פתיחת התפריט הראשי

כינורו של רוטשילדרוסית: Скрипка Ротшильда,‏ תעתיק: Skripka Rotshilda) הוא סיפור קצר מאת הסופר הרוסי אנטון צ'כוב. הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון 37 של העיתון "רוסקייה וידומוסטי" (Русские ведомости) ב-6 בפברואר 1894 (יוליאני), ובאותה שנה נכלל בקובץ יצירותיו "נובלות וסיפורים" (Повести и рассказы). הסיפור תורגם לעברית מספר פעמים (ראו להלן) והוא נלמד כיום בבתי ספר בישראל כחלק מבחינת הבגרות בספרות.

כינורו של רוטשילד
Скрипка Ротшильда
אנטון צ'כוב, 1889
אנטון צ'כוב, מחבר הסיפור (1889)
מידע כללי
מאת אנטון צ'כוב
שפת המקור רוסית
הוצאה
שנת הוצאה 1894 עריכת הנתון בוויקינתונים
תרגום לעברית ראו להלן
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
שער ספרו של צ'כוב "נובלות וסיפורים" (מוסקבה 1894), שבו הופיע הסיפור, ועליו מתנוססת חתימת ידו של הסופר

תוכן עניינים

עלילהעריכה

הגיבור הראשי הוא יעקב איבאנוב המכונה "ברונזה", איש קר, ממורמר ומנוכר לסביבתו. הוא בן שבעים וחי עם אשתו, מַארפָה, בדלות ועוני בעיירה קטנה, ומתפרנס משני עיסוקים: בניית ארונות מתים ונגינה בכינור. יעקב מחשב כל הזמן את כספו, כשהחיסכון הופך מטרה בפני עצמה. אהבתו היחידה היא נגינה בכינור. למרות היותו אנטישמי, הוא מנגן לפרנסתו באירועים יהודיים, בלית ברירה.

יום אחד חולה מארפה, וגוססת. גסיסתה גורמת לו למחשבות של חרטה וצער על התנהגותו המזלזלת, הקרה והאדישה כלפיה. ערב מותה, היא מזכירה לו את עברם המשותף ואת התינוקת המשותפת שהייתה להם, אך יעקב אינו זוכר, ואומר למארפה שהיא הוזה. לעת בוקר, מתה מארפה, ויעקב ממשיך בחשבון הנפש שלו כאשר הוא נזכר כמה הייתה מסורה כלפיו.

בלווייתה של מארפה חוזר יעקב שוב לדפוס הקבוע של מחשבה על ההפסד, כשדאג לכל הוצאות הלוויה בעצמו כדי שלא יצטרך לשלם, ואף שמח על בניית ארון הקבורה שבנה בעודה בחיים. כשהוא מגיע הביתה הוא חווה לראשונה את הבדידות ומתחיל לחשוב ולהרהר על מארפה ולהצטער על מותה. תוך כדי הרהורים אלו, נקלע בדרכו יהודי בשם רוטשילד, שבא להזמינו לנגן בתזמורת ולהחליף נגן אחר אשר חלה. יעקב כל כך שקוע בחשבון הנפש שלו, שהוא תופס את רוטשילד כקורבן ומתנפל עליו בקללות ובמכות, עד אשר היהודי נאלץ לברוח. יעקב הולך לנהר שם הוא מתרכך ונזכר באשתו ובתינוקת.

מאוחר יותר בסיפור, מגיע לביתו רוטשילד, אשר נשלח לקרוא ליעקב שינגן בחתונה. רוטשילד, שעדיין מבולבל ממפגשו הקודם עם יעקב, חושש להתקרב אליו ומתחנן שלא יכה אותו, אך יעקב מפתיע אותו בחביבותו ומתנצל בפניו על כך שלא יוכל לנגן באירוע המתוכנן מכיוון שהוא חולה.

מחלתו של יעקב מחמירה, וכשהוא שוכב על ערש דווי, בקשתו האחרונה היא לתת את הכינור לרוטשילד, לאות פיוס. בקשה זו מביעה למעשה את כל התהליך שעבר יעקב במהלך הסיפור: את חשבון הנפש שלו, את כאב ההחמצה שלו, ואת התחברותו מחדש לטבע ולאנושות. מאז, הכינור הופך לכלי הנגינה של רוטשילד.

תרגומים לעבריתעריכה

הסיפור הופיע במספר תרגומים לעברית:

עיבודיםעריכה

עיבוד מוזיקליעריכה

המלחין היהודי-רוסי הצעיר וֶניאמין (בנימין) פליישמן (אנ'), שלמד בשנים 19391941 אצל דמיטרי שוסטקוביץ' בקונסרבטוריון של לנינגרד, חיבר בהשפעת מורו אופרה במערכה אחת בשם "כינורו של רוטשילד" (אנ'), המבוססת על סיפורו של צ'כוב, ובה עשה שימוש מסוים במוטיבים מוזיקליים יהודיים. פליישמן נהרג בקרב בספטמבר 1941, וכששמע שוסטקוביץ על מותו, במאי 1941, הזמין מהוריו של פליישמן עותק של יצירתו, ובפברואר 1944 סיים אותה ותזמר אותה.[4]

עיבודים תיאטרונייםעריכה

בשנת 1964 הועלה הסיפור בתיאטרון העונות במסגרת התוכנית "עסקי נישואים", שכללה ארבעה מערכונים המבוססים על סיפורי צ'כוב בעיבודו של נסים אלוני.[5]

מחזהו המאוחר של חנוך לוין "אשכבה" מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ'כוב: "כינורו של רוטשילד", "יגון" (מועקה) ו"בבקעה". הזקן והזקנה שמופיעים במחזה הם פרפרזה על יעקב ברונזה ומארפה.

לקריאה נוספתעריכה

  • לאה גולדברג, "כינורו של רוטשילד", בספרה אמנות הסיפור: עיונים בצורות הסיפור הקצר ובתולדותיו, מרחביה: ספרית פועלים, תשל"ה 1975. (ראה אור לראשונה ב-1963)
  • עמוס עוז, "הפסדי ענק: (על פתיחת הסיפור 'כינורו של רוטשילד' מאת צ'כוב)", בספרו מתחילים סיפור, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 45–52.[6]
  • ברל רויזן, "אנטון פבלוביץ' צ'כוב ודמויות יהודים ביצירותיו", בספרו דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית: עיונים ספרותיים היסטוריים, קיבוץ שמיר: [חמו"ל], תשס"ג, עמ' 123–136.
  • Robert Louis Jackson, “‘If I Forget Thee, O Jerusalem’: An Essay on Chekhov’s ‘Rothschild’s Fiddle’,” Slavica Hierosolymitana, 3 (1978), pp. 55–67.
  • Leonid Livak, The Jewish Persona in the European Imagination: A Case of Russian Literature, Stanford, Calif.: Stanford University Press (Stanford Studies in Jewish History and Culture), 2010.‎

קישורים חיצונייםעריכה

הסיפור בתרגום לעברית:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אנטון טשעחאָוו, כנור רוטשילד, המליץ, 6 באפריל 1902, המשך (תרגום: M N).
  2. ^ גילה רמרז-ראוך, ל"א אריאלי (אורלוף): חייו ויצירתו, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תשנ"ב 1992, עמ' 23. לתרגום ראו א. צ'יחוב, כנורו של רותשילד, הפועל הצעיר, 4 בינואר 1924 (תרגם ל. א–לי).
  3. ^ התרגום התפרסם באותה עת גם ב"על המשמר": א. צ'כוב, כנורו של רוטשילד, משמר, 8 בספטמבר 1944.
  4. ^ Judith Kuhn, Shostakovich in Dialogue: Form, Imagery and Ideas in Quartets 1–7, Farnham, England; Burlington, VT: Ashgate, 2010, pp. 44-45; Ronald Weitzman, “Fleischmann, Shostakovich, and Chekhov’s 'Rothschild’s Fiddle',” Tempo, 206 (1998), pp. 7–11; כרוניקה ספרותית, משמר, 17 בנובמבר 1944; ראובן לויתן, "כינורו של רוטשילד", מעריב, 30 במרץ 1962.
  5. ^ ראו ביקורת: נחמן בן-עמי, אשה וארבעה גברים, מעריב, 14 ביוני 1964.
  6. ^ ראו בתרגום לאנגלית: Amos Oz, “Huge Losses: On the Beginning of Chekhov’s ‘Rothschild’s Fiddle’,” Partisan Review, 66,2 (1999), pp. 218–222.