פתיחת התפריט הראשי

יהושע בראנד

היסטוריון ישראלי
(הופנה מהדף כלי החרס בספרות התלמוד)

חייועריכה

יהושע בראנד בן שלום נולד בשנת 1908, בכפר זָפָּלוב (Zapałów) שעל־יד יארוסלאב (Jarosław), בגליציה המרכזית.[2] תחילה למד גמרא עם מלמד פרטי ומשם המשיך ללמוד בסאנוק, בישיבה של רבי יהודה מאיר שפירא.[3] אחר כך למד ב"מתיבתא" בוורשה, שם נודע בכינוי "החריף הגליצאי".[2] כבר מגיל צעיר נהג להחליף דעות בקשר לחידושי תורה עם בוגרים ממנו, הן בעל פה והן בכתב. בשנת תרפ"ט, כאשר היה בן 21 בלבד, חיבר חוברת בשם: "טל אורות", חידושים על התורה, ושלחהּ לרב צבי יחזקאל מיכלסון ("פלונסקער רב").[2]

לאחר שהוסמך להיות רב, החליט ללמוד לבחינות הבגרות הממשלתיות של פולין. הוא עשה זאת בכוחות עצמו, תוך שהוא שוקד על החומר לבחינות בספרייה של "תקוות ציון" שבלבוב. את הבחינות סיים בהצטיינות, על אף שלא היה בקיא בשפה הפולנית.[3]

בשנת תרצ"ב עלה לישראל[4] והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, תלמוד, היסטוריה עתיקה וארכאולוגיה של ארץ ישראל. בנוסף למד ידיעת הארץ, לטינית, יוונית וגאולוגיה. למחייתו עבד יום בשבוע בבניין ובחופשות הקיץ בחקלאות.[2][3] לאחר קבלת התואר השני, בשנת 1940[5], החל בלימודי תואר דוקטור. הדיסרטציה שלו עסקה בנושא כלי החרס בספרות התלמוד והוא הגישהּ לסנאט האוניברסיטה העברית בשנת תש"ו.[6] הוא המשיך לחקור נושא זה והרחיב את עבודתו לספר, שיצא לאור בשנת תשי"ג.[2]

בשל ההערכה לה זכה על מחקריו המדעיים וידיעותיו בהיסטוריה ובארכאולוגיה, הוא מוּנה למפקח מדעי בבית העתיקות שהוקם על הר ציון על ידי משרד הדתות.[7] על אף האמור לעיל ולמרות הפרסום לו זכה עת יצא לאור ספרו על כלי החרס בספרות התלמוד, לא עלה בידו לקבל משרת מרצה באוניברסיטה העברית.[8] תרמו לכך - ככל הנראה - שתי סיבות עיקריות: העובדה שנהג לבקר חוקרים אחרים ללא חשש ומשוא פנים ולהתפלמס עמם - הן בשיעוריהם, כאשר היה תלמידם, והן במאמרי ביקורת שנהג לכתוב על מחקרים חדשים בנושאים הקרובים לליבו; וכן בשל הקושי שלו לבטא מילים באופן ברור. בניגוד מוחלט לסגנון כתיבתו הרהוט והעשיר, היה דיבורו של בראנד מחוספס ולא תמיד מובן. מה גם שפעמים רבות היה נוהג להפסיק משפט באמצעו ועובר למשפט הבא.[9][10] עם זאת, לאחר הקמת אוניברסיטת תל אביב, בשנת 1956, הוצעה לו משרת מרצה בחוג לתלמוד, על ידי ראש החוג פרופ' בנימין דה פריס. בראנד לימד שם כחמש עשרה שנה קורס מבוא לארכאולוגיה תלמודית וכן סמינריונים על מסכתות כלים, שבת, עירובין, בבא בתרא, מידות ופסחים.[11]

בצעירותו חי בראנד בצמצום ובעוני ורק לאחר שהחל לעבוד באוניברסיטת תל אביב השתפר במעט מצבו הכלכלי.[10] הוא נפטר בשנת 1975.

עבודתו ומחקריועריכה

בראנד ראה בתלמוד את המקור החשוב ביותר לחקר תולדות עם ישראל ולקוממיותו בארץ ישראל, ובהקשר לכך אמר פעמים רבות[2]:

במקורות של הספרות התלמודית נמצא פתרון לכל התעלומות של ההיסטוריה היהודית ושל הארכיאולוגיה של ארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד. מהם שומה עלינו לשאוב לתחיית הלשון והרוח של החיים המתחדשים בארץ ישראל.

הוא פרסם ספר אחד בימי חייו וספר נוסף שלו פורסם לאחר מותו. כמו כן, הוא פרסם מאמרים רבים בתחום הריאליה, הארכאולוגיה וההיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד. במקביל נהג לפרסם מאמרי ביקורת על ספרים ומחקרים שיצאו לאור בתחום מחקריו וכן פרסם מאמרים פובליציסטיים בעיקר בתחום החינוך, כמפורט להלן:[12]

כלי החרס בספרות התלמודעריכה

פרסומו הגדול של ברנאד בא לו, כפי שצויין כבר לעיל, ממחקרו על כלי החרס בספרות התלמוד אותו הרחיב לספר מונומנטלי בן כ- 670 עמודים. את רוב העבודה עשה במסגרת מוסד הרב קוק, אשר דאג גם להוציאו לאור, בשנת תשי"ג.[10] ראשיתו בעבודת דוקטורט, בהדרכתם של פרופ' יעקב נחום אפשטיין ופרופ' אלעזר ליפא סוקניק. הוא החל בכתיבת העבודה בשנת ת"ש, והגישהּ לאוניברסיטה העברית לאחר שש שנים, בשנת תש"ו. הספר עצמו אמור היה לצאת לאור כבר בשנת תש"ח, אולם בשל פיצוץ מכונית תופת ברחוב בן יהודה בירושלים, נהרס בית הדפוס, שהיה באותו הרחוב, ושאמור היה להדפיס את הספר. כתוצאה מהפיצוץ גם אבד חלק מכתב היד ובראנד נאלץ לכותבו מחדש. אלא שגם אז נאלץ לכתת רגליו לספריות פרטיות, בשל הקושי להגיע באותה העת לספרייה הלאומית, שהייתה אז בהר הצופים או לספריות הארכאולוגיות של מוזיאון רוקפלר ובית הספר האמריקאי לחקר המזרח בירושלים.[7] נדרשו חמש שנים נוספות עד שיצא הספר לאור.[13]

שתי מטרות הוא הציב לעצמו בחיבור הספר[14]: המטרה הראשונה הייתה זיהוי כלי החרס שבספרות התלמוד. ואכן, הספר כולל תיאור מפורט של 126 כלי חרס מתקופת התלמוד והוא נשען על כעשרים אלף מקורות, בעיקר מן התלמוד הבבלי והירושלמי[2] וחלקי כלים שנתגלו בחפירות ארכאולוגיות; והמטרה השנייה, שִחזור ותיאור של החיים בכל התקופה הנדונה. גם מטרה זו הושגה במלואה, לאחר שהצליח לא רק לזהות את הכלים, אלא גם לתארך אותם ולקבוע את יעודם.[15][16]

פרסום הספר החזיר למונחים רבים הקיימים בנומנקלטורה העברית את משמעותם המקורית או את שמם המקורי מהשם הלועזי בו השתמשו עד למועד פרסום הספר; סייע להבנת ההלכה המקורית, שבמהלך הדורות נשתנתה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום אליהם גלה עם ישראל; ובנוסף הביא לזיהוי כלים שלא היו ידועים עד אז, או לחלופין הוסיף ידיעות על כלים ידועים.[15]

הספר זכה לבקורות חיוביות מחוקרים חשובים באותו הזמן, ביניהם פרופ' אהרן צייטלין, פרופ' ויזינגר ופרופ' שאול ליברמן,[7] והוא נחשב לאחד הספרים החשובים בתחום. הוא מצוטט גם כיום במחקרים רבים, לרבות בספרות התורנית.[17] בארנד היה אמור לזכות בפרס הרב קוק לספרות תורנית בקטגוריית ספרות מחקר וספרי עזר לשנת 1954 אך הזכייה בוטלה אחרי שהרב שלמה יוסף זווין ביטל את חתימתו על הצעת ההחלטה לתת את הפקס לבראנד כיוון שמצא בספרי דברי כפירה בעיקרי האמונה.[18]

כלי זכוכית בספרות התלמודעריכה

כלי זכוכית בספרות התלמוד הוא ספרו השני של בראנד עליו עבד רק לסירוגין,[19] מאחר שאת רוב זמנו הקדיש עתה להוראה באוניברסיטה ולהכנת מערכי שיעורים. במחקר על כלי הזכוכית הוא הסתייע באליהו דובקין, שמלבד פעילותו הפוליטית היה גם אספן כלי זכוכית.[10]

בראנד הספיק אומנם לאסוף את כל החומר בנושא אך לא זכה לסיימו.[10] לפיכך, כאשר יצא לאור הספר בשנת 1978, שלוש שנים לאחר מותו, הוא חוּלק לשני חלקים:

החלק הראשון בלבד של הספר עוסק בכלי זכוכית בספרות התלמוד, והוא מכיל עשרה פרקים כדלקמן: הפרק הראשון כולל דיון בשאלת מקור הזכוכית, האם בפניקיה, מצרים או בארם נהרים. על סמך מקורות עתיקים ומחקרים בנושא, מגיע בראנד למסקנה כי ראשית הזכוכית היא בארם נהרים ולא במצרים, או בפיניקיה, כפי שמקובל לחשוב. בהמשך, ועל בסיס מסקנה זו ומקורות נוספים, מנסה בראנד להוכיח כי אברהם אבינו היה אמן זכוכית ומסיבה זו היגר מאור כשדים לחרן; בפרק השני, הוא דן בכלי זכוכית שנמצאו בחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל ובסביבתה; בפרק השלישי מצביע בראנד על חומרי גלם, מונחים ואינדיקציות נוספות המוזכרים במקרא, המוכיחים לטענתו את קיומה של תעשיית זכוכית בתקופת המקרא, על אף שלא מוזכרת בו תעשייה כזו[20]; בפרק הרביעי הוא מפרט את שמות המקומות בהם יוצרו כלי זכוכית בתקופת המקרא ותקופת בית שני, ובנוסף הוא מברר את חלקם של היהודים בתעשייה זו. מבין המקומות שיצרו זכוכית הוא מזכיר את צידון (ובקשר אליה הוא טוען כי תעשיית הזכוכית המפורסמת שלה נוסדה על ידי היהודים שהתגוררו בה ולא על ידי יוונים או סורים, כפי שמקובל לחשוב), צידון במראשה, צור, אנטיוכיה, גרסה, אלכסנדריה, ירושלים, כזיב, לוד, טבריה, גירו (או בירו), קיסרין, בית שערים, עכו, שומרון, יפו, חברון, עין גדי ויריחו; בפרקים החמישי (בית חולסאות), הששי (אבן מסמא), השביעי (כור של עושי זכוכית), השמיני (כבשן של זגגים), התשיעי (בולוס) והעשירי (ספות) הוא דן במושגים שונים הקשורים לתעשיית הזכוכית.

בחלק השני של הספר רוכזו מחקרים ומאמרים חשובים של בראנד בתחומים הנוספים בהם הרבה לעסוק: בתחום הריאליה (נרות חרס, תלבושת מתקופת התלמוד ועוד), הנַבָּטִים, מרד בר כוכבא ואישיותו וכן היסטוריה של תקופת בית שני, בפרט ראשית התקופה.

לסוף החלק השני צורפו מאמר על בראנד ופועלו, מאת ד"ר נח עמינח תלמידו, וכן רשימה ביבליוגרפית חלקית של מאמריו. כמו כן כולל הספר מבוא מאת יצחק רפאל.

מחקרים בתחומים אחרים ומאמרי ביקורתעריכה

מחוץ לספריו הנ"ל פרסם במשך השנים מאמרים ומחקרים רבים בתחום הריאליה, הארכאולוגיה וההיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד.[21] המאמרים התפרסמו בכתבי העת המדעיים והתורניים שיצאו לאור בזמנו, בין היתר ההד, לשוננו, יבנה, סיני, מחניים, מאזנים, תרביץ וטורי ישורון. כמו כן נהג לפרסם מאמרי ביקורת על מחקרים חדשים שיצאו לאור במדעי היהדות, בפרט בתחום מחקריו. מאמרי הביקורת התפרסמו בעיתונות היומית, כגון הארץ, הצופה, הדאר ועוד.[22] במאמרים אלה, היה בראנד לא פעם מעמיד את החוקרים האחרים על טעותם,[23] ולא חשש לעשות כן, גם כאשר הציג עמדה המנוגדת לעמדות המקובלות בעולם האקדמי.[24]

בתחום הריאליה הוא ביקש להקים מכון לחקר הריאליה התלמודית, שיאסוף ויסדר את כל החומר בנושא הכלול בספרות התלמודית, בספרות הקלאסית מאותו הזמן, הקשורה לארץ ישראל, וכן את החומר מהממצאים הארכאולוגים בנושא.[25] על אף שקיבל סיוע ממספר חוקרים וסופרים, לא הצליח להוציא לפועל תוכנית זאת.[7]

בחקר ההיסטוריה של תקופת המשנה והתלמוד, עסקו עיקר מחקריו בשאלת היסודות ההלכתיים בראשית תקופת בית שני, במרד בר כוכבא ואישיותו וכן בנבטים. בדומה לגישתו בחקר הריאליה, גם כאשר חקר נושאים אלה, הוא נהג לבדוק את כל המקורות הספרותיים הרלוונטיים המצויים בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, בספרים החיצוניים ובמגילות ים המלח ולשלב ממצאים אלה עם הממצאים הארכאולוגים הקיימים, הספרות הקלאסית ומחקריו האחרים. הוא סבר כי חוקר טוב חייב להיות בקיא באופן מוחלט במקורות בהם הוא עוסק; אולם אין די בכך, והוא נדרש גם להארה פנימית; להבנת החיים והתקופה אותם הוא חוקר, וזאת במנותק מהמציאות בה הוא - החוקר - חי; ולא לחשוש להעלות השערות. הוא התייחס לכל מקור בכובד ראש, גם אם מדובר היה באגדה שעל פניה נראית דמיונית. מאידך, התנגד למשקל היתר שניתן, בתקופתו ובדור הקודם לו, לענף המדעי של ביקורת כתבי יד (בפרט כתבי היד התלמודיים), והעדיף את הנוסח המודפס שהוגה על ידי חכמי תלמוד רבים במהלך השנים.[26] בשל גישה זו, היה מגיע לעיתים לממצאים שונים מהממצאים המקובלים בתחומים אותם חקר.

כך למשל, טען שהצהרת כורש לא באה מיוזמתו של כורש אלא כתוצאה של רצון העם לשוב לארצו; וכי מגילת מלחמת בני אור בבני חושך נכתבה על ידי חלק מעולי בבל שהיו אנשי מלחמה, בשל הסכסוכים שצפו שיתלקחו עם העמים השכנים שתפסו את אדמות העולים בעת ששהו בבבל[27]; עוד טען כי בר כוכבא היה איש אציל רוח ולא עריץ, אשר דאג לאיש הפשוט[28]; כי הנבטים לא היו שבט ערבי, אלא בני בניהם של הרכבים שהתרחקו מהיהדות וחלקם החל לעבוד עבודה זרה[29]; וכן כי המשנה היא מתקופת עזרא ונחמיה.[30]

במקום להציע בפני תלמידיו את ממצאי מחקריו, הוא נהג לשתף את תלמידיו בלבטיו בקשר לבעיות והסתירות שמצא בין מקורות תלמודיים שונים, כאשר חקר נושא כלשהו. הוא היה מפנה אותם לקריאת ספרים בנושא, ומעודד אותם לנהל דיונים וויכוחים על כך, עד שהיו מגיעים ברוב המקרים למסקנות ולפתרונות אליהם הוא עצמו הגיע.[24]

פובליציסטיקה והביקורת על אנשי חכמת ישראלעריכה

במקביל למחקריו המדעיים, נהג בראנד לפרסם גם מאמרים פובליצסטיים על ענייני השעה, בעיקר בקשר לחינוך הדור הצעיר, מדעי היהדות וחכמת ישראל.

במספר מאמרים[31] תקף בראנד את אנשי המדע וחכמת ישראל, בעיקר בדור שלפניו, וטען כי הם למדו ממורים גויים ותאולוגים נוצרים שלא לסמוך על המקורות התלמודיים בענייני היסטוריה וריאליה, אלא במחקר בענייני הלכה בלבד.[32] במקום להבין את המציאות הריאלית שהייתה הרקע למקורות הספרותיים, הוא טען, הם שמים דגש רב מדי על חקר כתבי היד השונים ותורת הפילולוגיה, ועל בסיס ממצאיהם אלה מסיקים מסקנות שגויות. לאור זאת, הוא סבר כי הם אינם מוסמכים להכריע בנושא משום שאינם מבינים לעומק את הספרות התלמודית,[2] והאשימם כי בדרך זו הם גרמו למשבר בחכמת ישראל, בפרט אצל הדור הצעיר.

דעתו הייתה כי אסור לחוקרי מחשבת ישראל להתכחש לעברם. הוא ראה בהם כנושאי הדגל, כמי שאמורים - באמצעות מחקר היסטורי - להחיות את המשפט העברי, השפה העברית, הארכיטקטורה והחקלאות במדינת ישראל.[33]

במאמרים אחרים הוא הציע לבצע רפורמות יסודיות בחינוך. אחת מהן כללה ביטול תוכנית הלימודים הנהוגה כיום בבתי הספר והנהגת לימוד של שלושה מקצועות בלבד: תלמוד, מתמטיקה ופיזיקה. השנייה, הייתה רפורמה בדרך הכשרת הרבנים, על ידי יצירת מסלולי התמחות במקצועות ספציפיים של ההלכה. המסלולים ותוכנית הלימודים בכל מסלול יקבעו על ידי ועדה מיוחדת שתהיה מורכבת מגדולי התורה, אנשי חינוך וחוקרים בתחום המדעים.[34]

פרסומיםעריכה

ספריועריכה

  • החצב הנר והחבית: שלשה פרקים מתוך החיבור ’כלי החרס בספרות התלמודית’, הוגש לסנאט של האוניברסיטה העברית לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" (דיסרטציה, תש"ו), ירושלים: דפוס ווייס, תש"ז.
  • כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
  • כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978 (יצא לאור לאחר מותו).

ממאמריו שיצאו בתדפיס נפרדעריכה

  • "גליל - גולה", תדפיס מההד, חוברת ה', תרצ"ו. ‬
  • "קרבן פסח אחר חורבן בית שני", תדפיס מההד, חוברת ז', תרצ"ז. ‬
  • "קרבן פסח" (אחר חורבן בית שני), תדפיס מההד, תרצ"ח. ‬
  • "ערך ההלכה במדע", תדפיס מאמנה, תרצ"ט. ‬
  • לפרשת בית חוניו, תדפיס מיבנה א', תרצ"ט. ‬
  • "יש סדר במשנה", תדפיס מיבנה ב', ת"ש. ‬
  • "מלבן של מטה ושל עריסה" (לחקר הארכאולוגיה התלמודית), תדפיס מיבנה ג', תש"ב. ‬
  • "בית הבד" (לחקר הארכאולוגיה התלמודית), תדפיס מסיני י"ב, תש"ג. ‬
  • "לתולדות בעיית המרובע הארכאולוגי ופתרונה, תדפיס מסיני י"ג, תש"ג.
  • "על מכון לריאליה תלמודית", תדפיס מסיני כ"ה, תש"ט. ‬
  • "על המשבר בחכמת ישראל בארץ", תדפיס מסיני מ"ב, תשי"ח. ‬
  • "קווים לתולדות היהודים בתקופת הבית השני בראשיתה", תדפיס מספר זר כבוד, תשכ"ח, עמ' 82 - 114. ‬
  • "לזהויים של כלי זכוכית" (עמל, עמלה, בן העמל, עמד, עמדה, בן העמד) ‬, תדפיס מסיני ס"ה, תשכ"ט, עמ' 3 - 8.

לקריאה נוספתעריכה

  • הערך "בראנד, יהושע" וספרו "כלי החרס בתקופת התלמוד", בתוך: נפתלי בן מנחם, ספרי מוסד הרב קוק, שיצאו לאור בשנים תרצ"ז-תש"ל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ל, עמ' 48 - 49.
  • גצל קרסל, הצופה, י"ז באדר ב', תשל"ו (19 במרץ 1976), עמ' 5.
  • יצחק רפאל, "חוקר מקורי", מבוא לספר יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978.
  • ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 388 - 401.
  • "כתביו" (ביבליוגרפיה חלקית של בראנד), בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 402 - 404.

קישורים חיצונייםעריכה

ממאמריועריכה

מחקריםעריכה

מאמרי ביקורתעריכה

פובליציסטיקהעריכה

עליו ועל מחקריועריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תאריך הלידה והפטירה לפי אתר הספרייה הלאומית, ביבליוגרפיה של הספר העברי ר"ל-תש"כ, ערך: ‫"בראנד, יהושע בן שלום".
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 388.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יצחק רפאל, "חוקר מקורי", מבוא לספר יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמוד ראשון.
  4. ^ שנת העלייה היא לפי נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 388. מנגד, באתר הספרייה הלאומית, ביבליוגרפיה של הספר העברי ר"ל-תש"כ, ערך: ‫"בראנד, יהושע בן שלום", נכתב כי: "עלה בסוף חשון, או בכסלו, תרצ"ה [נובמבר 1934]".
  5. ^ הר הצופים, הצופה, 1 במאי 1940
  6. ^ יהושע בראנד, החצב הנר והחבית: שלשה פרקים מתוך החיבור ’כלי החרס בספרות התלמודית’, הוגש לסנאט של האוניברסיטה העברית לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה" (דיסרטציה, תש"ו), ירושלים: דפוס ווייס, תש"ז.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 389.
  8. ^ בראנד נהג להתלונן על כי לא מכירים בחשיבות מחקריו ומצד שני מקדמים חוקרים שאינם משתווים לו ברמתם. ראו ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 389.
  9. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 389 - 393; יש לציין כי למרות הבעיה בדיבור נהגו גבאי בתי כנסת להזמין את בראנד ללמד שיעור שבועי בגמרא. ראו יצחק רפאל, "חוקר מקורי", מבוא לספר יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמוד ראשון.
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 10.4 יצחק רפאל, "חוקר מקורי", מבוא לספר יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמוד שני.
  11. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 390.
  12. ^ רשימת מאמריו ומחקריו כוללת למעלה ממאה ועשרים מאמרים. ראו "כתביו" (ביבליוגרפיה חלקית של בראנד), בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 402 - 404.
  13. ^ עמ' 28, מבוא לספר כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
  14. ^ עמ' 11, מבוא לספר כלי החרס בספרות התלמוד, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ג.
  15. ^ 15.0 15.1 הערך "בראנד, יהושע" וספרו "כלי החרס בתקופת התלמוד", בתוך: נפתלי בן מנחם, ספרי מוסד הרב קוק, שיצאו לאור בשנים תרצ"ז-תש"ל, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ל, עמ' 48 - 49.
  16. ^ S. Zeitlin, Review: Ceramics in the Talmudic Literature, The Jewish Quarterly Review, New Series, Vol. 44, No. 4 (Apr., 1954), pp. 343-345, jstor website.
  17. ^ ראו למשל מאמרו של הרב דב לינזר, מיום 12 במאי 2011, העוסק בתנורי חרס (כופח, כירה ותנור): ?Kupach, Kira, and Tanur – What Did all these Ovens Look Like, באתר The Daily Daf.
  18. ^ הרב אבישי אלבוים, על קבורה בארון וביטול פרס הרב קוק, 12 בינואר 2017, בבלוג "עם הספר - בלוג מנהל ספריית הרמב"ם".
  19. ^ חלק ממחקריו בנושא פרסם בינתיים בכתבי עת מדעיים שונים. ראו למשל "אספקלריה" (פרק מכלי זכוכית), ספר זיכרון לבנימין דה-פריס, קובץ מחקרים של חבריו ותלמידיו, כרך ב', עורך עזרא ציון מלמד, ירושלים: תשכ"ט-1969, עמ' 110 - 118; וכן "לזיהוים של כלי זכוכית" (עמל, עמלה, בן העמל, עמד, עמדה, בן העמד), סיני ס"ה, תשכ"ט, עמ' 3 - 8.
  20. ^ הפעם הראשונה בה נזכרת "זכוכית" בתנ"ך היא בספר איוב, פרק כ"ח, פסוק י"ז: "לֹא-יַעַרְכֶנָּה זָהָב, וּזְכוֹכִית; וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי-פָז"; מונחים נוספים מן המקרא, שהוא סבור כי פירושם זכוכית, הם: "חול", "חלונות אטומות"; "משרפות מים", "מים", "יקר", "יְקרות", "קפאון", "כלי חמדה", "אבני אש", "אבני אקדח", ו"אבני קדש"; בנוסף: הביטויים: "עבודה קשה" המופיע בספר שמות, פרק א', פסוק י"ד, ו"דוּד", המופיע בספר תהילים, פרק פ"א, פסוק ז', מדברים לדעתו על עבודה בתעשיית הזכוכית. למידע נוסף ראו בערך: "זכוכית", הפרק: "היסטוריה".
  21. ^ כמו כן התעניין וחקר את הגאוגרפיה של תקופה זו. ראו למשל את "פתח הדבר" שכתב לאנציקלופדיה לגאוגרפיה תלמודית, בצירוף מפות, צילומים ולוחות, מאת פנחס נאמן, 2 כרכים, תל אביב: י’ צ’צ’יק, תשל"א (כרך ב': כבול-תרעלה) - תשל"ב (כרך א': אבטילאות-ירמוך).‬
  22. ^ "כתביו" (ביבליוגרפיה חלקית של בראנד), בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 402 - 404.
  23. ^ מבין החוקרים שביקר היו יצחק בער על ספרו ישראל בעמים, הרב יוסף קאפח על תרגום המשנה להרמב"ם, הרב מנחם מנדל כשר על תורת שלמה, חנוך אלבק על פרוש לסדר טהרות והמבוא המשנה ועוד. לפרטים נוספים ראו אצל ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 391 - 393.
  24. ^ 24.0 24.1 ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 391.
  25. ^ ראו מאמרו "על מכון לריאליה תלמודית", סיני כ"ה, תש"ט. ‬
  26. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 393 - 398.
  27. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 394.
  28. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 395.
  29. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 396.
  30. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 399.
  31. ^ ראו בין היתר את המאמרים: "על המשבר בחכמת ישראל בארץ", סיני מ"ב, תשי"ח; "על חכמת ישראל במדינת ישראל", מאזנים, סיון תשי"ט; "הגיע הזמן להשתחרר מגישה של נוכרים", הארץ, 31.5.63; "חכמת ישראל בזמננו, האומה 16, 1966; וכן "חכמת ישראל בימים ההם בזמן הזה", דעות ל"ח, בעריכת גבריאל חיים כהן ושלמה רוזנר, ירושלים: סתיו תש"ל, עמ' 143–147.
  32. ^ ראו יהושע בראנד, "לפרשת בית חוניו", יבנה א', תרצ"ט. ראו גם יהושע בראנד, "לתולדות בעיית המרובע הארכאולוגי ופתרונה, סיני י"ג, תש"ג; נדפס שוב בתוך: כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 198 - 220. ראו בפרט עמ' 213 (הערת שוליים 95).
  33. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 398 - 399.
  34. ^ ד"ר נח עמינח, "ארכאולוג תלמודי, לדמותו ולאישיותו של פרופ' יהושע בראנד ז"ל", בתוך: יהושע בראנד, כלי זכוכית בספרות התלמוד, בצרוף מחקרים ומאמרים, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשל"ח-1978, עמ' 400 - 401.