כרמלהיים
כרמלהיים (בגרמנית: Karmelheim, שמשמעותו "מעון הכרמל") הייתה פרוור של המושבה הגרמנית בחיפה שנבנה על ידי תנועת הטמפלרים על הכרמל בחיפה, במקום בו מצויה כיום שכונת מרכז הכרמל.
מידע | |
---|---|
עיר | חיפה |
קואורדינטות | 32°48′12″N 34°59′02″E / 32.80346389°N 34.98395556°E |
היסטוריה
עריכהשאיפתם המקורית של הטמפלרים הייתה להתיישב באופן קבוע על הר הכרמל בקרבת העיר חיפה. אולם הטמפלרים לא הצליחו לקנות אדמות באתר שיועד לשכונה בשל התנגדותם של הנזירים הכרמליטים, שראו עצמם כ"שליטי ההר". פרידריך קלר, ממנהיגי הטמפלרים, אשר הגיע לחיפה כקצב והפך לסגן קונסול פרוסיה בצפון ארץ ישראל, שכנע את הכרמליטים להסכים להקמת הפרוור ולמכור את אדמותיהם לטמפלרים, ואף השיג בשנת 1887 מימון להקמת הפרוור, מתוכם 7,000 מארק מכספיה של האצילה הגרמנית פון באנוורת, שבהמשך בנתה לעצמה בית אחוזה במקום. ביתו של קלר היה בית המגורים הראשון שנבנה באזור, ובנייתו הושלמה בשנת 1890[1]. בהמשך נבנו מבנים נוספים בשכונה, וכן אכסניות ובתי מלון. בשנת 1905, בתקופת העלייה השנייה, החלו גם יהודים להתיישב בכרמלהיים.
מבני ואתרי המושבה
עריכהבתי האחוזה של קלר נהרסו ברובם. בתים אלה היו ברשותה של ברתה פון באנוורת (Bertha von Bannwarth) והיא התגוררה בבית הראשי עד 1903. על שמה נקראה הגבעה "גבעת הגברת" (the castle of the lady)[2]. פון באנוורת שכלה את בעלה בעת טיולם באזור נצרת, וקלר נחלץ לעזרתה. מאז שמרה באנוורת חסד לקלר ואף סייעה כספית בידו לרכישת הקרקעות. מהמתחם נשארו כמה בתי משרתים ברחוב הברושים ובית משרתים שמשמש היום כמכון שומאכר לחקר הטמפלרים[3]. מימין לבית זה ניתן להבחין בבניין בעל דלתות מעוגלות. הייתה זו האורווה של אחוזת קלר (שכן המרכבות הגיעו מהדרך לכאן).
מבנים נוספים בשכונה:
- לופטקורהאוס – מלונו של קלר (היה ממוקם ברחוב קלר 3 של ימינו). המלון נהרס עם השנים.
- המלון של פרוס – כיום בית הכט. היה זה בית מלון מרשים שהיווה תוספת למלון של פרוס במושבה הגרמנית. הבית נבנה ב-1893 והכניסה אליו הייתה מאותה דרך שהגיעה לבסוף לביתו של קלר. גם כיום ניתן להבחין בכתובת "ברוכים הבאים" בגרמנית על הכניסה (הצדדית היום). בבית מוטיבים של אדריכלות טמפלרית כחלונות עגולים ששימשו לאוורור, תריסים שרק שחלקם העליון רפפות, מרזבים ומרתף. על אף בקשתה של באנוורת מקלר שמלונו יקבל את כל מי שבא בשעריו, סיכם קלר עם פרוס חברו, שמלונו (של קלר) ישמש לטמפלרים בלבד, ואילו מלונו של פרוס יהיה פתוח לכל.
- לאחר מכן נקנה הבניין על ידי המטיף מרטין שניידר (ראו כאן) בשנת 1904, עם מחלתה של אשתו של פרוס. שניידר, ידידו של קלר מגרמניה, הפך את הבניין לאכסניה (Erholungsheim) לתלמידיו המיסיונרים וארבע שנים מאוחר יותר מכר שניידר את הבניין לגברת פרנסיס ניוטון, אשר הייתה מיסיונרית מנצרת. זו האחרונה הצליחה להסתכסך עם שכניה הגרמנים (עם קלר – על חומה שבנתה ועל אי תשלום מס מועצת המושבות הגרמניות) ועם שכניה היהודים (הרוקח ספקטור). דמות ציורית זו סייעה לביון הבריטי, אך בשל אהדתה הרבה לערבים, גרשוה לבסוף הבריטים מן הארץ. בצוואתה ציוותה שהבית לא יימכר ליהודים. למרות זאת נקנה הבית על ידי פיק"א, ושמו היה ידוע שנים רבות כ"בית רוטשילד". בתקופה זאת הוסף לבניין אולם ודוכן קופות (ובכך נפגם, מעט, המבנה הטמפלרי).
- בתי משפחת כריסטיאן איימן – כיום בתחילת שדרות הצבי. בין המבנים שכנה אכסניה שנוהלה על ידי המשפחה.
- גן מניה שוחט – הגן נקרא במקור גן אוגוסטה ויקטוריה על שמה של אוגוסטה ויקטוריה משלזוויג-הולשטיין אשת וילהלם השני, קיסר גרמניה (השם ניתן לגן ב-1906 לציון חתונת הכסף של הזוג) והיווה את הגן של המלון של קלר. כאשר חיילים טורקיים ניסו לכרות עצים מגן זה הגנו עליו חיילים גרמנים[4].
- בית שומאכר – בית, ולו מגדל בצורת צריח, שעמד באזור קניון האודיטריום של היום. הבית נהרס ב-1968. המתחם כלל כ-6,000 מטר רבוע ומאוחר יותר נמכרו 2,000 מ"ר לחברת "של" (במקום בו תחנת הדלק "פז" כיום).
- בית לנגה (מנהל בית הספר במושבה וחותנו של שומאכר) – בשדרות הנשיא, פינת רחוב הביכורים.
- כיכר הקיסר – חורשה קטנה ובמרכזה עמוד זיכרון שהוקם ב-1910 לזכר ביקור הקיסר הגרמני וילהלם השני ב-1898.
ראו גם
עריכהלקריאה נוספת
עריכה
ראו גם פורטל חיפה |
- נלי מרצ'ינקובסקי – שומאכר, גשם משמיים בהירים, הוצאת החברה להגנת הטבע, אגף חינוך והדרכה, תשנ"ד 1994.
- Newton, Frances E. Fifty years in Palestine. Wrotham, England : Cold Spring Harbor Press, 1948
- שרה ומאיר אהרוני, אישים ומעשים בחיפה והסביבה, 1993.
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ The Keller House, מכון גוטליב שומאכר, אוניברסיטת חיפה
- ^ פרנסיס ניוטון, חמישים שנה בפלשתינה (באנגלית), עמוד 69
- ^ אתר מכון שומאכר
- ^ בנימין זאב קדר, מבט ועוד מבט על א"י, עמ' 214