כורכר

כורכר (בעבר היה נפוץ האיות קורקר^[1]^[2]; מקור השם מערבית כֻּרְכַּאר)^[3] הוא סלע משקע פריך ונקבובי. הכורכר נוצר כתוצאה מהתאבנות חולות, דהיינו, התלכדות גרגירי הקוורץ בחול בעזרת חומר גירי. הכורכר מצטבר לאורך חוף הים ובמישור החוף ומופיע בצורת רכסים המבטאים התאבנות חוליות.

גבעת כורכר בחוף הרצליה

אבן כורכר. ניתן לראות את גרגרי החול המגובשים

כורכר הוא סלע ייחודי לאזור החוף של הלבנט ואפשר למצוא אותו לאורך חופי הים התיכון, מטורקיה ועד סיני.

הרכב הכורכרעריכה

הכורכר מורכב בעיקרו מגרגרי קוורץ (30% - 90%) וגרגרים של ביוקלסטים (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים). כמו כן כ-5% מתכולת הכורכר הם מינרלים כבדים, הניכרים בצבעיהם הכהים (המטיט, פלדספר ועוד). גבעות הכורכר היו במקורן חוליות נודדות (דיונות), אשר חלק מן הביוקלסטים שבהן (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים), התמוסס והתגבש מחדש כמלט סביב הגרגרים הנותרים (גרגרי הקוורץ והקרבונט). החוליות לוכדו לכורכר כתוצאה מהתמוססות גרגרי הקרבונט שבו (ארגוניט וקלציט עתיר מגנזיום), על ידי מי הגשמים שחלחלו בחללים שבין גרגרי החול. בתקופות יובש מתקיימת עליה נימית של התמיסה הרוויה אל פני השטח (בעיקר כתוצאה מהתאדות), הגורמת לשקיעת הקרבונט והתגבשותו בחללים שבין הגרגרים. פעולה חוזרת של התהליך לאורך השנים מביאה לליכוד מרכיבי החול והפיכתם לכורכר.

שכבות כורכר עדינות, ברוחב של מילימטר או מילימטרים אחדים, נחשפות בחוף הים ואפילו בתוכו^[4], היכן שמי הים סחפו חלק מהשכבות שנוצרו בעבר. היות שרכס הכורכר בחוף השרון חשוף לפעולות גלי הים, הוא עובר תהליך של גידוד הגורמות להיווצרות מצוק הכורכר.

לרוב נוכל למצוא בין רכסי הכורכר גם אדמת סחף. אך בעבר בחלקים של קרקע הסחף היו לרוב ביצות אשר מנעו מהחקלאים לעבד אדמה זאת.

בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות לכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.

כורכר בישראלעריכה

החול שמרכיב את הכורכר בישראל מקורו בהרים של מזרח אפריקה, במקום בו מתחיל הנילוס. סלעי ענק באותם מקומות התפוררו במשך הדורות, נסחפו אל הנילוס וזרמו איתו צפונה עד לים התיכון. במהלך הזמן המסלע נשחק עוד ועוד עד שהפך לחול, ובאמצעות גלי הים הגיע אל חופי ישראל. יצירת סכרים על הנילוס משבשת את חידוש החול בחופי מערב ים תיכון, ומהווה סכנה למיעוט חול המחדש את החופים^[5].

בישראל, רכסי הכורכר נוצרו במקביל לחוף. יש שני רכסי כורכר יבשתיים קטועים במישור החוף, וביניהם מרזבות, ושלושה רכסים נוספים מצויים מתחת למים^[6]. לעיתים חסמו רכסים אלה זרימת נחל בדרכו לים והביאו להיווצרות ביצות, כדוגמת הביצה של חדרה, ביצות כבארה, והבאסה בהרצליה.

בתקופות השונות נעשו מאמצים לניקוז ביצות אלו. למשל, את הבאסה בהרצליה, בתקופה הביזנטית ניקזו על ידי חפירת מנהרה בתוך הרכס לעבר הים^[7]. בנחל פולג חצבו את קיר הכורכר לשם הניקוז, מה שנקרא בימינו "שער פולג" וכן נתן את השם לשמורה^[8].

עדויות לרכסי הכורכר ניתן למצוא גם בתוך ערים רבות בישראל. רכסים אלו נמצאים בסכנה עקב תוכניות פיתוח או בלאי טבעי .

השימוש בכורכרעריכה

כורכר שימש כאבן בניין במקומות שונים באגן הים התיכון ובארץ ישראל. כך לדוגמה, המבנים השונים בקיסריה (תקופה רומית ביזנטית) ובימינו בניין ה"מזגגה" סמוך לקיבוץ נחשולים. מבנים רבים ברובע העתיק של העיר אלגרו בסרדיניה עשויים מאבני כורכר.