כינורו של רוטשילד
כינורו של רוטשילד (ברוסית: Скрипка Ротшильда, תעתיק: Skripka Rotshilda) הוא סיפור קצר מאת הסופר הרוסי אנטון צ'כוב. הסיפור התפרסם לראשונה בגיליון 37 של העיתון "רוסקייה וידומוסטי" (Русские ведомости) ב-6 בפברואר 1894 (יוליאני), ובאותה שנה נכלל בקובץ יצירותיו "נובלות וסיפורים" (Повести и рассказы). הסיפור תורגם לעברית מספר פעמים (ראו להלן) והוא נלמד כיום בבתי ספר בישראל כחלק מבחינת הבגרות בספרות.
 | |
| אנטון צ'כוב, מחבר הסיפור (1889) | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת | אנטון צ'כוב |
| שפת המקור | רוסית |
| סוגה |
סיפור קצר  |
| מקום התרחשות |
האימפריה הרוסית |
| הוצאה | |
| תאריך הוצאה |
1894 |
| הוצאה בעברית | |
| תרגום | ראו להלן |
  | |
עלילה
עריכההדמות הראשית היא יעקב איבאנוב המכונה "ברונזה", איש קר, ממורמר ומנוכר לסביבתו. הוא בן שבעים וחי עם אשתו, מַארפָה, בדלות ועוני בעיירה קטנה, ומתפרנס משני עיסוקים: בניית ארונות מתים ונגינה בכינור. יעקב מחשב כל הזמן את רווחיו והפסדיו מעבודתו, כשהחיסכון הופך מטרה בפני עצמה. אהבתו היחידה היא נגינה בכינור. למרות היותו אנטישמי, הוא מנגן לפרנסתו באירועים יהודיים, בלית ברירה.
יום אחד חולה מארפה, וגוססת. גסיסתה גורמת לו למחשבות של חרטה וצער על התנהגותו המזלזלת, הקרה והאדישה כלפיה. ערב מותה, היא מזכירה לו את עברם המשותף ואת התינוקת המשותפת שהייתה להם, אך יעקב אינו זוכר, ואומר למארפה שהיא הוזה. לעת בוקר, מתה מארפה, ויעקב ממשיך בחשבון הנפש שלו כאשר הוא נזכר כמה הייתה מסורה כלפיו.
בלווייתה של מארפה חוזר יעקב שוב לדפוס הקבוע של מחשבה על ההפסד, כשדואג לכל הוצאות הלוויה בעצמו כדי שלא יצטרך לשלם, ואף שמח על ארון הקבורה האיכותי שבנה בעודה בחיים. כשהוא מגיע הביתה הוא חווה לראשונה את הבדידות ומתחיל לחשוב ולהרהר על מארפה ולהצטער על מותה. תוך כדי הרהורים אלו, נקלע בדרכו יהודי בשם רוטשילד, שבא להזמינו לנגן בתזמורת ולהחליף נגן אחר אשר חלה. יעקב כל כך שקוע בחשבון הנפש שלו, שהוא תופס את רוטשילד כקורבן ומתנפל עליו בקללות ובמכות, עד אשר רוטשילד בורח. יעקב הולך לנהר, שם הוא מתרכך ונזכר באשתו ובתינוקת. הוא מתחיל לחשוב על הנהר ועל השימושים הרבים שהיה יכול לעשות בו, במקום לעבוד בבניית ארונות מתים. ההרהורים על ההפסדים האלה גורמים לו לחשוב גם על האופן שבו הוא התייחס לאשתו ולרוטשילד, והוא מגיע למסקנה שהשנאה והרשעות בעולם גורמים להפסדים נוראיים.
מאוחר יותר בסיפור, מגיע לביתו רוטשילד, אשר נשלח לקרוא ליעקב שינגן בחתונה. רוטשילד, שעדיין מבולבל ממפגשו הקודם עם יעקב, חושש להתקרב אליו ומתחנן שלא יכה אותו, אך יעקב מפתיע אותו בחביבותו ומתנצל בפניו על כך שלא יוכל לנגן באירוע המתוכנן מכיוון שהוא חולה.
מחלתו של יעקב מחמירה, וכשהוא שוכב על ערש דווי, בקשתו האחרונה היא לתת את הכינור לרוטשילד, לאות פיוס. בקשה זו מביעה למעשה את כל התהליך שעבר יעקב במהלך הסיפור: את חשבון הנפש שלו, את כאב ההחמצה שלו, ואת התחברותו מחדש לטבע ולאנושות. מאז, הכינור הופך לכלי הנגינה של רוטשילד.
תרגומים לעברית
עריכההסיפור הופיע במספר תרגומים לעברית:
- ב"המליץ" (תרגום בחתימת "M N"), שנה 42, גיליונות 69–70 (אפריל 1902);[1]
- בתרגומו של לוי אריה אריאלי (אורלוף) ב"הפועל הצעיר", שנה י"ז, גיליון 12–13 (ינואר 1924);[2]
- בתרגומה של לאה גולדברג, בקובץ סיפוריו של צ'כוב "סיפורים" בהוצאת ספרית פועלים – 'דורון' (תש"ד-1944);[3]
- בתרגומו של זאב זמירי, בקובץ "מבחר סיפורי צ'כוב: לבתי הספר התיכוניים" בהוצאת נ' טברסקי (תשכ"ו);
- בתרגומו של יוסף כרוסט, בקובץ סיפוריו של צ'כוב "סיפורים" בהוצאת אור עם (תשל"ו).
עיבודים
עריכההמלחין היהודי-רוסי הצעיר וֶניאמין (בנימין) פליישמן (אנ'), שלמד בשנים 1939–1941 אצל דמיטרי שוסטקוביץ' בקונסרבטוריון של לנינגרד, חיבר בהשפעת מורו אופרה במערכה אחת בשם "כינורו של רוטשילד" (אנ'), המבוססת על סיפורו של צ'כוב, ובה עשה שימוש מסוים במוטיבים מוזיקליים יהודיים. פליישמן נהרג בקרב בספטמבר 1941, וכששמע שוסטקוביץ על מותו, במאי 1941, הזמין מהוריו של פליישמן עותק של יצירתו, ובפברואר 1944 סיים אותה ותזמר אותה.[4]
בשנת 1964 הועלה הסיפור בתיאטרון העונות במסגרת התוכנית "עסקי נישואים", שכללה ארבעה מערכונים המבוססים על סיפורי צ'כוב בעיבודו של נסים אלוני.[5]
מחזהו המאוחר של חנוך לוין "אשכבה" מבוסס על שלושה מסיפוריו של צ'כוב: "כינורו של רוטשילד", "יגון" (מועקה) ו"בבקעה". הזקן והזקנה שמופיעים במחזה הם פרפרזה על יעקב ברונזה ומארפה.
לקריאה נוספת
עריכה- לאה גולדברג, "כינורו של רוטשילד", בספרה אמנות הסיפור: עיונים בצורות הסיפור הקצר ובתולדותיו, מרחביה: ספרית פועלים, תשל"ה 1975. (ראה אור לראשונה ב-1963)
- עמוס עוז, "הפסדי ענק: (על פתיחת הסיפור 'כינורו של רוטשילד' מאת צ'כוב)", בספרו מתחילים סיפור, ירושלים: כתר, 1996, עמ' 45–52.[6]
- ברל רויזן, "אנטון פבלוביץ' צ'כוב ודמויות יהודים ביצירותיו", בספרו דמויות ומוטיבים יהודיים בספרות הרוסית: עיונים ספרותיים היסטוריים, קיבוץ שמיר: [חמו"ל], תשס"ג, עמ' 123–136.
- Robert Louis Jackson, “‘If I Forget Thee, O Jerusalem’: An Essay on Chekhov’s ‘Rothschild’s Fiddle’,” Slavica Hierosolymitana, 3 (1978), pp. 55–67.
- Leonid Livak, The Jewish Persona in the European Imagination: A Case of Russian Literature, Stanford, Calif.: Stanford University Press (Stanford Studies in Jewish History and Culture), 2010.
- Gary Rosenshield, Dostoevskii's "The Funeral of the Universal Man" and "An Isolated Case" and Chekhov's "Rothschild's Fiddle": The Jewish Question, The Russian Review 56, 1997, עמ' 487–504 doi: 10.2307/131561
קישורים חיצוניים
עריכה
הסיפור בתרגום לעברית:
- אנטון טשעחאָוו, כנור רוטשילד, המליץ, 6 באפריל 1902, המשך (תרגום: M N)
- א. צ'יחוב, כנורו של רותשילד, הפועל הצעיר, 4 בינואר 1924 (תרגם ל. א–לי)
- א. צ'כוב, כנורו של רוטשילד, משמר, 8 בספטמבר 1944 (עברית: ל. גולדברג)
הערות שוליים
עריכה- ^ אנטון טשעחאָוו, כנור רוטשילד, המליץ, 6 באפריל 1902, המשך (תרגום: M N).
- ^ גילה רמרז-ראוך, ל"א אריאלי (אורלוף): חייו ויצירתו, תל אביב: פפירוס ('מראה מקום: סדרת עיונים בספרות העברית'), תשנ"ב 1992, עמ' 23. לתרגום ראו א. צ'יחוב, כנורו של רותשילד, הפועל הצעיר, 4 בינואר 1924 (תרגם ל. א–לי).
- ^ התרגום התפרסם באותה עת גם ב"על המשמר": א. צ'כוב, כנורו של רוטשילד, משמר, 8 בספטמבר 1944.
- ^ Judith Kuhn, Shostakovich in Dialogue: Form, Imagery and Ideas in Quartets 1–7, Farnham, England; Burlington, VT: Ashgate, 2010, pp. 44-45; Ronald Weitzman, “Fleischmann, Shostakovich, and Chekhov’s 'Rothschild’s Fiddle',” Tempo, 206 (1998), pp. 7–11; כרוניקה ספרותית, משמר, 17 בנובמבר 1944; ראובן לויתן, "כינורו של רוטשילד", מעריב, 30 במרץ 1962.
- ^ ראו ביקורת: נחמן בן-עמי, אשה וארבעה גברים, מעריב, 14 ביוני 1964.
- ^ ראו בתרגום לאנגלית: Amos Oz, “Huge Losses: On the Beginning of Chekhov’s ‘Rothschild’s Fiddle’,” Partisan Review, 66,2 (1999), pp. 218–222.