ויקיפדיה

שומרונים

קבוצה אתנית-דתית
(הופנה מהדף כותים)

שומרונים (בעברית שומרונית: ࠔࠠࠌࠝࠓࠩࠉࠌ שָׁמֵרִים, במשמעות שומרי התורה, בערבית: السامريون, אַ־סָּאמִרִיּוּן) הם עם וקבוצה דתית-טריטוריאלית ייחודית שחיה במשך מעל אלפיים שנה בשומרון, וטוענת להיותה המשך ישיר של בני ישראל. השומרונים טוענים כי הם צאצאי שבטי אפרים, מנשה ולוי שלא גלו במהלך גלות עשרת השבטים לאחר חורבן ממלכת ישראל.

שומרונים
ࠔࠠࠌࠝࠓࠩࠉࠌ
שומרונים חוגגים בהר גריזים
שומרונים חוגגים בהר גריזים
שומרונים חוגגים בהר גריזים
אוכלוסייה
כ-900 איש (2024)
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים

קריית לוזה, הר גריזים, יהודה ושומרון

נווה-פנחס, חולון, ישראל
שפות
עברית שומרונית
ערבית (בשטחי הרשות הפלסטינית)
ארמית (בליטורגיה בלבד, מכונה ארמית שומרונית)
דת
הדת השומרונית
קבוצות אתניות קשורות
יהודים, ערבים פלסטינים
שלט בכניסה לשכונה השומרונית (כיום ידועה בשם נווה פנחס) ליד בית הכנסת השומרוני בחולון

הדת השומרונית הנה דת טריטוריאלית[1], ומבוססת על האמונה כי השומרונים הם ה"שומרים", כלומר שומרי התורה המקורית, לפי נוסח ייחודי של התורה המצוי בידם. נוסח זה, הכתוב בכתב שומרוני הדומה במידה רבה לכתב העברי הקדום, כולל כמה הבדלים עלילתיים. שפתם של השומרונים דומה לעברית עתיקה, והם מחזיקים בגרסה משלהם לחגים המקובלים גם ביהדות וגם מנהגיהם שונים מאלה הנהוגים בעם היהודי. עקב אמונתם רק בחומשי התורה ובספר יהושע מתוך כל כתבי המקרא, סיפור הזיכרון הלאומי-היסטורי שלהם מתחיל מסיפורי התורה וכיבוש יהושע את הארץ, ממשיך כאלפים שנה בזיכרון שושלות הכהנים הגדולים בהר גריזים, ומתרחב לקראת סוף העת העתיקה, מתקופת בבא רבה והלאה. בניגוד לזיכרון ההיסטורי היהודי, הנרטיב השומרוני נעדר סיפורים על תקופת השופטים ותקופת ממלכת ישראל, מלכיה ונביאיה, ומתייחס רק להפלגות הכהונה הגדולה באותה תקופה[2]. במהלך ההיסטוריה התגלעו מחלוקות בעלות אופי דתי בין היהודים לבין השומרונים, המכונים בספרות חז"ל בשם "כותים" ומעמדם ההלכתי שנוי במחלוקת. המחלוקת המרכזית בין היהודים לשומרונים סובבת סביב "המקום הנבחר" לבניית בית המקדש, אותו מזהים השומרונים עם הר גריזים.[3] וכן סביב האמונה בשאר כתבי הנביאים והכתובים.

בשלהי העת העתיקה חייתה בשומרון אוכלוסייה שומרונית צפופה, שהתפשטה גם דרומה ומערבה בעקבות הידלדלות היישוב היהודי ביהודה במרד בר כוכבא, וכן במספר קהילות מחוץ לארץ ישראל. אולם, במהלך המאות ה-5 וה-6, העדה הצטמצמה כתוצאה ממרידות השומרונים כנגד האימפריה הביזנטית וכן תהליכי התנצרות. לאחר הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, שומרונים רבים המירו את דתם לאסלאם בעקבות רדיפות דתיות, מיסים כבדים, עוני ופרעות, והישוב השומרוני הכפרי כמעט ונכחד.[4][5] השומרונים חוו שוב רדיפות, מעשי טבח והתאסלמות בכפייה גם בימי הצלבנים, האיובים והעות'מאנים,[6] ועד ראשית המאה ה-20 שרדו כ-130 נפש בלבד, שהתרכזו בעיר שכם.[7] מספר משפחות מוסלמיות בשכם וסביבתה מתייחסות לשומרונים ושומרות את דבר מוצאן השומרוני.

בעשורים האחרונים השתקמה מעט הקהילה השומרונית, ונכון ל-2021 היא מונה כ-840 נפשות, מרביתם חיים בקריית לוזה שבהר גריזים, ובשכונה השומרונית בעיר חולון.[3] ייסוד השכונה בחולון נעשה ביוזמתו של הנשיא יצחק בן-צבי, שחקר בעברו כהיסטוריון את השומרונים, כדי לאחד את הקהילות הקטנות שהיו פזורות לכדי קהילה מגובשת ויציבה. השומרונים תושבי חולון מחזיקים בתעודת זהות ישראלית ומתגייסים לצה"ל, ואילו תושבי קריית לוזה מחזיקים בתעודת זהות כפולה, ישראלית ופלסטינית, וכן לומדים ועובדים בצמוד לאוכלוסייה הערבית בשכם, ולכן פטורים משירות צבאי.

מוצאם

עריכה

מוצאם של השומרונים כקבוצה דתית שנוי במחלוקת במחקר ההיסטורי, והמסורת השומרונית בהקשר זה שונה במידה ניכרת מזו היהודית. השומרונים טוענים שמוצאם משבט אפרים ומשבט מנשה (שני בני יוסף) וכן מהלוויים. בעבר היו גם שומרונים שהתייחסו לשבט בנימין, אך שושלת זו כלתה בשנת 1968.[8] על פי המסורת השומרונית, הפיצול הדתי בין השומרונים לבין שבטי ישראל הדרומיים בהנהגת שבט יהודה החל בתקופתו של עלי הכהן.[9]

בתלמוד השומרונים מכונים בשם כותים, כינוי המייחס את מוצאם לעיר העתיקה כותא, הממוקמת בעיראק של ימינו.[10] בספרו "מלחמת היהודים" משתמש יוסף בן מתתיהו גם כן בכינוי כותים לתיאור השומרונים.[11] על פי המסופר במקרא (ספר מלכים), לאחר חורבן ממלכת ישראל הגלו האשורים את הכותים לשומרון מכותא וערים נוספות באזור מסופוטמיה.[12]

הגנטיקה המודרנית תומכת באופן חלקי הן בטענות השומרונים והן בתיאור המקראי והתלמודי, מה שמרמז כי שושלת היוחסין של השומרונים נעוצה בשילוב כלשהו של שתי המסורות הללו.[13]

במקורות השומרוניים

עריכה

לפי המסורת השומרונית, הם "ישראלים טהורים", חלק מעם ישראל ונושאי מורשתו האמיתית. את הפירוד בינם לבין היהודים הם תולים בחילוקי דעות בדבר "המקום הנבחר" לבניית בית המקדש. לדבריהם משה רבנו קבע את קדושתו של הר גריזים, ולכן, לפי המסורת שבידם, בנה יהושע בן נון את המשכן בהר גריזים באתר על ההר שהם מכנים "גבעות עולם". בהר כיהנו ככהנים גדולים פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ובניו. המשכן, בהר גריזים, הוכר על ידי כל שבטי ישראל. הם מצביעים על שושלת בני אהרן הכהן:

וּבְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֶלְעָזָר הוֹלִיד אֶת-פִּינְחָס, פִּינְחָס הֹלִיד אֶת-אֲבִישׁוּעַ. וַאֲבִישׁוּעַ הוֹלִיד אֶת-בֻּקִּי, וּבֻקִּי הוֹלִיד אֶת-עֻזִּי".

לאבישוע המוזכר בסוף השושלת הם מייחסים את כתיבת ספר התורה המצוי עד היום ברשותם, הוא "ספר אבישע". מקום קבורתם של פנחס ובניו בגבעת פינחס הוא הכפר הערבי עוורתא, הנחשב למקום קדוש לעדת השומרונים. לתקופה זו, שבה היה המשכן בהר גריזים, קוראים השומרונים "רחותה" (הגייה: רוּתָא; במקור נכתב "רעותה")[14] – ימי הרצון.

השומרונים מספרים על סכסוך שפרץ בין עלי הכהן שהיה מזרע איתמר הכהן לבין עזי הכהן (ראו לעיל בשושלת). כתוצאה מכך פרש עלי הכהן והקים את המשכן בשילה. רוב העם הלך אחרי עלי הכהן. לפיכך יוצא כי הפירוד בעם ישראל נוצר על ידי השבטים שפרשו ולא קיבלו את הדעה כי הר גריזים הוא "המקום בו בחר ה'".

 
כהן דת שומרוני מציג ספר תורה בבית הכנסת השומרוני בחולון, 1998
 
מנורה ופסוקי התורה בכתב שומרוני בכניסה לבית מגורים בשכונת נווה פנחס
 
בית הכנסת הקטן בנווה פנחס
 
שומרוני מול שער כניסה חדש לבית הכנסת הקטן בנווה פנחס
 
שומרונים בתפילה על הר גריזים, פסח 1944
 
שומרונים מתפללים על הר גריזים בחג הסוכות, 2005

בסוף ימיו של עזי הכהן החלה תקופת "פנוּתה", הסתרת הפנים, וזאת בעקבות נטישת הר גריזים. רק שבטי בני יוסף, שבט אפרים ושבט מנשה, המשיכו לשמור על המסורת האמיתית. לכן, השומרונים קוראים לעצמם "שָׁמֵרִים" משום ששמרו לדעתם את תורת משה המקורית.

השומרונים היום טוענים שהם צאצאי השבטים הישראלים אפרים ומנשה, אשר לא גלו עם שאר עשרת שבטי ממלכת ישראל בגלות אשור שאירעה בשנת 722 לפנה"ס.

השומרונים אינם מאמינים בכתבי המקרא מהנביאים ומהכתובים, אלא מאמינים רק בחומשי התורה ובספר יהושע. עקב כך, למרות היותם רואים עצמם צאצאי שבט אפרים מהרי השומרון, הנרטיב השומרוני אינו מכיר בגדעון, יפתח, ירבעם בן נבט, אחאב, אליהו הנביא, אלישע, יהוא ובעיר שומרון כבירה - אישים אשר עיצבו את הר אפרים וממלכת אפרים לפי הנרטיב היהודי, ואינו מכיר בייחודיות בית-אל כפי שהופיע בנרטיב היהודי של זיכרון ממלכת ישראל. כמו כן לא מצוי בנרטיב השומרוני זיכרון של ממלכת ישראל או של השופטים.

במקורות היהודים

עריכה

מקור השומרונים לפי המסורת היהודית

עריכה
  ערך מורחב – גולי האימפריה האשורית לשומרון

לפי המסורת היהודית, השומרונים הם צאצאי הקבוצות שהגלו האשורים לשומרון לאחר חורבן ממלכת ישראל במאה ה־8 לפנה"ס. האימפריה האשורית החדשה פעלה בשיטת ההגליה: את האוכלוסייה שכבשה היא הגלתה ממקום מושבה אל מקום אחר, ככל הנראה על מנת למנוע מרידות אזוריות.

בכתובת אשורית מלכותית שנחשפה, מתפאר סרגון השני על כך שגירש 27,290 איש מתושבי שומרון. ספר מלכים מתאר גם הוא את חילופי האוכלוסין שביצעו האשורים:

וַיָּבֵא מֶלֶךְ-אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְשׁוּ אֶת-שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ

 
הסכך בסוכה בתוך בית בשכונה השומרונית בחולון
 
בית הכנסת השומרוני בחולון

על פי המתואר בספר מלכים, כשהגיעו אותם המהגרים לשומרון, ה' שלח אריות שהרגו בהם. הכותים הכירו בכך שהאריות באו עליהם משום שאינם יודעים "את משפט אלוהי הארץ", ולכן פנו אל מלך אשור בבקשה לטפל בכך. מלך אשור ציווה להשיב לשם את אחד הכהנים מממלכת ישראל שהגלה לאשור על מנת ש"יֹרֵם אֶת-מִשְׁפַּט אֱלֹהֵי הָאָרֶץ". כך מסופר שהכהן לימדם את חוקי עם ישראל, והם קיבלו את תורת עם ישראל. על שם הסיפור הזה קיבלו הכותים את הכינוי "גרי אריות" – שכן התגיירו מפחד האריות שהרגו בהם.

מנגד, בספר דברי הימים ב' מוזכרים בני השבטים מנשה, אפרים, שמעון והגרים שהיו איתם, כמי שמצטרפים לתושבי ממלכת יהודה בימיו של אסא. בפרק ל', חזקיהו מלך יהודה פונה לבני אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר לשוב ולהתאחד עם תושבי יהודה על מנת לחגוג את חג הפסח בירושלים, ובימי יאשיהו, המקדש משופץ בכסף שנאסף גם "מיד מנשה ואפרים ומכל שארית ישראל" (ל"ד, ט'). ירמיהו אף הוא מזכיר אנשים משכם, שילה ושומרון שמעלים מנחה ולבונה לבית המקדש (ירמיהו מ"א, ה'). למעשה, בדברי הימים אין אף אזכור להגירה של כותים אל השומרון.[15]

בספרות חז"ל

עריכה
  ערך מורחב – השומרונים בהלכה

חז"ל עסקו רבות בשאלה האם השומרונים חלק מישראל או שמא הם נוכרים. רבי עקיבא קבע כי הם גרי צדק (ירושלמי, גיטין א ה, מג ע"ג). רבי ישמעאל, למשל, קבע כי כותים גרי אריות הם (בבלי קידושין עה ע"ב), או שאמנם "גירי צדק היו מתחילתן", אך לימים הם נאסרו (כותיים ב ז). המחלוקת בנושא גברה לאחר מרד בר כוכבא. בבראשית רבה מתואר מפגש בין רבי מאיר לבין שומרוני:

רַבִּי מֵאִיר חֲמָא חַד שַׁמְרָאי אֲמַר לֵיהּ מֵהֵיכָן אֲתֵית, אֲמַר לֵיהּ מִן דְּיוֹסֵף, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לָא, אֲמַר לֵיהּ שַׁמְרָאי וְאֶלָּא דְמַאן, אֲמַר לֵיהּ מִן דְּיִשָׂשׂכָר. אֲמַר לֵיהּ מְנָא לָךְ, אֲמַר לֵיהּ דִּכְתִיב: וּבְנֵי יִשָׂשׂכָר תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן, אֵלִּין שַׁמְרַיָא.

— בראשית רבה צד ז

השומרוני טוען כי מוצאו מיוסף, אך רבי מאיר משיב לו שהשומרונים מקורם בשבט יששכר. רבן שמעון בן גמליאל טען שכותי כישראל (תוספתא, תרומות ד יב, יד), אך ר' יוסי ור' שמעון לא הסכימו עם קביעה זו (שם, דמיי ה כא). רבי יהודה סבר אף הוא כי כותים כישראל, אבל אחר כך חזר בו וקבע כי הם מלים לשם הר גריזים (עבודה זרה ג יג).

על פי מדרש פרקי דרבי אליעזר,[16] מקור השם שומרונים נובע ממגוריהם בקרבת העיר המקראית שומרון.

מחקרים גנטיים

עריכה

בתחילת המאה העשרים ואחת נערכו מספר מחקרים גנטיים על העדה השומרונית. מחקר גנטי שנערך ב-2004 השווה בין השומרונים ליהודים מעדות שונות כולל אשכנזים, ספרדים, טריפוליטאים, מרוקאים, תימנים וביתא ישראל. במחקר נבחן גם הקשר בין אוכלוסיות אלו לבין דרוזים ופלסטינים. מחקר זה, שנערך תוך השוואה וסיכום של מחקרים קודמים, העלה כי:[17]

  • רמת הגיוון הגנטי שנמצאה אצל השומרונים בכרומוזום Y (המועבר מאב לבן) נמוכה ביותר. בנוסף, רמת האחידות של הכרומוזום בתוך כל אחת מארבע משפחות השומרונים גבוהה. יש בכך כדי להצביע על אופייה הפטריארכלי של החברה השומרונית.
  • כרומוזומי Y אצל השומרונים דומים יותר לאלו של היהודים, ובעיקר לאלו של יהודים "כוהנים", מאשר לאלו של ערביי ארץ ישראל. לעומת זאת, הגנום המיטוכונדרי (העובר מאם לילדיה) של השומרונים דומה לאוכלוסיות מזרח-תיכוניות אחרות.
  • על בסיס ממצאים אלו ועל בסיס ההתייחסות המקראית לשומרונים משערים החוקרים שמרבית השומרונים הם צאצאים של קבוצת כוהנים מממלכת ישראל שלא גלו בגלות עשרת השבטים אלא נשאו נשים אשוריות ואחרות, שהוגלו לארץ ישראל בהתאם למדיניות האשורית.

במחקר בן זמננו

עריכה

המחקר האקדמי בן זמננו מאשש את עצם הגלייתם של תושבים מממלכת ישראל לפני ואחרי הכיבוש האשורי בשנים 722 עד 720 לפנה"ס. מנגד, ההגליות הללו היו ככל הנראה מצומצמות יותר בהיקפן ממה שמתואר בספר מלכים.

ההגליות שאירעו לאחר הכיבוש האשורי של עבר הירדן והגליל היו כנראה רחבות יותר בהיקפן, ושבטי ראובן, גד, דן ונפתלי לא נזכרים יותר במקורות ההיסטוריים. מנגד, נראה כי ההגליות מאזור השומרון, בו הייתה התיישבות צפופה יותר באותה העת, היו מצומצמות יותר. גם אם האשורים הגלו כ-30,000 איש כפי שהם טענו, סביר שרבים נשארו באזור. בהתבסס על הממצא הארכאולוגי מאזור השומרון, הארכאולוג אדם זרטל העריך כי רק 10% מתושבי השומרון הוגלו, ובמקומם הובאה לאזור אוכלוסייה של לא יותר מכמה אלפים. לפיכך, הוא מציע שרוב האוכלוסייה הישראלית באזור נותרה במקומה.[18][19] טענה זו מתיישבת עם הכתוב בספר דברי הימים, בו נזכרים בני אפרים, מנשה, זבולון, אשר ויששכר גם אחרי חורבן ממלכת ישראל. הארכאולוג יצחק מגן גם כן סבור כי הגרסה המובאת בספר דברי הימים קרובה יותר למציאות ההיסטורית; לטענתו, ייתכן שמדיניות חילופי האוכלוסין האשורית נכשלה, וחלק גדול מתושבי ממלכת ישראל נותרו בשומרון.[20]

מספר חוקרים הצביעו על כך שלאורך ההיסטוריה, יהודים רבים דחו את טענתם של השומרונים כי מוצאם בשבטי ישראל הצפוניים, אם כי חלקם ראו בדת השומרונית כזרם נוסף ביהדות (כדוגמת היהדות הקראית). ממצאי המחקר הגנטי המתפתח, הקרבה הרבה בין הכתב השומרוני לבין הכתב העברי הקדום, ומחקרים רבים שהדגימו את הקשר בין נוסח שומרון לבין נוסח המסורה, הובילו לכך שכיום כמעט בלתי ניתן להפריך את היותם של השומרונים צאצאיהם של בני ישראל,[21][22] אם כי אינם יהודים על פי מסורת ישראל.[23]

היסטוריה

עריכה

התקופה הפרסית

עריכה

בין השומרונים והיהודים התעוררה מחלוקת בתקופת שלטונה של האימפריה הפרסית בארץ ישראל. כורש מלך פרס ששלט לפי עקרון הסובלנות הדתית אפשר ליהודי בבל (שהוגלו על ידי מלך בבל ב-586 לפני הספירה לאחר חורבן בית המקדש הראשון) לחזור לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש השני. האישור שהגולים קיבלו ממלך פרס נקרא הצהרת כורש. הגולים ששבו מבבל בשנת 516 לפני הספירה, מצאו במקום את השומרונים. על פי המסורת היהודית (כמסופר בספר עזרא), השומרונים רצו להצטרף לבניית בית המקדש השני בירושלים, אך הגולים סירבו. השבים דחו אותם בטענה שרק להם ניתן האישור לבניית הבית. השומרונים עצמם טוענים שמעולם לא רצו להצטרף לבניית בית המקדש בירושלים, אלא שהם דבקו במקדש שליד שכם מאז ימי יהושע בן נון. השומרונים הערימו קשיים על בניית המקדש. הם ניסו למנוע את הקמת בית המקדש באיומים ובפגיעה במורל של שבי ציון. בנוסף, לפי המקרא פנו השומרונים בתלונות שקר לשלטונות הפרסיים שהיהודים מתכוונים למרוד בשלטון הפרסי.

לפי ספר נחמיה, אדם בשם סנבלט החורני חתר תחת נחמיה וניסה לחבל בחידוש בניין חומות ירושלים. בלשון הכתוב, סנבלט והמתנגדים נקראים יחד בשם הגנאי "צרי יהודה". רמז על מוצאו ותפקידו של סנבלט מופיע בפסוק "וַיֹּאמֶר לִפְנֵי אֶחָיו וְחֵיל שֹׁמְרוֹן". כשנחמיה גילה כי אחד מבניו של יהוידע בן אלישיב הכהן הגדול התחתן עם בתו של סנבלט, הוא גירש אותו מהכהונה. באחד ממכתבי יב, סנבלט מוזכר כמנהיג השומרונים ופחה של פחוות שומרון מטעם האימפריה הפרסית. באחת האיגרות, יהודי האי יב מבקשים מבניו של סנבלט לעזור להם לבנות מחדש את המקדש לאלוהי ישראל.[24]

על פי חפירות ארכאולוגיות שנערכו בהר גריזים, מקדש שומרוני נבנה במקום ככל הנראה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה"ס.[25]

התקופה ההלניסטית

עריכה

אחרי כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון מרדו בו השומרונים. בעקבות המרד הצבא היווני החריב את העיר שומרון והאזור היה למושבה צבאית מקדונית. כך עבר מרכז השומרונים לעיר שכם. לפי מגילת תענית,[26] השומרונים ביקשו מאלכסנדר מוקדון להרוס את ירושלים, מזימה שסיכל שמעון הצדיק.

יוסף בן מתתיהו מסכם את אופי היחסים בין היהודים לשומרונים בתקופת בית שני: "והשומרונים, אשר המטרופולין שלהם באותו זמן הייתה שכם החונה ליד הר גריזים והמיושבת אנשים שפרשו מעם היהודים, בראותם שאלכסנדרוס חלק ליהודים כבוד ויקר עד כדי כך, החליטו להכריז (על עצמם) כי יהודים הם. שכן מטבע השומרונים הוא... כשהיהודים נתונים בצרה, הרי השומרונים מכחישים שהם קרוביהם ומודים אותה שעה על האמת; אולם כשהם רואים, שהמזל מאיר להם (ליהודים) פנים קצת, הריהם ממהרים להתחבר אליהם ואומרים שהם קרובים להם ומתייחשים על אפרים ומנשה".[27]

באי דלוס נמצאו שתי כתובות הקדשה ביוונית (מתוארכות לשנים 250–175 לפסה"נ ו-150–50 לפסה"נ בקירוב), הנפתחות במשפט: "הישראלים אשר בדלוס, המעלים מנחה להרגריזים הקדוש". כתובות אלו מעידות על הגדרתם העצמית של השומרונים את זהותם בתקופה ההלניסטית, המושתתת על ישראליוּת ועל קדושתו של הר גריזים, ומעידות גם על קיומה של פזורה שומרונית מחוץ לארץ ישראל כבר בתקופה ההלניסטית המוקדמת.[28] עדות זו מצטרפת לידיעות על קיומה של פזורה שומרונית במצרים באותה תקופה.[29]

לפי ספר מקבים ב, פרק ד', כאשר חזר אנטיוכוס אפיפנס ממסעו הלא מוצלח לכיבוש מצרים ודיכא את מרד יאסון שפרץ בירושלים, הוא מינה את אנדרוניקוס על הר גריזים. על פי פרופ' מור[30] מעשה זה מעיד על כך שגם השומרונים מרדו באנטיוכוס. את אנדרוניקוס החליף אפולוניוס כמושל השומרון. לטענת יוסף בן מתתיהו, גזירות אנטיוכוס הביאו את השומרונים להתכחש לקשר הדתי אל היהודים: "כיוון שראו השומרונים את היהודים נתונים בצרה, שוב לא הודו שהם קרוביהם ושהמקדש על הר גריזים הוא מקדש לאל עליון, - והיה מעשה זה לפי טבעם... אלא אמרו, שהם מתיישבים (שבאו) מן המדים והפרסים". לדבריו, שלחו השומרונים מכתב אל אנטיוכוס, בו טענו כי הם "צידונים מימים קדמונים" ושהם שונים מהיהודים בגזעם ובמנהגם, ואף ביקשו שמקדשם יכונה "מקדש זאוס ההלני".[31]

בשנת 111 או 108 לפני הספירה נחרב המקדש השומרוני על הר גריזים ונכבשה שכם, מרכזם של השומרונים, בידי השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס.[32] יוסף בן מתתיהו מספר כי באותה התקופה, אנטיוכוס יצא למלחמה על המדיים ובין ערי סוריה כבש את שכם ואת הר גריזים ו"הכניע את עם הכותים, אשר ישב סביב לבית-מקדש כתבנית המקדש בירושלים".[33]

התקופה הרומית

עריכה

בזמן השלטון הרומאי היה השומרון חלק מפרובינקיית יהודה.

על פי יוסף בן מתתיהו,[34] משיח שקר כינס את השומרונים על הר גריזים, סביב שנת 35, ופונטיוס פילטוס, שחשש ממרד, טבח בהם למרות אי-הערכותם.

יוסף בן מתתיהו מספר על התנגשויות שאירעו בין השומרונים ליהודי הגליל בתקופת הנציב קומאנוס. לאחר שעולה רגל יהודי מהגליל שהיה בדרכו לירושלים בזמן חג סוכות בשנת 51 לספירה, נרצח בכפר "גמה" (כיום העיר ג'נין) בשומרון, התאספו המונים מיהודי הגליל וירושלים כדי להתנפל על השומרונים כנקמה, ובנוסף להם גם חבורתו של אלעזר בן דינאי, שהתנפלה על שכניהם השומרונים במחוז עקרבת, טופרכיה דרומית-מזרחית לשכם (בחורף שנת 51–52). קומאנוס יצא מקיסריה לעזרת השומרונים עם גדוד פרשים והרג רבים מאנשי החבורה של אלעזר ורבים אחרים לקח בשבי.[35] בחג פסח שנת 52, הגיע הנציב הרומי בסוריה, אומידיוס קוודרטוס, לקיסריה, וציווה לצלוב את כל האנשים שקומאנוס תפס.[36]

טבח נוסף ערכו הרומאים בשומרונים בזמן המרד הגדול בשנת 67 לערך, כאשר נאספו שנית בהר גריזים מתוך מחשבה שהמקום הקדוש יגן עליהם.[37]

השומרונים לא השתתפו במרד הגדול ובמרד בר כוכבא, ובעקבות דילול האוכלוסייה היהודית כתוצאה מן המרידות, האוכלוסייה השומרונית התפשטה מחוץ לחבל השומרון והפכה למרכיב העיקרי בפרובינקיה. על פי הערכה של השומרונים עצמם, מספרם במאה ה-4 - מאה ה-5 היה כמיליון ומאתיים אלף נפש.

האימפריה הביזנטית

עריכה
  ערך מורחב – התקופה הביזנטית בארץ ישראל
  ערך מורחב – יחסי שומרונים-נוצרים

בבא רבה היה מנהיג בולט של עדת השומרונים במאה ה-4. הוא פעל כנגד הלחץ הרומאי על העדה השומרונית והאיסור על המילה שהוטל על השומרונים. כצעד ראשון הוא פתח בתי כנסת שהיו נעולים, בנה שמונה בתי כנסת חדשים ברחבי השומרון ויזם בניית מקוואות טהרה. בנוסף, הוא ארגן גם את כל העם השומרוני בארץ ישראל. הוא חילק את הארץ לאחד־עשר מחוזות שהשליטה בהם הוענקה למשפחות מכובדות. כן מינה מועצה לביצוע פעולות חינוך ולניהול בתי הכנסת, ושבעה שופטים בכפרי השומרון. הוא חי ב"תקופה השמינית" לכרונולוגיה השומרונית. בהמשך, בבא רבה הוזמן לקונסטנטינופול, שם נאסר, מת ונקבר.

לאחר מותו של בבא רבה פרצו ארבע מרידות של השומרונים: בשנת 484 השומרונים ביקש לנצל את המרד של אילוס (484–488) שבסיסו היה באנטיוכיה כדי לערער את השלטון הביזנטי בארץ ישראל, אך המושל (Dux) של ארץ ישראל הצליח לדכא את המרד והוציא את מנהיגו, יוסטאטס, להורג. המורדים נענשו ואף הוצב חיל מצב ביזנטי בהר גריזים, הקדוש לשומרונים.

המרד השני והיותר משמעותי של השומרונים נגד השלטון הביזנטי פרץ בראשית שלטונו של הקיסר יוסטיניאנוס הראשון בשנת 529. הרקע למרידה הגדולה הזאת היה המתח בין הנוצרים לשומרונים בארץ ישראל וגזירות הדת הקשות שנכפו על האוכלוסייה השומרונית על ידי השלטון הביזנטי. עם זאת, הסיבות המיידיות שגרמו לפרוץ המרד אינן ידועות.[38] בראש המרד עמד שומרוני בשם יוליאנוס בן צבר (הידוע גם כיוליאנוס סברוס).[39]

מיעוט המקורות לא מציג תמונה ברורה של מהלך המרד, אך נראה שהמוקד היה באזור שכם בשומרון. אש המרד אחזה עד מהרה כמעט בכל ארץ ישראל והמורדים ניצחו את היחידות הביזנטיות המעטות ששמרו על הסדר בפנים הארץ. המורדים בזזו כנסיות ורצחו נוצרים רבים ואף החריבו כפרים נוצריים שלמים. למרות ההצלחה הראשונית, התעשת השלטון הביזנטי וכוחות צבא רבים בראשותו של מושל הפרובינקיה פלשתינה טרטיה, תאודורוס סימוס, הביסו את המורדים בקרב מכריע. מעשי הנקם של השלטון הביזנטי היו קשים, וכמה עשרות אלפי שומרונים נהרגו.[40]

לאחר מכן היו עוד שתי מרידות שומרוניות – בשנת 555 או 556 ובשנת 572. מרידות אלה גרמו לתגובות קשות של השלטון הביזנטי, ושומרונים רבים נהרגו, אחרים נעקרו מעל אדמתם, ורבים נאלצו להתנצר. עם זאת, ממקורות בני התקופה עולה כי היישוב השומרוני שרד את המרידות. עולה רגל איטלקי שעבר בשומרון בשנת 570 לספירה לערך, מספר כי "הגענו לעיר סבסטה, מקום קבורתו של הנביא אלישע. היו ערים וכפרים שומרוניים אחדים בדרכנו בעמקים, ובכל מקום, כשעברנו לאורך הרחובות, הם שרפו את טביעות רגלינו בעזרת תבן, בין אם היינו נוצרים ובין יהודים, וזאת בשל סלידתם משניהם". מהמחקר הארכאולוגי עולה כי לא התרחש שינוי משמעותי בזהות האוכלוסייה המקומית תחת השלטון הביזנטי.[4]

על פי מנחם מור, הגורם המרכזי לדלדול האוכלוסייה השומרונית במאה ה-5 וה-6 לא היו המרידות בביזנטים, אלא תהליך ההתנצרות הממושך של אוכלוסיית ארץ ישראל באותה העת. לדעתו, שומרונים רבים בערים ובכפרים אימצו את הנצרות, חלק בכפייה ואחרים מרצונם החופשי. הוא טוען כי הן המקורות השומרונים והן הנוצרים העדיפו להסתיר את התופעה הזו: השומרונים העדיפו לייחס את הירידה המספרית של בני עדתם בשל המאבק שניהלו נגד הניסיון להעביר אותם על דתם, ואילו הנוצרים לא רצו להודות בכך שהנצרות נכפתה על השומרונים בכוח, והעדיפו לצייר את הצמצטמות האוכלוסייה השומרונית כתוצאה של אופיים המרדני והמרידות בהן נהרגו שומרונים רבים.[41]

התקופה המוסלמית המוקדמת

עריכה
  ערך מורחב – אסלום השומרונים בכפייה

ערב הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, התגוררה בשומרון אוכלוסייה שומרונית ענפה, בנוסף לקהילות במצרים, סוריה ואיראן. ניצחון המוסלמים בקרב הירמוך בשנת 636 הוביל לבריחתם של שומרונים רבים, בעיקר מקרב הקהילה השומרונית במישור החוף.[5]

תחת שלטון בית אומיה, לא הופעל לחץ מיוחד על האוכלוסייה המקומית, והשומרונים המשיכו לחיות בארץ ישראל כד'ימי, בני חסות, ושילמו מיסים כדוגמת מס הג'יזיה. אולם, תחת שלטון בית עבאס התערערו היחסים עם השלטונות המוסלמיים.[5] מהכרוניקות של אבו אל-פתח עולה תמונה של דעיכה משמעותית של האוכלוסייה השומרונית בעקבות שורה של רדיפות דתיות בידי השליטים המוסלמים ותושבים מקומיים, מיסים כבדים ורעב תחת הח'ליפים אל-מאמון (שבימיו יצאה תעמולת הסתה הטוענת כי "יהודי סמארה [ככל הנראה כינוי לשומרונים, שהמוסלמים חשבו לעדה יהודית] הם הגרועים שביהודים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית" - מה שמעיד שהמוסלמים החליטו להתמקד בשומרונים כיעד לכיליון[42]), אל-מעתצם, אל-ואת'ק ואל-מתוכל, וכן בידי מורדים בשלטון העבאסי שהצליחו להחזיק לסירוגין באזור שכם, ובהם אבן פירסה. באותה העת גם התיישבה באזור השומרון אוכלוסייה מוסלמית. אירועים אלו הביאו להתאסלמות של חלק גדול מבני העדה.[4]

המחקר הארכאולוגי תומך את המסקנות העולות מן הטקסטים בני התקופה, ומדגים כי העבודה בגתות ממערב לשומרון נפסקת בתקופה העבאסית, שעה שהכפרים שהפעילו אותן נותרו מיושבים. לדעת נתן שור, ממצא זה מעלה כי השומרונים יושבי הכפרים התאסלמו באותה התקופה, ונאלצו לציית לכללי הדין האסלאמי שאוסר על יצירת יין ועל צריכתו. בסופה של התקופה המוסלמית הקדומה, האוכלוסייה הכפרית בשומרון "נעלמה", והאוכלוסייה השומרונית העירונית המצומצמת התרכזה בעיקר בעיר שכם, אבל גם בערים נוספות בארץ ובאזור כדוגמת קיסריה, קהיר, דמשק, חלב, סרפנד ואשקלון.[4]

באפולוניה הייתה קהילה שומרונית גדולה. ב-809, בעקבות מותו של הח'ליף הארון א-רשיד, נערכו פרעות בקהילה השומרונית המקומית ונהרס בית הכנסת שלה.

בתקופה הצלבנית והממלוכית

עריכה

במאה העשירית השתפרו היחסים בין המוסלמים, היהודים והשומרונים. במאה ה־14 שלטו בארץ הממלוכים, שפגעו באתרים המקודשים לשומרונים והפכו אותם למסגדים. בשל העובדה כי מוחמד לא שמע על השומרונים או הכיר את דתם, חשבו הכובשים הערבים והמוסלמים כי השומרונים הם "פגאנים" ולכן יש לנהוג בהם כמו שמורה הקוראן ביחס לכופרים ולהשמידם אם לא יתאסלמו, בשל כך שומרונים רבים נאלצו להתאסלם כדי להישאר בחיים.

על פי מסורת שנמסרה מפי כהן גדול שומרוני במאה ה-20, לאחר שכבש את הארץ במאה ה-12, צלאח א-דין אילץ מאתיים שומרונים מהכפר אימאתין להתאסלם.[43]

בסוף התקופה הממלוכית התמעטו השומרונים עד היותם לעדה קטנה – כחמש מאות איש.[44]

האימפריה העות'מאנית

עריכה

על פי מפקד האוכלוסין העות'מאני שנערך בשנים 1525–1526, 25 משפחות שומרוניות התגוררו בעזה, ו-29 משפחות התגוררו בשכם. במפקד של 1548–1549, 18 משפחות גרו בעזה ו-34 בשכם.[45] כעבור 150 שנות השלטון העות'מאני נשארה רק הקהילה השומרונית בשכם.[א]

בשנת 1625–1626 משפחות השומרונים שנותרו עברו לגור בשכם. הקהילה השומרונית במצרים הצטמצמה בעקבות רדיפות עות'מאניות אחר השומרונים שעבדו אצל הממשל הממלוכי, ורובם נאלצו להתאסלם.[46] הקהילה בשכם קלטה גם את השומרונים מדמשק, שנרדפו שם. מושלי דמשק ערכו טבח כללי באלפי שומרונים ורבים מאלה שנותרו בחיים המירו את דתם. מתועד פוגרום שנערך בימי הפאשא מרדם בק ב-1625, בו הותקף הרובע השומרוני בדמשק, נהרגו רבים ורבים עוד יותר התאסלמו, השומרונים נעלמו מעין הציבור אולם מספר משפחות שכונו "מושם" ושמוצאם שומרוני נשארו בולטות בעשייה בעיר.[47][48] שכם שימשה אז מקלט בטוח לשומרונים, ובאותה העת עברו להתגורר בשכם הן משפחת מטרי שהתגוררה לפני כן בעזה, והן משפחת מרחיב שהתגוררה בסרפנד שבלבנון.[45] ידוע על סופרים, פייטנים, תאולוגים ורופאים שומרונים שחיו בשנים האלה בעיר. עם זאת, נוסע קראי מספר כי בשנת 1640 הוא מצא בשכם שתים־עשרה משפחות יהודיות ורק עשר משפחות שומרוניות.

בראשית המאה ה-17 אירע אסון לעדה השומרונית: מנהיגה הדתי, שלפי המסורת היה הנצר האחרון מגזע בני פנחס בן אלעזר בן אהרון, הכהן הגדול, שלמה בן פנחס, מת. תחתיו כיהן צדקה בן טביה ומאז, במשך כ-400 שנה, הכהנים הגדולים הם ממשפחתו. צדקה בן טביה היה לפי המסורת השומרונית מבני שבט לוי מזרע עוזיאל בן קהת, דוֹד משה רבנו, ולכן למעשה הכהנים הגדולים אינם מזרע אהרון. אך לאחר כמה דורות החלו הכהנים הגדולים לטעון שגם הם מזרע אהרון רק לא מזרע אלעזר בן פנחס בן אהרן אלא מבני איתמר בן אהרון. גרסה זו היא הגרסה המקובלת היום על השומרונים וכך היא מסורתם.[49]

באמצע המאה ה-18 הצליח שומרוני בעל השפעה משכם, הפייטן והפרשן אברהם בן יעקב הדנפי, לרכוש בראש הר גריזים חלקת אדמה לשם הקרבת זבח הפסח, וכן את גבעת פינחס. כך חודשה המסורת של הקרבת זבח הפסח על ההר. הקרבה שלו למשפחת טוקאן ששלטה באותה העת בשכם שיפרה משמעותית את חיי הקהילה, אך לאחר מותו, משנת 1785 עד 1820, נאסר על השומרונים לעלות להר לשם הקרבת זבח הפסח.

רעידת האדמה בשכם בשנת 1837 גבתה עשרים נפש מהשומרונים מתוך קהילה של 200 נפש.

בסכנת כליה

עריכה

בשנים 1831–1840, אברהים פחה המצרי שלט על סוריה ועל ארץ ישראל. אברהים פחה התנכל לעדה השומרונית והחלה תקופה קשה בתולדותיהם. ד"ר א. לוי, מזכירו של משה מונטפיורי שביקר בשכם בחודש אב שנת תקצ"ח 1838, כותב על הפחה: "נחשבו לו השומרונים לעובדי אלילים, אשר לא אבה לתת להם ניר בארצו. ותהי להם עת צרה אשר כמוה לא נהייתה, כי ידעו כי נכון המוות מידו".[50] לאחר גירוש המצרים מארץ ישראל, בשנת 1840, אליזבט רוג'רס, אשת הקונסול האנגלי, כותבת כי תושבי שכם רדפו אותם באכזריות מפני שלא רצו לקבל עליהם את דת האסלאם. העולמא, חכמי הדת המוסלמים טענו שלשומרונים אין דת ואין זכות לחיות במשטר האסלאם, היות שהם אינם מאמינים באחד מהספרים שנכתבו ברוח הקודש: תורת משה, הברית החדשה, ספר תהילים, הנביאים או הקוראן. השומרונים טענו כי הם מאמינים בחמישה חומשי תורת משה, אולם המוסלמים, שלא ידעו עברית ולא הכירו את הכתב השומרוני, לא קיבלו את דבריהם, וטענו שאין הם 'אהל אל-כיתאב' ('עם הספר'), ולכן מעמדם כמעמד הפגאנים. כתוצאה מכך, הועמדה בפני השומרונים ברירה - להתאסלם או למות. לאחר שכמה שומרונים אוסלמו בכוח, הקהילה פנתה בבקשה לעזרה אל הרב הספרדי הראשי של ירושלים, רב חיים אברהם גאגין, המכונה מירקאדו גאגין, שהיה החכם באשי.[ב][45] בשנת 1841 הרב נתן לשומרונים תעודה בכתב המאשרת כי "העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה". חכמי הדת המוסלמים חדלו את פעולות ההסתה והשומרונים ניצלו.[45]

הסכנה לשומרונים בשכם לא הייתה מדומה, שכן בדמשק, במאה ה-17, קרה אירוע דומה ורוב חברי העדה נרצחו.[51] ממשלות צרפת ואנגליה התערבו בדבר וביקשו מהשלטון העות'מאני להגן על השומרונים. השומרונים נותרו בחיים, אך כל רכושם ועושרם נשדד.

בשנת 1838 נמנו בשכם 150 נפש, בשנת 1859 מנו השומרונים 140 נפש לכל היותר,[52] בשנת 1876 – 135 ובשנת 1901 – 152. במפקד ממשלת המנדט נמנו בשנת 1922 163 נפש: 83 גברים ו-80 נשים.

יצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, פגש ב-1908 את זקן העדה השומרונית, אברהם בן מרחיב צדקה הצפרי, שהשכיר לו חדר בדירתו שביפו. במשך התקופה שגר אצלו, לימד הצפרי את יצחק בן צבי על קורות העדה השומרונית ועל הלכותיה, ובתוך שלושה חודשים לימד אותו הצפרי לדבר ערבית בצורה שאפשרה לבן צבי לנהל שיחות עם שומרונים, יהודים מארצות האסלאם וערבים ומוסלמים שפגש בדרכו.[53] בן-צבי כתב כי השומרונים הם העדה הכי מדוכאת בארץ ישראל, וכי שכניה בשכם לועגים ורודפים את השומרונים בשל אמונתם.[53]

בימי טריפוליטניה האיטלקית התקיימו הפגנות מצד המוסלמים בשכם כנגד הקולוניאליזם האיטלקי בלוב, אולם בשל העובדה שאין איטלקים בשכם, המוסלמים התגודדו מול ריכוזי המגורים של השומרונים וניסו לפגוע בהם.[54] עוד ב-1957 ניסו לפגוע בשומרונים בעת זבח פסח צעירים מוסלמים ביידוי אבנים, בעוד שמאז תקופת המנדט נהגו לבקר את המעמד גם יהודים וגם אנגלים.[55]

גישת חלק מהשומרונים לגבי האנוסים שלהם מימים ימימה, היא כי השלמה שהם כבר "אבודים" ולא ישובו לדת אבותיהם.[56]

דמוגרפיה

עריכה

במאה ה-4 מנו השומרונים יותר ממיליון נפש. במאה ה-12 הצטמצם מספרם לכ-2,000. במאה ה-16 מנתה הקהילה כ-200 שומרונים, במאה ה-17 – 140, במאות ה-18 וה-19 – כ-150. ב-1919 דיווח של נשיונל ג'יאוגרפיק העריך את מספרם בפחות מ-150.[57]

במהלך המאה ה-20 השתנתה המגמה, והקהילה החלה לגדול. ב-1948 היה מספר בני הקהילה 250 נפש, מהם 192 בשכם ו-58 בתל אביב (לימים עברו לחולון). ב-1969 היו 414 שומרונים וב-1997 – 595. במחקר שנערך ב-2003 ומיפה את כל השומרונים נספרו 654 שומרונים, מתוכם כ-30 נשים ממוצא יהודי שנישאו לשומרונים (כמעט כולן בחולון). הפורשים מהקהילה אינם נספרים במניין השומרונים.

ב-1 בינואר 2017 מנתה הקהילה 796 נפשות, מתוכם 415 במדינת ישראל, ו-381 בהר גריזים.[58] בחלוקה לפי מגדר: 414 גברים ו-382 נשים, ולפי מעמד אישי: נשואים – 372; רווקים – 218; רווקות – 170; אלמנים – 7; אלמנות – 24; גרושים – 2; גרושות – 0.

מספרם הקטן של השומרונים, בצירוף סירוב היסטורי לקבל מומרים, מוביל למחלות גנטיות בקהילה. כדי להילחם בכך הוחלט כי לגברים שומרונים יותר להינשא גם למי שאינן שומרוניות, בתנאי שתקבלנה את מנהגי השומרונים. הנישואים הראשונים מסוג זה נערכו ב-1924 בין שומרוני בשם יפת צדקה שהיגר משכם ליפו לבין מרים חייקין, יהודייה שעלתה מרוסיה. תאורטית, גם גברים שאינם שומרונים יכולים לקבל על עצמם את מנהגי השומרונים ולהינשא לנשים שומרוניות, אולם בפועל אין תקדים לכך.[59] הנישואים בתוך הקהילה מבוקרים על ידי גנטיקאים מבית החולים תל השומר. מקרי הנשירה מהקהילה נדירים.

לפי הערכת כהן יפת, מנכ"ל מוזיאון השומרונים - גריזים, עד 2007 הצטרפו לעדה השומרונית 60 נשים יהודיות, נשים מוסלמיות בודדות מטורקיה ובעשור האחרון גם מספר נשים מאוקראינה. לדבריו תהליך קבלת עיקרי הדת השומרונית וההשתלבות של הכלות הזרות עבר בהצלחה. הסיבה לכך היא שהדרישות הדתיות מהנשים בעדה השומרונית אינן רבות.

מוצאם השומרוני של תושבי שכם וכפרים נוספים בשומרון

עריכה

מרידות השומרונים בשלטון הביזנטי, רדיפות דתיות, מיסים כבדים, עוני ופרעות תחת שלטון בית עבאס ושושלת טולון, וכן צו שפרסם הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם בשנת 1021, במסגרתו נצטוו כל היהודים והנוצרים בארץ ישראל להתאסלם או לעזוב, תרמו להצטמצמות המהירה של אוכלוסיית השומרונים.[60][61] כתוצאה מכך, הם פחתו מאוכלוסייה של מאות אלפים המאכלסים בצפיפות את חבל השומרון בשלהי התקופה הרומית, לקהילה מצומצמת של כ-146 אנשים המרוכזים בעיר שכם בשלהי התקופה העות'מאנית.

על פי מספר מחקרים, חלק גדול מאוכלוסיית העיר שכם הם צאצאיהם של שומרונים שהתאסלמו.[62] לפי ההיסטוריון פיאד אלטיף, מספר רב של שומרונים התאסלם עקב רדיפות תחת שליטים מוסלמים שונים, ומכיוון שהאופי המונותאיסטי של האסלאם הקל עליהם לקבל זאת.[62] השומרונים עצמם מתארים את התקופה העות'מאנית כתקופה הגרועה ביותר בהיסטוריה המודרנית שלהם, שכן משפחות שומרוניות רבות נאלצו להתאסלם במהלכה.[63] גם כיום, שמות משפחה מסוימים של פלסטינים מוסלמים תושבי העיר כדוגמת אל-עמד, אל-סמרי, מסלמני, יעיש ושקשיר לצד אחרים, מרמזים על עברם השומרוני.[62]

בשנת 1940 יצחק בן-צבי, לעתיד נשיא ישראל השני, כתב מאמר בו טען כי שני שלישים מתושבי שכם והכפרים הסמוכים לה הם ממוצא שומרוני.[64] הוא הזכיר את שמן של מספר משפחות מוסלמיות כבעלות מוצא שומרוני, כולל משפחות אל-עמד, אל-סמרי, בווארדה וקאסם, שהגנו על השומרונים מפני רדיפות מוסלמיות בשנות ה-50 של המאה ה-19.[64] עוד טען כי למשפחות אלו היו רישומים כתובים המעידים על מוצאן השומרוני, שנשמרו על ידי זקני המשפחה.[64]

גם מחוץ לשכם עצמה, משפחות מוסלמיות מרובות באזור השומרון מתייחסות לשומרונים: משפחת סמארה מטול כרם, הנחשבת לאחת המשפחות החשובות באזור, דאר שירי-עיש, משפחת סוחרי תבואה עשירה, משפחת בית צופאן המשכילה מכפר קדום ומשפחת הדנפים בירושלים, משומרי המסגדים על הר הבית. יצחק בן-צבי, לימים נשיא מדינת ישראל ואז חוקר תולדות השומרונים, מציין בספרו כי מספר הנפשות של כל אחת מהמשפחות הללו עולה על מספר בני העדה השומרונית כולה.[65] בתחילת המאה ה-20, התגוררה חמולת סמארה בחורבת סמארה שעל גדת נחל אלכסנדר ובניה עסקו בגידול אבטיחים שיוצאו באמצעות רפסודות וכלי שיט לעבר אגן הים התיכון ובמיוחד למצרים. בדמשק מתגוררות משפחות שמייחסות את מוצאן לשומרונים שאוסלמו במאה ה-17 ומכונות "מושם".[47] על פי השומרונים, חלק מהמשפחות בכפר עוורתא הן ממוצא שומרוני.[66][67]

על פי האקונומיסט, רוב השומרונים האתניים הם כיום מוסלמים אדוקים.[68]

הפריסה היישובית

עריכה

מידע היסטורי ושרידים ארכאולוגיים של אוכלוסייה שומרונית נמצאו בעיקר בחבל ארץ השומרון אך גם בשאר חבלי ארץ ישראל ובארצות השכנות, בעיקר בסוריה ובמצרים.

רשימת האתרים השומרונים
השומרון הצפון המרכז הדרום ארצות שכנות
הר גריזים[ג] בית שאן[ד] חולון[ג] עזה דמשק
שכם[ג] חורבת קסטרא קיסריה אשקלון קהיר
קדומים[ה][ו][ז][ח] מגידו או לגיו
או כפר עותנאי[71] 		רמלה[ט] רפיח (חצרים)[73] הר נבו (ירדן)[ג]
ח'רבת סמארה[ג] עיר בהר הכרמל[74] נתניה ים סוף אי השומרונים[73] צור (לבנון)
קריית צברין[75] עכו[י] בית דגן
שלם רבתה[73][ו] יפו[י"א]
עוורתא[ג] יבנה[78]
כפר עלאר[79] צור נתן[ז]
קריית בית נמארה[ג] שעלבים

[80][73][ג]

עקרבה[י"ב]
טירה
קריית טירה
[ג]
אבנתה, יאלן מורא צריפין[י"ג]
שבי שומרון
אל ח'רבה[ז] 		לוד
סבסטיה[ז] אמאוס[י"ד]
חג'ה[ט"ו] רמת השרון[ו]

השומרונים במאה ה-21

עריכה
 
שומרוני בבגד חג – בחג הסוכות – מהלך ברחוב הראשי, מול חלקת הקרבת קורבן הפסח
 
שומרונים על פסגת הר גריזים בחג השבועות (3 ביוני 2006). ברקע רואים את קברו של השייח' ע'נאם

יותר ממחצית השומרונים מתגוררים בשכונת נווה פנחס בחולון והשאר בעיקר בשכונת קריית לוזה שבהר גריזים. כמו כן יש ארבע משפחות ביישובים אחרים בארץ: שתי משפחות בבנימינה וגבעת עדה, משפחה אחת באשדוד ומשפחה אחת במתן. עד לפני האינתיפאדה הראשונה היו שומרונים שהתגוררו בתוך שכם, בשכונה השומרונית העתיקה, אך עברו להר גריזים, בתחום שליטה צבאית ישראלית, סמוך ליישוב היהודי הר ברכה. השכונה השומרונית בחולון, נווה פנחס, הוקמה ב-1954 ביוזמת הנשיא יצחק בן-צבי. לכל בני הקהילה, מרחבי הארץ, יש בתי מגורים בקריית לוזה בשכם, אליהם הם עולים לרגל בשלושת הרגלים, המקובלים עליהם כמו שהם מקובלים ביהדות. רוב שומרוני חולון (ובעיקר הדור הצעיר) דוברים עברית כשפת אם ואילו השומרונים תושבי הר גריזים דוברים עברית בניב השומרוני במהלך היום. אך הם גם דוברים עברית רגילה וערבית.

לכל השומרונים יש אזרחות ישראלית. לתושבי קריית לוזה שנכללת בתחום המוניציפלי של שכם יש גם אזרחות פלסטינית, ובנוסף, יש להם אזרחות ירדנית. השומרונים מוכרים כעדה דתית נפרדת על ידי ישראל ועל ידי הרשות הפלסטינית. גם במועצה הלאומית הפלסטינית יש להם נציג. כקהילה קטנה הנמצאת בין שתי קבוצות יריבות, השומרונים נמנעים מלתמוך בגלוי באחד מהצדדים.

הכוהן הגדול השומרוני הוא הגבר המבוגר ביותר במשפחת הכהנים. ב-2004 מת הכוהן הגדול השומרוני שלום בן עמרם והוחלף באלעזר בן צדקה. ב-4 בפברואר 2010 נפטר אלעזר בן צדקה בגיל 83, והוא הוחלף על ידי אהרן בן אב-חסדה, בן גילו.[84] באפריל 2013 מת אהרן בן אב-חסדה בגיל 87.[85] הכוהן הגדול השומרוני (נכון ל-2014) הוא עובדיה כהן בן וואסף כהן. על פי המסורת השומרונית עובדיה כהן הוא הכוהן הגדול ה-134 מאז אהרן, אחי משה, וצאצא ישיר שלו. אחיו הצעיר יפת הוא כהן העדה של השומרונים בהר ברכה, הוא ממלא את תפקידו של הכהן הגדול בהיעדרו.

על אף היותם אזרחי הרשות הפלסטינית, אותו הגוף החליט להענישם ב-2004 על כך שהם בקשרים עם מדינת ישראל ושלל מהם את המשך ייצוגם באמצעות חבר פרלמנט אחד משלהם ברשות הפלסטינית.[86]

ארבעה בתי אב

עריכה

ניתוח אילן יוחסין, עץ משפחה, ב-13 הדורות האחרונים מראה כי לשומרונים ארבעה ענפים משפחתיים: צדקה – מיוחס לשבט מנשה, יהושע-מרחיב והדנפי (ששוני ואלטיף) – מיוחסים לשבט אפרים והכהנים – מיוחסים לשבט לוי.

הקהילה השומרונית מנהלת מעקב מדויק אחר מספר בני העדה. נכון ל-26 באפריל 2012 מונה העדה 751 נפש (כ-0.01% מכלל תושבי מדינת ישראל): כמחציתם בשכם ומחציתם בחולון. אין שומרונים מחוץ לארץ ישראל.[ט"ז] קהילת השומרונים מחולקת לארבעה בתי אב[י"ז]:

  • בית הכהנים (משפחת כהן), משתייכים לשבט לוי, מספרם 202 נפשות.
  • בית הצפרי (משפחת צדקה), משבט מנשה, מספרם 158 נפשות.
  • בית הדנפי (משפחת אלטיף ומשפחת ששוני-סיראוי), משבט אפרים, מספרם 242 נפשות.
  • בית מרחיב (משפחת מרחיב ומשפחת יהושע), משבט אפרים, מספרם 149 נפשות.

שושלת בית המטרי משבט בנימין כלתה בשנות ה־60 של המאה ה־20 עם מותה של ופיקה בת בנימים אל-מטרי בחולון.

כמו כן, משפחות שלבי ומשלמה לבית הדנפי, חדלו להתקיים בתחילת המאה ה-21.

א.ב. - חדשות השומרונים

עריכה
 
דף מתוך גיליון של "א.ב. - חדשות השומרונים" הכתוב בעברית שומרונית (אלפבית שומרוני מודרני)

לעדת השומרונים יש כתב עת בשם "א.ב. - חדשות השומרונים". (שומרונית: ࠀ ࠰ ࠁ - ࠇࠃࠔࠄࠕ ࠰ ࠄࠔࠌࠓࠉࠌ) העיתון מופיע בארבע שפות, בכתבים שונים: בערבית, בשומרונית, באנגלית ובעברית מודרנית. החוברת הראשונה יצאה בשנת 1969, ועורכיו מאז היווסדו הם האחים בנימים ויפת בני רצון צדקה או בשמו השומרוני: רצון בן בנימים בן שלח צדקה הצפרי, שנפטר בשנת 1990. כתב העת עוסק בענייני היום, ברשימות ובמחקרים על העדה. בנוסף, הוא מציין ילדים שנולדו, חגים, ונושאי עניין אחרים של העדה.

מצטרפים חדשים לשומרונים

עריכה

מאז קום מדינת ישראל, נרשמו נישואין בין יהודים ושומרונים משני המינים בשתי העדות.

השומרונים אינם נוטים לקבל גרים, אולם בשל בעיות שנבעו מהצטמצמות הקהילה, הוחלט כי גברים שומרונים יוכלו להינשא לנשים מאוקראינה שהביעו נכונות לקבל על עצמן את הדת השומרונית. נכון ל-10 בנובמבר 2022, נספרו 30 כלות אוקראיניות שכאלה.[87] הקהילה קיבלה פנייה מכמות של כמה מאות ברזילאים שלמדו על קיום הקהילה השומרונית דרך האינטרנט, החלו לכנות את עצמם "נאו-שומרונים" בקבוצת פייסבוק, ושהביעו נכונות להצטרף לדת השומרונית ולהגר לשטחי יהודה ושומרון, אולם הנהגת הקהילה מפקפקת בכוונותיהם והחליטה שלא לנסות לעודד אותם להגיע ארצה.[87]

השומרונים וצה"ל

עריכה

הגיוס לצה"ל בקרב השומרונים נחלק לשניים. הקבוצה שחיה בחולון מתירה את הגיוס לצה"ל ואף מעודדת לכך את צעיריה, ואילו תושבי הר גריזים מעדיפים שלא להתגייס לצה"ל משום שאינם רוצים לעורר סכסוכים ועוינות מצד שכניהם הערבים.[88]

שומרונים ממשפחות כוהנים אינם מחויבים לשרת בצה"ל, אך בדור האחרון גברו המודעות והרצון לשרת, ועל כן גם בנים למשפחות כוהנים בוחרים להתגייס[89]. שומרונים המשרתים בצבא מקבלים הקלות בתנאי השירות בהתאם לדתם. לינת בית, שירות קל"ב (קרוב לבית) וחופשה מיוחדת בחגים השומרונים מקילים עליהם את השתלבותם במסגרת הצבאית.

אמונה ומנהגים

עריכה
  ערך מורחב – הדת השומרונית

הדת השומרונית מבוססת על האמונה כי השומרונים הם "השומרים", כלומר שומרי התורה, לפי הנוסח המצוי בידם. השומרונים מאמינים בחומשי התורה ובספר יהושע, אך אינם מאמינים בשאר הנביאים והכתובים. הם מדגישים את נאמנותם לדת משה. לשומרונים גרסה משלהם לחגים המקובלים ביהדות וכן מנהגיהם שונים מאלה הנהוגים בעם היהודי. עיקרי אמונתם מתבטאים בנוסח קצר זה:[90]

אימנתי בך ה', ובמשה בן עמרם עבדך, ובתורה הקדושה, ובהר-גרזים בית אל וביום נקם ושלם.

 
ספר דברים המקראי לעומת ספר דברים השומרוני – נמצא במוזיאון השומרונים בהר גריזים – ראו את חלל הריק בדיבר העשירי בספר המקראי
 
סוכה שומרונית, הנבנית בתוך הבית

השומרונים מאמינים בחמשת עיקרי האמונה הבאים:

  • קיום אל אחד, אלוהי ישראל. אמונה היא באחדות הבורא שהיא אחדות מוחלטת. הוא – עילת העילות, והוא ממלא את העולם כולו. טבעו לא ניתן להבנת בני האדם, אלא לפי מעשיו ועל פי התגלותו לעמו וחסדיו שהראה להם.
  • הספר הקדוש היחיד לפי דת העדה הוא תורת משה שהוכתבה למשה בן עמרם. העותק שעובר אצלם מדור לדור שונה במעט מהעותק המקובל ביהדות. הם נאמנים רק לקיום החוקים הכתובים בתורה, ולפי תפיסתם התורה נבראה לפני בריאת העולם ומי שעוסק בה מובטח לו שיש לו חלק בעולם הבא. השינוי העיקרי בספר התורה שלהם לעומת התורה שבידי היהודים הוא כי בעשרת הדיברות בדיבר העשירי מופיעה הפרשה הקשורה בבניית המזבח בהר גריזים.[91] (ראו תמונה משמאל)
  • משה הוא לא רק אדון הנביאים אלא גם הנביא היחיד שקם מעולם. "ולא קם כמשה" – הוא מקרא מפורש. משה איננו אדם ככל ילוד אישה – הוא יצור מיוחד במינו. הוא דומה יותר למלאך מאשר לאדם. רוב התפילות מקושרות עם משה. לו מוקדשת השירה ומבחר האגדות. הוא גם הגואל העתיד לבוא – "התַּהֵבּ" – המשיח, שיביא גאולה לעולם כולו.
  • הר גריזים (במסורת השומרונית: הרגריזים) הוא מקום הפולחן שנבחר בידי אלוהים. השומרונים אינם רואים קדושה בירושלים ואינם מכירים בהר המוריה. בהר גריזים התרחשו האירועים הבאים: עקידת יצחק, מצבת אבני בני ישראל, המשכן נבנה עליו בעת שיהושע עבר את הירדן. גם המזבח שנח בנה אחרי המבול, מזבח אדם ושת וגם גן העדן מכוונים להר גריזים.
  • העיקרון החמישי הוא מעט מאוחר: האמונה בתורת הגמול ובעולם הבא. השומרונים מאמינים ביום נקם ושלם (אחרית הימים) שבו דמות בשם תַּהֵבּ (נביא בדומה למשה) תביא להחזרת בני ישראל בתשובה, תגלה את מקום המשכן שנגנז בהר גריזים ובכך יסתיימו ימי הגלות ותבוא הגאולה ותחיית המתים.
 
מאמינים שומרונים חוגגים את מתן תורה בהר גריזים 1984 מתוך אוסף דן הדני ששמור בספריה הלאומית

סיפורי עם

עריכה

בכנס מחקרי יהודה ושומרון מטעם מכון המחקר "המכללה האקדמית יהודה ושומרון, אריאל", בשנת 2003, תיאר החוקר דב נוי אפיונים של סיפורי העם של השומרונים.[92] נוי התייחס לקובץ של 12 האגדות השומרוניות שנכללו באסופה שחיבר רצון צדקה, שהיה עורך ביטאון השומרונים. הסיפורים עוסקים בעבר ההיסטורי של השומרונים. הסיפור הראשון הוא על בת עמרם בן עקבון הכהן. הסיפור האחרון הוא על נישואי הברכה של פנחס הכהן. לפי נוי נמצאים בארכיון הסיפורים באוניברסיטת חיפה 56 סיפורים של השומרונים. בחקר הסיפור העממי מקובל להגדיר 15 מאפיינים לסיפורי עם. בסיפורי העם של השומרונים מצויים 8 והם: דיבור ישיר, חזרות, שילוש (שלושה גיבורים), משחק מילים, שאלות רטוריות, עימות בין הדמויות הפועלות, מוטיבים על-טבעיים ומשאלה כמוסה.

כתבי יד שומרונים

עריכה
  ערך מורחב – אוסף פירקוביץ

אחד האוספים הגדולים של כתבי השומרונים הוא אוסף פירקוביץ'. בשנת 1870 נמכר האוסף על ידי אברהם פירקוביץ' לספרייה הציבורית הצארית, היום הספרייה הלאומית הרוסית, בסנקט פטרבורג שברוסיה. אוסף פירקוביץ' נוצר באותה דרך שבה הגיעו כתבי יד שומרוניים רבים לספריות ציבוריות, אוניברסיטאיות ופרטיות באירופה ובצפון אמריקה – מצבה הדחוק של הקהילה השומרונית בשכם, שבין המאה ה-16 ועד סוף המאה ה-19 נמצאה פעמים רבות על סף כיליון מוחלט, גרם למכירת כתבי היד. רוב אוצרותיה הרוחניים של הקהילה נמכרו, ברוב המקרים תמורת סכום כסף זעום. כ-4,000 כתבי יד של השומרונים מפוזרים בספריות ברחבי תבל. רק מאות בודדות של כתבי יד נותרו בידי השומרונים עד היום. האוספים הבולטים של כתבי יד שומרוניים מצויים במנצ'סטר, בספריית בודליאנה באוקספורד, בספריית האוניברסיטה של מדינת מישיגן באיסט לאנסינג ובספרייה הלאומית בפריז.[דרוש מקור]

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
מיזמי קרן ויקימדיה
  ציטוטים בוויקיציטוט: שומרונים
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שומרונים
סרטים

  סרטונים בערוץ של ערוץ השומרונים, באתר יוטיוב

מאמרים
בלועזית

ביאורים

עריכה
  1. ^ היישוב השומרוני הדל שהיה בעזה וביפו הפסיק להתקיים בסוף המאה ה-18 או תחילת המאה ה-19.
  2. ^ הנציג העליון של בני הדת היהודית בעיני השלטון.
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 בית כנסת
  4. ^ בחורבות בית שאן נמצאו שברי מנורות עם כתובות שומרוניות.[69]
  5. ^ ח'רבת עספה מדרום ליישוב הנוכחי של קדומים. ייתכן כי האתר בקדומים הוא חלק מהיישוב השומרוני בשם "עצפה". ממצאים שומרוניים במוזיאון "קדם" לארכאולוגיה.
  6. ^ 1 2 3 קברים
  7. ^ 1 2 3 4 מקוואות
  8. ^ עצאפה היה בו יישוב שומרוני עתיק מזמן קדמון עד סוף ימי מסעי הצלב.[70]
  9. ^ לפי היסטוריונים ערבים היה בה יישוב ערבי גדול.[72]
  10. ^ בתקופה הביזנטית נקראה העיר בשם "סמאריטיקה" בשל שרוב האוכלוסייה הייתה השומרונית.[76]
  11. ^ היישוב בעיר התקיים עד 1839.[77]
  12. ^ מרכז שומרוני קדום. היה פעם מושב הכהן הגדול.[81]
  13. ^ היה בה ישוב שומרוני עד לפני 300 שנה.[82]
  14. ^ כתובות ומזוזות שומרוניות נמצאו במקום.[83]
  15. ^ השם בכתובים: קריית חג'ה.
  16. ^ אם יצא שומרוני לחו"ל ויישאר שם בקביעות הוא יוצא מהעדה.
  17. ^ המספרים מעודכנים לשנת 2003. השומרונים הבודדים שמתגוררים ביישובים אחרים מוצאם מחולון ועל כן נספרים כתושבי חולון. בית הדנפי המונה 235 נפשות כולל גם שני שרידים אחרונים למשפחות נוספות ששייכות לבית אב זה: משפחת אמסלם ומשפחת שלבי. אחד מהם (ממשפחת שלבי) נפטר אחרי שנת 2003.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ כלומר דת הקשורה רק לחבל ארץ מסוים בעולם
  2. ^ וכן נעדר סיפורים על ממלכת יהודה
  3. ^ 1 2 "Samaritan | Definition, Religion, & Bible". Encyclopedia Britannica (באנגלית). נבדק ב-2021-10-15.
  4. ^ 1 2 3 4 שור, נתן (2006). "רדיפות השומרונים בידי העבאסים והיעלמות היישוב השומרוני החקלאי". In שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות. pp. 587–590. ISBN 965-217-202-2.
  5. ^ 1 2 3 Milka Levy-Rubin, New Evidence Relating to the Process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period: The Case of Samaria, Journal of the Economic and Social History of the Orient 43, 2000, עמ' 257–276
  6. ^ ד"ר יעקב גלר, באתר אוניברסיטת בר אילן
  7. ^ חדשות השומרונים באנגלית
  8. ^ "Families of the Israelite Samaritans: Levi, Menasseh, Itamar". Israelite Samaritan Information Institute (באנגלית בריטית). נבדק ב-2021-11-10.
  9. ^ Fried, Lisbeth S. (2014). Ezra and the Law in History and Tradition. Univ of South Carolina Press. ISBN 978-1-61117-410-6.
  10. ^ Burgess, Henry (2003). Journal of Sacred Literature and Biblical Record, April 1855 to July 1855. Kessinger Publishing. ISBN 978-0-7661-5612-8.
  11. ^ Wars of the Jews 2:6: "So he took Medaba and Samea, with the towns in their neighborhood, as also Shechem, and Gerizzim; and besides these, [he subdued] the nation of the Cutheans, who dwelt round about that temple which was built in imitation of the temple at Jerusalem; he also took a great many other cities of Idumea, with Adoreon and Marissa."
  12. ^ Lipschitz, Oded; Knoppers, Gary N.; Albertz, Rainer (2007). Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C. Eisenbrauns. pp. 157, 177 n. 13. ISBN 978-1-57506-130-6.
  13. ^ "Reconstruction of Patrilineages and Matrilineages of Samaritans and Other Israeli Populations From Y-Chromosome and Mitochondrial DNA Sequence Variation" (PDF). (855 KB), Hum Mutat 24:248–260, 2004.
  14. ^ ד"ר אלינה טרשין, תורת הצורות של ארמית השומרונים–מערכת הפועל (עמ' 46), באתר אוניברסיטת תל־אביב - הפקולטה למדעי הרוח, ‏מרץ 2017
  15. ^ Yitzakh Magen, "The Dating of the First Phase of the Samaritan Temple on Mt Gerizim in Light of Archaeological Evidence", in Oded Lipschitz, Gary N. Knoppers, Rainer Albertz (eds.) Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C., Eisenbrauns, 2007 pp. 157–212. p. 186.
  16. ^ פרקי דרבי אליעזר (הוצאת 'חורב') פרק ל"ז, דיבור המתחיל 'ובא אל הבית'.
  17. ^ "Reconstruction of Patrilineages and Matrilineages of Samaritans and Other Israeli Populations From Y-Chromosome and Mitochondrial DNA Sequence Variation", Shen et al., HUMAN MUTATION 24:248^260 (2004)
  18. ^ Zertal, Adam (1990). "The Pahwah of Samaria (Northern Israel) during the Persian Period: Types of Settlement, Economy, History and New Discoveries". Trans (3): 82–83.
  19. ^ Grabbe, Lester L. (2009). Ancient Israel: What Do We Know and How Do We Know It?. New York: T&T Clark. p. 125. ISBN 978-0-567-03254-6.
  20. ^ Yitzakh Magen, "The Dating of the First Phase of the Samaritan Temple on Mt Gerizim in Light of Archaeological Evidence", in Oded Lipschitz, Gary N. Knoppers, Rainer Albertz (eds.) Judah and the Judeans in the Fourth Century B.C., Eisenbrauns, 2007 pp. 157–212. p. 187.
  21. ^ Feldman, Marc. "The Genetics of the Samaritans and Other Middle Eastern Peoples."
  22. ^ Goldstein, David B. Jacob's legacy: a genetic view of Jewish history. Yale University Press, 2008.
  23. ^ ראה גמרא קידושין דף נז? שהיהדות עוברת בירושה מאם לביתה ולא מאב לבנו, וכן נפסק בשו"ע
  24. ^ אוריאל רפפורט, מגלות לקוממיות, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 2, עמ' 117–118.
  25. ^ Magen, Yitzhak (2007). "The Dating of the First Phase of the Samaritan Temple on Mount Gerizim in the Light of the Archaeological Evidence". In Oded Lipschitz; Gary N. Knoppers; Rainer Albertz (eds.). Judah and Judeans in the Fourth Century BC. Eisenbrauns. ISBN 9781575061306.
  26. ^ הסכוליון למגילת תענית לכ"א בכסלו
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 11, פרק ח, פסקה ו, סעיפים 341-340.
  28. ^ אוריאל רפפורט, מכורש עד אלכסנדר: תולדות ישראל בשלטון פרס, האוניברסיטה הפתוחה (2004), עמ' 95–96.
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, סעיפים 74–79.
  30. ^ מנחם מור, משומרון לשכם - העדה השומרונית בעת העתיקה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, 2003, עמ' 104
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12, פרק ה, פסקה ה, סעיפים 264-257.
  32. ^ על מלחמתו של הורקנוס בשומרונים ראו: יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק 9; Bourgel, Jonathan (Fall 2016). "The Destruction of the Samaritan Temple by John Hyrcanus: A Reconsideration". Journal of Biblical Literature. 135 (3): 505–523.
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר א, פרק ב, פסקה ו.
  34. ^ קדמוניות היהודים, 18, 4, 1-2
  35. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק יב, פסקאות ג-ה, סעיפים 232–236. הערות וביאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ב, פרק 13; קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ו, פסקה א, סעיפים 118–124.
  36. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב, פרק יב, פסקה ו, סעיף 241. הערות וביאורים מאת המתרגם יעקב נפתלי שמחוני לספר ב, פרק 13; קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ו, פסקה ב, סעיף 129.
  37. ^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ז, פסוק לב
  38. ^ ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א, ארץ ישראל במאות החמישית והשישית (כתב: ירון דן), עמ' 284.
  39. ^ ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א, ארץ ישראל במאות החמישית והשישית (כתב: ירון דן), עמ' 287.
  40. ^ ארץ ישראל מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, יד בן צבי, תשמ"ח, כרך א, ארץ ישראל במאות החמישית והשישית (כתב: ירון דן), עמ' 285–288.
  41. ^ מנחם מור, מרידות השומרונים, משומרון לשכם: העדה השומרונית בעת העתיקה, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ג 2003, עמ' 223-224
  42. ^ שמואל אלמוג, שנאת־ישראל לדורותיה: קובץ מאמרים, מרכז זלמן שזר, 1980, מסת"ב 978-965-227-000-9. (בiw)
  43. ^ ב"ז קדר, אפרים שטרן וחנן אשל (ע), השומרונים תחת השלטון הפרנקי, ספר השומרונים, 2, ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות; המנהל האזרחי ליהודה ושומרון - קצין מטה לארכאולוגיה, 2006, עמ' 594, מסת"ב 965-217-202-2
  44. ^ לפי יצחק בן-צבי, עמ' 31, כנראה מדובר במשפחות.
  45. ^ 1 2 3 4 שור, נתן (2006). "השומרונים בתקופה הממלוכית, העות'מאנית ובמאה העשרים". In שטרן, אפרים; אשל, חנן (eds.). ספר השומרונים (2 ed.). ירושלים: יד יצחק בן-צבי; רשות העתיקות; המנהל האזרחי ליהודה ושומרון - קצין מטה לארכאולוגיה. pp. 604–648. ISBN 965-217-202-2.
  46. ^ רוזן, מינה (1998). "13. שומרונים וקראים". In כהן, אמנון (ed.). ההיסטוריה של ארץ ישראל: שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260–1804). בית הוצאה כתר, ירושלים; יד יצחק בן-צבי. p. 258.
  47. ^ 1 2 The Return of the Diaspora Samaritans to Nablus at the End of the Middle Ages / by Natahan Schur
  48. ^ באנגלית: Examples include the Dar Malisan Dar Ghafari, Dar Nahas, Dar Rumali, Dar Mes’id, Dar al Asali and Dar Shahun.
  49. ^ המקור: ספר השומרונים בעריכת אפרים שטרן וחנה אשל. יצחק בן-צבי בספר השומרונים (הוצאה מחודשת תשל"ו) מביא שמשנת 1624 הכהנים הגדולים הם מזרע עוזיאל הלוי אבל ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העות'מאני (ירושלים 1955 עמ' 427) מביא את שתי הגרסאות
  50. ^ יצחק בן-צבי, עמוד 36
  51. ^ יצחק בן-צבי, עמוד 38
  52. ^ השומרונים בימים אלה, המגיד, 12 בינואר 1859
  53. ^ 1 2 Israel Sedaka, Izhak Ben Zvi, David Ben Gurion and the Samaritans, De Gruyter, 2010-04-23, עמ' 239–246, ISBN 978-3-11-021283-9. (באנגלית)
  54. ^ ⁨הללח הרף Mf I 4 J/c / ■ כה⁩ | ⁨כל העיר (ירושלים)⁩ | 27 אוקטובר 1989 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  55. ^ ⁨TO? פסח m השומרונים י ⁩ | ⁨הצפה⁩ | 12 אפריל 1957 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  56. ^ ⁨זבח פסח העזומרומ ⁩ | ⁨למרחב⁩ | 16 אפריל 1968 | אוסף העיתונות | הספרייה הלאומית, באתר www.nli.org.il
  57. ^ ז'וסלין ברמו, מיעוט דתי במלחמת הישרדות: ביקור אצל השומרונים בהר גריזים, באתר "שיחה מקומית", 5 בספטמבר 2014
  58. ^ בנימים צדקה, א.ב. חדשות השומרונים, 17 בינואר 2017
  59. ^ "זוגיות מעורבת | שומרונים". shomronim.
  60. ^ M. Levy-Rubin, "New evidence relating to the process of Islamization in Palestine in the Early Muslim Period - The Case of Samaria", in: Journal of the Economic and Social History of the Orient, 43 (3), pp. 257–276, 2000, Springer
  61. ^ Fattal, A. (1958). Le statut légal des non-Musulman en pays d'Islam, Beyrouth: Imprimerie Catholique, pp. 72–73.
  62. ^ 1 2 3 Sean Ireton (2003). "The Samaritans - The Samaritans: Strategies for Survival of an Ethno-religious Minority in the Twenty First Century". Anthrobase. נבדק ב-2007-11-29.
  63. ^ The Political History of the Samaritans (אורכב 19.01.2012 בארכיון Wayback Machine) - zajel / An-Najah National University, January 24, 2005
  64. ^ 1 2 3 Ben Zvi, Yitzhak (8 באוקטובר 1985). Oral telling of Samaritan traditions: Volume 780-785. A.B. Samaritan News. p. 8. {{cite book}}: (עזרה)
  65. ^ יצחק בן-צבי, עמוד 39
  66. ^ יצחק בן-צבי, ספר השומרונים, יד בן-צבי, 1976, עמ' 59-61
  67. ^ ארנון דנצ'ו, השומרונים: בישול, מסורות, מנהגים, 1999, עמ' 150
  68. ^ "Who are the Samaritans and why is their future uncertain?". The Economist. 2016-10-19.
  69. ^ יצחק בן-צבי, עמ' 81
  70. ^ יצחק בן-צבי, עמ' 70
  71. ^ רן שפירא, מקווה עתיק מתחת לכלא, באתר הארץ, 25 באוקטובר 2004 רשות העתיקות - הונפקה גיליונית תערוכה של פסיפס כלא מגידו (לגיו)
  72. ^ יצחק בן-צבי, עמ' 93
  73. ^ 1 2 3 4 יצחק בן-צבי, ספר השומרונים[דרושה הבהרה]
  74. ^ רן שפירא, לכאן נמלטה בת הכהן כשרצו להשיאה נגד רצונה, באתר הארץ, 4 במאי 2004
  75. ^ ספי בן יוסף, מתחת לתאנה בחורבת צברין, באתר ynet, 13 בפברואר 2003
  76. ^ שם, עמ' 96
  77. ^ שם, עמ' 107
  78. ^ איתמר טקסל, אוניברסיטת תל אביב יבנה וסביבתה הכפרית בתקופה הביזנטית – שונות אתנית במישור החוף המרכזי - רשות העתיקות
  79. ^ בנימין מזר, 'כתובת עברית בכפר עלאר', ידיעות, יח (תשי"ד), עמ' 1–154 מתוך המאמר של זאב ספראי בקתדרה
  80. ^ א"ל סוקניק, 'בית הכנסת בשעלבים', עלון אגף העתיקות, ב, עמ' 31-32
  81. ^ יצחק בן-צבי, עמוד 72
  82. ^ שם, עמ' 95
  83. ^ יצחק בן-צבי, עמ' 82
  84. ^ טל רבינובסקי, הכהן הגדול של העדה השומרונית מת בהר גריזים, באתר ynet, 4 בפברואר 2010
  85. ^ עידו בנבג'י, ‏הכהן הגדול של עדת השומרונים מת בגיל 87, באתר גלי צה"ל, 19 באפריל 2013
  86. ^ חאלד אבו תומא, הפלסטינים: מעליבים מיעוטים דתיים, באתר מכון גייטסטון, ‏ה-6 במאי, 2016
  87. ^ 1 2 RENEE GHERT-ZAND, Film shines a spotlight on Israel’s tiny Samaritan community fighting for its future, Times of Israel, ‏10 November 2022
  88. ^ "השומרונים בצה"ל | שומרונים". shomronim. נבדק ב-2017-10-03.
  89. ^ shom2020n, השומרונים בצה"ל, באתר שומרונים | השומרונים | קהילה שומרונית, ‏2020-05-03
  90. ^ יד יצחק בן-צבי, עמוד 137
  91. ^ יאיר הופמן, תורת "יבוס" המזויפת ותורת "השומרים על האמת", באתר הארץ, 18 בפברואר 2011
  92. ^ הפרטים הובאו בחוברת חדשות השומרונים 837–840 6 ביוני 2003
  93. ^ מגן ברושי, רוב כמות ואיכות, באתר הארץ, 21 ביולי 2003
  94. ^ ביקורת: דב גרא, ‏הישמרו מן השומרונים?, קתדרה 116, יולי 2005, עמ' 152-147.


אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=שומרונים&oldid=41001345"