער; אשר העתקתי אל שפת עברית אנכי, אפרים קוטנער, וינה: דפוס יעקב שלאססבערג, 1865.

ראו גם

שטאדטטמפל

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יצחק מנהיימר בוויקישיתוף

דוד אלנסון, The Mannheimer Prayerbooks and Modern Central European Communal Liturgies.
"מאנהיימר, יצחק נח", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 80–81, באתר היברובוקס
"יצחק מנהיימר", במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
תמונת קברו של מנהיימר (בגרמנית)
מאיר כהן ביסטריץ (עורך), Mannheimer-Album, אסופת דברי הוקרה לרגל יום הולדתו השבעים.
יצחק נח מאנהיימער (1793-1865), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995, עמ' 144-146.
^ מאיר, עמ' 146-150.
^ ¹ ² מאיר, עמ' 149-152.
^ ¹ ² דוד אלנסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Modern Jewish Religion and Identity, Scholars Press, 1994. עמ' 66
^ Christian Wiese, Redefining Judaism in an Age of Emancipation: Comparative Perspectives on Samuel Holdheim (1806-1860), Brill, 2007. עמ' 137.
^ David Sorkin, The Vienna Rite in the Nineteenth Century, בתוך: Hoffnungsvolle Momente in Der Deutschen Kultur, עמ' 119-126.

[1] Michael Meyer, Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State University Press (1995, עמ' 144-146.

[2] מאיר, עמ' 146-150.

[מאיר-3] ¹ ² מאיר, עמ' 149-152.

[דהא-4] ¹ ² דוד אלנסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Modern Jewish Religion and Identity, Scholars Press, 1994. עמ' 66

[5] Christian Wiese, Redefining Judaism in an Age of Emancipation: Comparative Perspectives on Samuel Holdheim (1806-1860), Brill, 2007. עמ' 137.

[6] David Sorkin, The Vienna Rite in the Nineteenth Century, בתוך: Hoffnungsvolle Momente in Der Deutschen Kultur, עמ' 119-126.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]