חרס

מוצר קרמי עבר שריפה אחת, בטמפרטורה מתחת ל 1000מעלות צלסיוס, חסר זיגוג
(הופנה מהדף כלי חרס)

חרס הוא תוצר של עיבוד חומר קרמי. העיבוד כולל עיצוב (כיור), ייבוש ושריפה בכבשן, להקשייתו של המוצר. משתמשים בתהליך זה לייצור כלים וחפצי אמנות.

כלי חרס מבהיה שבברזיל

המילה חרס היא מילה עתיקה, היא מופיעה במקרא (בכתיב חרשׂ) וכן במשנה ובתלמוד. בעברית מודרנית היא משמשת לצידה של המילה קרמיקה, למרות ההבדל ביניהם. כלי החרס עשויים מחומר (היום מקובלת יותר המילה חימר)[1].

היסטוריה של השימוש בחרסעריכה

 
יסוד של כבשן לכלי חרס, חורבת עוצה משכבה 9. שנים 310–330 לספירה
 
שבר כלי חרס מעוטר במנורה ובלולב משיחין שבגליל התחתון - נודעה בתלמוד בתעשיית הקדרות שבה.

חפצים עשויים חרס יוצרו כבר בתרבויות התקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה, לפני כ-30,000 שנים, כמו הצלמיות באתר דולני וייסטוניצה. כלי החרס הקדומים בעולם יוצרו על ידי ציידים-לקטים נוודים בסין לפני כ-20,000 שנים, יובשו בשמש ושימשו כנראה לבישול. כ-6000 שנה לאחר מכן השתמשו בכלי חרס גם בתרבות הג'ומון של יפן[2]. בפרהיסטוריה של המזרח הקדום מופיעים כלי חרס בכפרים החקלאיים של התקופה הנאוליתית, לפני כ-8000 שנה, ומסמנים את המעבר מהתקופה הנאוליתית הקדם-קרמית לתקופה הנאוליתית הקרמית. בארץ ישראל, הופעת תעשייה של כלי החרס בהיקף נרחב אירעה בתרבות הירמוכית של התקופה הנאוליתית הקרמית. הכלים האופייניים לאותה תקופה עוטרו במגוון עיטורים מוטבעים וצבועים. כאלף שנה מאוחר יותר, במהלך התקופה הכלקוליתית, החל השימוש באבניים.

כלי החרס היו זולים לייצור, כי חומר הגלם ניתן היה זמין. מצד שני, כלי חרס שנשבר אינו ניתן להתכה ולשימוש חוזר. מכאן הביטוי "כחרס הנשבר"[3]. שתי תכונות אלו גרמו לכך שאתרים ארכאולוגיים מניבים שפע רב של חרסים[4] המשמשים את הארכאולוגים בטיפולוגיה על פי סגנונם המשתנה של הכלים.

חרסים שימשו גם כמצע כתיבה, ועליהם נכתב בכתב היתדות, בכתב החרטומים וסוגי כתב עתיקים נוספים. ביוון במאה ה-5 ובמאה ה-4 לפני הספירה, שברי כלי חרס שימשו אפילו כ"פתקי הצבעה". דוגמה לכך היא הצבעה להגלית אזרח אתונאי, במהלך שנקרא אוסטראקיזם. שבר החרס נקרא אוסטראקון[5]

סוגי חרסעריכה

באזורים שונים קיימים סוגי חימר שונים, המשפיעים על התוצר הסופי. גם טמפרטורת השריפה משפיעה על סוג החרס המתקבל.

מוצר העשוי חומר חרסיתי הנשרף בטמפרטורה של 600–800 מעלות צלזיוס ואינו עובר שום טיפול נוסף, חוץ מעיטור חיצוני, קרוי בפשטות "חרס", זהו הסוג הנפוץ ביותר.

חימר לבן עדין הנשרף בטמפרטורות גבוהות יותר ועובר תהליך של כמעט-התכה נקרא בעברית חרסינה ובלועזית פורצלן. כאשר דופן הפריט דקה, הוא שקוף למחצה.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צוות האקדמיה ללשון, חֵמָר וחׂמֶר, האקדמיה ללשון העברית
  2. ^ Wu, X., Zhang, C., Goldberg, P., Cohen, D., Pan, Y., Arpin, T., & Bar-Yosef, O. (2012). Early pottery at 20,000 years ago in Xianrendong Cave, China. Science, 336(6089), 1696-1700.
  3. ^ צוות האקדמיה, חרס הנשבר, האקדמיה ללשון העברית
  4. ^ אלישבע קמייסקי, כלי חרס עתיקים: חפירה וטיפול משמר בשטח ובמעבדה - מדריך לארכיאולוג ולמשמר, ירושלים: רשות העתיקות, 2020
  5. ^ צוות האתר, מהו-אוסטרקון-וכיצד-השתמשו-בו-לפוליטיקה-בימי-קדם, אאוריקה