לבו (קבוצה אתנית)

קבוצה אתנית-דתית בסנגל

לבו או בני לבווולוף: Lebu או Réewi lebu yi, בצרפתית: Lebu או Lébou) הם קהילה אתנית-דתית בסנגל, במערב אפריקה, החיה במערב ובמרכז סנגל, על הגדה השמאלית של הנהר סנגל, בעיקר בחצי האי קאפ-ור ( Cap Vert הכף הירוק) אבל גם בכל החוף בין פטיט קוט לעיר סן-לואי. מספרם בשנת 1988 היה 56,758, כלומר 0.8% מאוכלוסיית סנגל. מקורות מאוחרים יותר מדברים על 90,000 בני לבו או אפילו 200,000 -220,000[2][1]. .כמה אלפי בני לבו חיים בכפרי דייגים גם מחוץ לסנגל, על חוף האוקיינוס האטלנטי במוריטניה ועד גינאה[1].

לבו
Lébou
Réewi lebu yi
בני לבו
עוסמן סמבן
בלז דיאן
ראמה יאד
שייח אנטה דיופ (בתוך ציור)
אוכלוסייה
220,000[1]
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
סנגלסנגל  סנגל - חצי האי קאפ ור, החוף בין פטיט קוט לסן-לואי
שפות
לבו וולוף
דת
אסלאם סוני
קבוצות אתניות קשורות
וולוף, סרר
דייגים בני לבו בחוף. ברקע - מסגד לאיין של יוף
ה"סרין הגדול של דקר", עבדולאי מכתר דיופ (יליד 1946), ראשם של בני לבו החל משנת 2013

בני לבו הם קהילת דייגים ובחלקם חקלאים או עובדים בענף חומרי הגלם לבנייה. חלקם בעלי אדמות. הם דוברי לבו וולף, ניב של ולוף, וכן את שפת הוולוף. בירתם הפוליטית והרוחנית היא לאיין, הנמצאת בפרבר יוף בצפון העיר דקר. בני לבו רובם מוסלמים (99%), אולם הם שמרו מסורות ומנהגים מן הדתות הילידיות האפריקאיות - למשל פולחן הרוחות ראב . הם ידועים בכת הדתית ובתאוקרטיה שלהם הנקראת "לאיין" ושמושבה בלאיין בדקר. להבדיל מקבוצות אתניות אחרות ההורשה, השייכות המקומית והזהות נקבעות לפי האם ולא לפי האב[3]

יוף נוסדה לפי המסורת בשנת 1430. האזור נכבש על ידי הממלכות וולוף (דיולוף) וקאיור ואחר כך במאה ה-19 על ידי הצרפתים ונכללו לאחר מכן בתוך סנגל המודרנית, אבל החל משנת 1815 זכו למעמד אוטונומי מיוחד כמעין "ישות תאוקרטית".

חברת לבו שמה דגש על רוחניות ועל כבוד כלפי זקנים. כבני משפחה נחשבים לא רק האנשים בחיים אלא גם רוחות האבות. בני לבו התפרסמו בעולם בריקודים ובטקסים הפומביים של גירוש שדים, בפולחן "ראב", המושכים תיירים וחולים המבקשים מרפא. פרט ליוף קיימים עוד מרכזי לבו כמו וואקאם, קמברן ונגור. מרכזים אלה הפכו לפרברים של העיר הגדולה דקר[1]. לכן קיבלו בני לבו עם הזמן צביון של אוכלוסייה עירונית[4].

השםעריכה

מקור השם אינו ידוע. אחת ההשערות קישרה את שם של בני לבו למילה הוולפוית "לובו" שמשמעותה "לוחם". אטימולוגיות מופרכות חיפשו קשר לשם של לוב ולובים, תוך רמיזה למוצא מזרחי, צפון-אפריקאי של בני לבו[5].

מיקום גאוגרפיעריכה

לפי המפקד משנת 1988 בסנגל מספרם של בני לבו היה 56,758 מתוך אוכלוסייה כללית של 6,773,417 תושבים, כלומר 0.8% מתוכם[6]. לפי מקורות אחרים מספרם הגיע ל-90,000 או אפילו 200,000[2] הם חיים בעיקר בחצי האי קאפ ור, אבל גם לאורך כל החוף שבין פטיטי קוט לעיר סן-לואי.

היסטוריהעריכה

לפי תאוריות אתנו-פוליטיות מרחיקות לכת של מלומדים כמו השייח אנטה דיופ מקורם של בני לבו, של העם סררו וקבוצות אתניות אחרות בסנגל, היה במצרים ובלוב העתיקה. כך סבר גם ארמאן פייר אנגרוד שעל סמך סיפורים בעל פה מקומיים הסיק שבני לבו היו במקור עם נילוטי שהיגר מערבה [7][8][5]. תאוריות אלה נדחו על ידי חוקרים רבים, כולל ראסל שו או דאגלס תומאס [9][5] בימי הביניים תחת חסות אימפריית גאנה חיו בני לבו, סררים, טוקולורים, מנדינקה וולופים בכפיפה אחת. בשפה בני לבו קרובים מאוד לוולופים. רבים מקרבם מחשיבים עצמם כוולופים. עם זאת הם קבוצה בעלת מוצאים שונים שאימצו זהות מאוחדת אחת[5]. לפי אמהות שבטיות קמו בקרב בני לבו תריסר קלאנים :ואניר, יוקאב, יור, חאגאן, אה, דיאסיראטור, דנגאן ( deunguagne), בן (beigne), דורובה, חונחאבופ, דינדיר וסומבר. התפקידים החשובים בקרב בני לבו היו: ג'אראף - ראש הכפר, נדיי ג'מבור - ראש אספה של ג'מבורים, סלטיגה - מפקד הלוחמים, ונדיי ג'י רב - דובר האנשים. באופן מסורתי היו בני לבו דייגים. היו ביניהם גם חקלאים. מעמדם הכלכלי היה טוב. כשבשנת 1444 התחילו הפורטוגזים להתיישב באי גוריאה, הם גרשו משם בכוח את בני לבו. במאה -18 הם התיישבו בחצי האי קאפ-ור וגרשו משם תושבים אחרים. למשך מאות שנים ניסו בני לבו להשיג עצמאות כלפי הממלכות של הוולופים והסררים, וגם כלפי הפורטוגזים והצרפתים.

ישות מדינית-דתית אוטונומיתעריכה

בשנת 1790 בימי המלך של קאיור, דאמל אמארי נגונה נדלה קומבה פאל, במקביל להתאסלמות, זכתה קהילת לבו לעצמאות כלפי ממלכת וולוף של קאיור. אנשי הכפר בארני (Bargny) של בני לבו מוסלמים ובראשם באלוב דיופ, לימים דיאל דיופ, הביסו את צבאו של מלך קאיור, לפי האגדה בעזרת נחילי דבורים שנטפלו לחיילי האויב. במהלך הזמן בני ליבו אימצו כולם את דת האסלאם, עוד לפני הסררים ובני דיולה (ג'ולה) . מאבקם הסתיים בניצחון סופי בשנת 1812[4]. התיעוד האירופי הראשון עליהם נמצא בדיווחי הנוסע הצרפתי גספר תאודור מוליין בשנת 1818[5]. שטח מדינת לבו שמרכזה היה ביישוב יוף[4], השתרעה בין שוניות החול הצהוב מדיאנדר עד לגבעות התאומות של ואקאם, ובין האי נגור עד למצוקים האדומים של דיאלאו. בראש מדינת לבו עמד הסרין הגדול (serigne), הסרין של נדאקארו (דקר של היום ) שהיה מעין כהן דת ושופט קוראני . הסרין נדאקארו הראשון היה באלוב דיופ שנודע כאימאם דיאלי נגונה דיופ (1815-1795). הוא היה צאצא של שושלת אצילים מקאיור בשם דיובן. התפקיד "נדיי אי רב" היה מעין ראש ממשלה, נדיי ג'מבור היה ראש אספת הג'מבורים (הנבחרים המבוגרים), ג'אראף היה מעין שר האוצר והחקלאות, סלטיגה - מעין שר הביטחון והחוץ,, האימאם רטיב - מעין שר הדתות, חאלי - מעין שר המשפטים, ברגג' -מעין שר הדיג, ונדיי ג'י פריי - ראש אספת הפריי (הנבחרים הצעירים) ראשי מדינתם של בני לבו נעזרו ב-12 אספות "פנק" של 36 ג'מבורים עבור כל אזור שנקרא "פנק". אספות הפריי הורכבו מצעירים שהתחייבו ליישם את החלטות ההנהגה ולבצע את העבודות הציבוריות. "מדינת לבו" התחלקה לכמה קהילות שלכל אחת מהן הייתה אספה קהילתית משלה: כולל יוף, ואקאם, האן, גל-טאפה, ניאיי טיוקר,, שהיו קיימות עוד לפני הקמת העיר דקר. השלטון התחלק בין הסרין הגדול - כוהן דת, סרין נדאקארו - שופט והמנהיג העליון של הקהילה, אספה כלכלית ו12 האספות מקומיות. בתחילת המאה ה-19 בערך בשנת 1820 הסכים האימאם של דקר להקמת בית קברות נוצרי קתולי (בל אר) ולהקמתה של הקהילה הרומית-קתולית בעיר.

הכיבוש הצרפתיעריכה

מאוחר יותר בשנת 1859 פנה הגנרל הצרפתי לואי פדרב לבני לבו ולתושבי האי גוריאה להתגייס לצד 200 הלוחמים הצרפתים - קלעים ופוסילירים - נגד ממלכת סינה שבראשות המלך (מאד א סיניג) קומבה מדופן פאמאק דיוף. בקרב שהתנהל בלוגנדם (Logandème) ב-18 במאי 1859 הובסו הסררים של המלך סינה ועירם פטיק הוצתה. בני לבו זכו מידי הצרפתים למשטר של ניהול עצמי אותו שמרו עד היום. הם קיבלו שטרי קניין על אדמות והתפתחות העיר דקר בשטחם הפכה הרבה מהם למבוססים. בלז דיאן, ממוצא לבו (לפי אביו), הפך לנציג האפריקאי השחור הראשון בפרלמנט הצרפתי וגם הפקיד הבכיר השחור הראשון בממשלת צרפת, וכיהן שנים רבות כראש העיר דקר.

סנגלעריכה

כעת רפובליקת סנגל מכירה בסרין הגדול של דקר כראש קהילת לבו. הסרין הנוכחי הוא עבדולאי מכתר דיופ. גם האימאם רטיב של המסגד של דקר נבחר מקרב בני לבו.

המשפחות לבועריכה

משפחות גדולות מקרב בני לבו נמנו עם מייסדיה של העיר דקר. שמות משפחה מקובלים אצל בני לבו הם: נדוי, מבאי, דיאן, טיאו, גיי, מבנגה, פוי, נדיר, יאד, בחום, דיאן, סאמב, נגיראן, מנגאן, טיונגאן, טיום, טיאנדום, יום, סק, פאי . השם סק - מוצאו במבאו, אחד הכפרים העתיקים של חצי האי קאפ-ור. נקרא לפי המתיישב הראשון מבאו סק. השם דיאן (Diagne) הוא ממוצא מורי, הרבה וולפוים ובני לבו נושאים אותו אחרי וולפיזציה של תושבים מורים בעבר הרחוק. השם טיום מצוי גם אצל סררים. טיונגאן אצל פולאנים. השם נדוי נחשב אופייני לבני לבו. השמות דיאן ובחום הם ממקור סרר. ניתן למצוא את השמות גיי, מבנגה, גאי וסאמב אצל וולפוים ובני לבו כאחד. השמות הוולופים הטיפוסיים נדיאי ודיופ קיימים גם אצל בני לבו רבים.

פנק - החלוקה המנהלית של קהילת לבו בדקרעריכה

 
מתאבקים צעירים מקרב בני לבו. צילום מאת פרנסואה-אדמון פורטייה (1928-1862)

בני לבו של דקר מחולקים לתריסר יחידות טירטוריאליות הקרויות "פנק" : קאי פינדיו (Kaay Findiw), סנתיאבה (Santhiaba), מ'באקנדה (M'bakeundeu) גוי סלאן (Gouy Salaan), הוק (Hock)', נגאראף (Ngaraaf), תיירין (Thieurigne), יאח דייף (Yakh Dieuf), דייקו (Diécko), מבו (Mbot), Thieudeme (תיידם), קאי אוסמאנה דיים (Kaay Ousmana Diène) הן נמצאות בקבעים "פלאטו" ו"מדינה" של דקר.

שפהעריכה

בני לבו מדברים את השפה וולוף או ניב שלה, לבו וולוף. ומהווים תת-קבוצה ברב האתניה וולוף[1]

המטבחעריכה

בני לבו אוכלי בעיקר דגים ואורג. מעטים מגדלים תרנגולות ועזים במתכונת מוגבלת. אחד המאכלים האהובים הוא "סיבו-ג'ן" Ceebu-jenn - אורז ודג ברוטב ירקות עשיר, בנוסף אוכלים קיפודי ים מעושנים אותם מלקטים בסלעים שבחוף. אחד המשקאות המועדפים הוא התה הסנגלי - אטאיה. את התה מגישים בטקס, בשלושה סיבובים: בסיבוב הראשון - תה חזק ומר, בסיבוב השני - קצת יותר מתוק ולפעמים עם נענע, ובשלישי - מתוק מאוד עם הרבה נענע. טקס זה מסמל ידידות, ככל שהיא אורכת זמן, כך היא מתוקה יותר[1].

מנהגיםעריכה

פעילויות פנאי נפוצות הן סיפורי סיפורים, ריקודים ואמנויות קרב. הם מתכנסים לאירועים חגיגיים כמו הענקת שם לתינוקות שנולדו, חתונות ואחרות. אז מקיימים ימי "נגנטה" Ngente של תיפוף וריקודים[1][10].,

הסרינים הגדולים של דקרעריכה

  • 1795-1815 - דיאל דיופ
  • 1831-1815 - מטר דיופ
  • 1855-1831 - אלימאן דיול (Elimane Diol) (ממוצא טקולורי, מיוס לדיאל דיופ דרך אמו )
  • 1870-1855 - מוחמד דיופ, בנו של מטר דיופ
  • 1887-1870 תיירנו דיופ (Thierno Diop) המכונה "דיאל דיופ השני"
  • 1893-1887 - דמבה פאל דיופ
  • 1893- 1896 מסאמבה קוקי דיופ (ממוצא ק בנו של אלימאן דיול איורי)
  • 1942-1896 - אלפא דיול, בנו של אלימאן דיול
  • 1923-1915 - אבדו קונייה דיופ
  • 1962-1923 - אל האג' מוסה דיופ
  • 1969-1932 - אל האג' אברהימה דיופ
  • 1950-1949 - אבדולאי דיופ
  • 1985-1969 - אל מומאר מראם דיופ (El Momar Marème Diop)
  • 2013-1985 - אל האג' באסירו דיאן ( Bassirou Diagne El Hadji)
  • החל מ־2013 - אבדולאי מכתר דיופ

[11]

לקריאה נוספתעריכה

  • 1992 Assane Sylla - Le Peuple Lebou de la Presqu'Ile du Cap-Vert
  • Douglas H.Thomas, "Sufism, Mahdism and Nationalism: Limamou Laye and the Layennes of Senegal", A&C Black 2012,
  • Christian Saglio, Sénégal, Grandvaux, 2005, p. 24
  • Rachel Mueller - The Spirits Are My Neighbours: Women and the Rab Cult in Dakar, Senega, Honors Project in Anthropology, 2013, MacalesterCollege
  • Steven Cornelius, Mary Natvig Music - A Social Experience sec. edition, Routledge 2012

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא לבו בוויקישיתוף

Les Origines des familles Lebous

Richard Dumez, Moustapha Kâ - UNESCO Paris, 2000

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 The Joshua Project 2020
  2. ^ 1 2 Christian Saglio 2005 עמ' 24
  3. ^ R.Mueller ע' 41
  4. ^ 1 2 3 MCIA 2015
  5. ^ 1 2 3 4 5 D.H.Thomas עמ' 56
  6. ^ [Chiffres de la Division de la Statistique de Dakar cités dans Peuples du Sénégal, Éditions Sépia, 1996, p 182
  7. ^ Cheikh Anta Diop The African origin of civilization: myth or reality1954
  8. ^ Cheikh Anta Diop. Parente génétique de l’égyptien pharaonique et des langages Négro Africaines. Nouvelles éditions africaines . 1977
  9. ^ Russell G. Schuh. "The Use and Misuse of language in the study of African history" 1997
  10. ^ S.Cornelius, M.Natvig 2012
  11. ^ [באתר Au Senegal 2013