פתיחת התפריט הראשי

לואיג'י גלאני

לואיג'י גלאני

לואיג'י גָלֶאַני (איטלקית: Luigi Galleani;‏ 1861 - 4 בנובמבר 1931) היה אנרכיסט איטלקי, פעיל פוליטי בארצות הברית משנת 1901 ועד לגירושו ממנה בשנת 1919. ידוע כמי שהטיף לפעול בדרכים אלימות כנגד מוסדות, כולל התנקשות ב"רודנים" ו"אויבי העם". חסידיו, המכונים "גלאניסטים" (Galleanists), ביצעו סדרת פיגועים מ-1914 ועד 1932, שכללו הנחת פצצות והתנקשויות. הקבוצה חשודה שהייתה אחראית לפיצוץ בוול סטריט ב-1920 שבו נהרגו 38 איש. גלאני מסווג כיום כאנרכו-קומוניסט וכאנרכו-מרדן.

נעוריו ותחילת פעילותו הפוליטיתעריכה

גלאני נולד בוורצ'לי שבמחוז פיימונטה באיטליה להורים מהמעמד הבינוני. הוא הפך אנרכיסט עוד בטרם מלאו לו 20, כשלמד משפטים באוניברסיטת טורינו שבצפון איטליה. הוא פרש מלימודים בטרם השלים את התואר, והחל לקדם את דעותיו על אנרכיזם והאידיאלים של האנרכיסטים. ב-1880 הוא נמלט לצרפת לאחר שהמשטרה בטורינו ביקשה לאוסרו.

גלאני שהה בצרפת במשך קרוב ל-20 שנים. הוא שהה זמן קצר בשווייץ כשחבר לאנרכיסט והגאוגרף הצרפתי אליזה רקלו (Élisée Reclus). הוא סייע לרקלו בהכנת עבודת חייו "הגאוגרפיה החדשה" (La Nouvelle Geographie) וגם בארגון הפגנת הסטודנטים באוניברסיטת ז'נבה ב-1887 לזכרם של ההרוגים במהומות היימרקט בשיקגו. מסיבה זאת הוא נאסר וגורש משווייץ. לאחר שחזר לצרפת הוא גורש גם מארץ זו כמה שנים אחר-כך.

הוא חזר לאיטליה, וכמה שנים אחר כך נאסר והורשע בקשירת קשר, ונידון ל-5 שנות מאסר בכלא. החל מ-1894, בהיותו בן 31, הוא בילה יותר מחמש שנים בכלא ובגלות פנימית (domicilio coatto), בעיקר באי פנטלריה דרומית לסיציליה. בפנטלריה הוא פגש ונשא לאשה את מריה, שכבר הייתה אם לבן, סלווטורה. במשך השנים נולדו לזוג ארבעה ילדים. אמה גולדמן טוענת בזיכרונותיה כי פגשה את גלאני בבארה (Barre) שבוורמונט ב-1899, אך טענה זו אינה נכונה משום שבשנה זו שהה עדיין גלאני בפנטלריה, ממנה נמלט למצרים ב-1900.

במצרים הייתה קהילה גדולה של איטלקים גולים, וגליאני שהה במחיצת עמיתים אנרכיסטים במשך כמה חודשים. לאחר שהשלטונות במצרים דיווחו לו כי החלו דיונים בטיפול בצו ההסגרה שלו בחזרה לאיטליה, עזב גלאני את מצרים בחטף. הוא נסע לארצות הברית דרך לונדון והגיע ליעדו ב-1901 כשהוא בן 40.

פעילותו בארצות הבריתעריכה

זמן קצר לאחר שהגיע לארצות הברית התבלט גלאני בחוגים אנרכיסטים רדיקליים כנואם כריזמטי שהאמין שאלימות הכרחית על מנת לסלק מהשלטון את הקפיטליסטים, המדכאים את האדם העובד. גלאני התיישב בפטרסון שבניו ג'רזי ופעל כעורך "השאלה החברתית" (La Questione Sociale), כתב עת איטלקי אנרכיסטי מוביל בארצות הברית באותה תקופה. הוא התגאה בגלוי כי הוא חתרן, תועמלן מהפכני שחייו מוקדשים לחתירה תחת אושיות המוסדות והממשלה הקיימים באמצעות הפצת פילוסופיה פוליטית המבוססת על פעולה ישירה אלימה. על פי כל התיאורים בני זמנו היה גלאני נואם מוכשר וסנגור אפקטיבי מאוד של מדיניות האלימות המהפכנית. קרלו בודה (Carlo Buda), אחיו של מריו בודה, גלאניסט שייצר פצצות, אמר על גלאני. "היית שומע את גלאני נואם והיית נכון לרצוח את השוטר הראשון שנקרה בדרכך".

ב-1902 פתחו עובדי מפעל המשי בפטרסון בשביתה, גלאני השתמש ביכולות הנאום שלו וניסה לשכנע את העובדים להכריז על שביתה כללית וליזום מהפכה שתפיל את החברה הקפיטליסטית האמריקנית. כשהמשטרה פתחה באש על השובתים נפצע גלאני בפניו ומאוחר יותר הורשע בהסתה למרד. הוא נמלט לקנדה, אך זמן קצר אחר כך נאסר על ידי השלטונות שם והם גירשו אותו מיד בחזרה מעבר לגבול.

גלאני מצא את מקומו בקרב הקהילה האיטלקית בעיירה בארה (Barre) שבורמונט, שם המהגרים מאיטליה מצאו עבודה כסתתים במחצבות המקומיות. עובדים אלו היוו את עיקר קהיליית הסוציאליסטים והאנרכיסטים בבארה. גלאני השתתף במפגשי אנרכיסטים מקומיים, תקף סוציאליסטים "רכים", נשא נאומי חוצבי להבות, והמשיך לכתוב מאמרים ומסות פולמוסיות. הוא התפרסם כדוגל ב"תעמולה באמצעות מעשים" (לשון נקייה לפעולות טרור), והיה המייסד והעורך של עלון החדשות "כרוניקה חתרנית" (Cronaca Sovversiva), שהוא הדפיס ושלח בדואר ממשרדים בבארה. גלאני הדפיס את העלון האנרכיסטי במשך 15 שנים עד שהממשל הפדרלי של ארצות הברית סגר את העלון מתוקף "החוק נגד הסתה" של 1918.

כל גיליון של "כרוניקה חתרנית" כלל לא יותר מ-8 דפים. בשלב מסוים נטען בעלון כי יש לו 5,000 מינויים. העלון הציג נקודות השקפה על מגוון נושאים רדיקלים, כולל טענות כנגד קיומו של אלוהים, תמיכה באהבה חופשית, והתנגדות לרודנות ההיסטורית ובת זמננו של המדינה, כמו גם לסוציאליסטים פסיביים מדי. לעיתים קרובות כלל העלון רשימת כתובת ופרטים אישיים של אנשי עסקים, "מרגלים קפיטליסטיים", שוברי שביתה, ומגוון של "אויבי העם". כמה ספרים מפרי עטו של גלאני, דוגמת "הסוף לאנרכיזם?" (?La Fine dell'anarchismo), הם הרחבה של מאמרים שהופיעו קודם לכן ב"כרוניקה חתרנית" או אפילו קטעים נבחרים מהם.

בדפי ה"כרוניקה חתרנית" הרחיב גלאני את תורתו בדבר פעולה ישירה ותעמולה באמצעות מעשים. הוא שיבח את פעולותיו של גאטנו ברשי (Gaetano Bresci), חסיד נוסף של פעולה ישירה שעזב את ארצות הברית לאיטליה במטרה להתנקש בחייו של אומברטו הראשון, מלך איטליה. ספרו של גלאני "אנחות והתייפחויות: דיוקנים" (Aneliti e Singulti: Medaglioni), שהודפס לאחר מותו, נאסף ממאמרים שפרסם ב"כרוניקה חתרנית" שבהם הוא פיאר כמה ממניחי הפצצות והמתנקשים כגיבורי האנרכיזם.

אחת התוספות המעניינות ל"כרוניקה חתרנית" בגיליונותיו האחרונים הייתה פרסומת שהציעה לרכוש ספרון בעל השם התמים "הבריאות היא בתוכך!" (!La Salute è in voi) במחיר של 25 סנט. במודעה נכתב כי הספרון חייב להימצא בכל משפחה פרולטרית. ההקדמה לספרון, שהודפס לראשונה ב-1905, הסבירה בצורה ברורה את כוונתו. לתקן את "השגיאה" של המלצה על אלימות מבלי לתת לחתרנים את האמצעים הממשיים בהם ישתמשו להרוס מוסדות ופקידי ממשל. בפועל היה הספרון "הבריאות היא בתוכך!" מדריך מפורט להכנת פצצות, שבו, בין השאר, סיפק גלאני לקוראיו את הנוסחה הכימית לייצור ניטרוגליצרין כפי שהתקבל מחבר ומומחה לחומרי נפץ, פרופ' אטורה מולינרי (Attore Mlinari). הספרון נבחן על ידי יחידת ניטרול הפצצות במשטרת ניו יורק ונמצא מדויק ומעשי, אם כי טעות שביצע גלאני בעת שהעתיק את הנוסחה של מולינרי לייצור ניטרו גליצרין גרמה להתפוצצויות מוקדמות, כאשר יצרני הפצצות לא הבחינו בטעות (גלאני פרסם אזהרה ואת הנוסח הנכון בגיליון 1908 של ה"כרוניקה חתרנית").

פעולות אלימותעריכה

גלאני הלך והקצין בדעותיו שמשכו אחריו קבוצה גדולה של חסידים ממוצא איטלקי שקיבלו את הכינוי "גלאניסטים" (Galleanists), שהידועים בהם היו ניקולה סאקו וברתולומאו ונצטי. גלאני וקבוצתו קידמו אנרכיזם רדיקלי באמצעות נאומים, עלונים, הסתה לשביתות, מחאות פוליטיות, פגישות חשאיות ומעל לכל, פעולה ישירה. בחלוף הזמן עברו חסידיו של גלאני לפצצות ואמצעים אלימים אחרים על מנת להעביר את המסר שלהם, דרך פעולה שגלאני תמך בה במופגן, אך כנראה שלא שהשתתף בה בעצמו מעולם, למעט כתיבת המדריך ליצירת פצצות !La Salute è in voi.

ההיסטוריונים מאמינים שחסידיו של גלאני החלו בשימוש בפצצות ב-1914, באותה שנה בה הדפיס גלאני את ספרו Faccia a Faccia col Nemico ("פנים אל פנים מול האויב"), שבו שיבח רוצחים אנרכיסטים כקדושים מעונים וכגיבורי המהפכה. גלאניסטים היו מעורבים בלפחות שני פיצוצים בניו יורק לאחר שהמשטרה פיזרה בכוח הפגנה מול ביתו של ג'ון ד. רוקפלר. במהלך החודשים הבאים התרחשו פיצוצים במוסדות שונים בניו יורק: תחנות משטרה, כנסיות ובתי משפט. בינואר 1915 חשפה המשטרה מזימה לפוצץ את קתדרלת פטריק הקדוש, והיא נקשרה לגלאניסטים לאחר שעותק של המדריך לייצור פצצות !La Salute è in voi נתגלה בביתו של אחד החשודים.

עד הצטרפותה של ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה יזמו גלאניסטים מספר אירועים אלימים שכללו, הנחת פצצות, דקירת שוטר, והחמור מכולם - ניסיון הרעלה באמצעות הוספת ארסן למרק שהוכן לאורחים בסעודה חגיגית ב-1916 שבה השתתפו תעשיינים, אנשי עסקים, אנשי כספים ועורכי דין. איש לא מת, אך רבים סבלו ייסורים. המרעיל, נסטור דונדוליו (Nestor Dondoglio) הצליח להתחמק וחי עד מותו ב-1932 במסתור בבתיהם של גלאניסטים אחרים. עם הצטרפות ארצות הברית למלחמה והנהגת גיוס החובה, עודד גלאני את חסידיו לעקור למקסיקו. במקסיקו, כך טען, יוכלו לחכות למהפכה הקרבה, וגם להימלט מהגיוס. תנאי החיים במקסיקו היו קשים ולכן בסוף 1917 חזרו מרביתם לארצות הברית וחידשו את הפעולות האלימות. פצצות התפוצצו בניו יורק, בסן פרנסיסקו ובוושינגטון די. סי.. האירוע החמור ביותר היה בנובמבר 1917 במילווקי שם נהרגו תשעה שוטרים ואזרחית. בפברואר 1918 פשטו הרשויות על משרדי ה"כרוניקה החתרנית", סגרו אותם ואסרו את העורכים.

כתוצאה מהאלימות ואי השקט החברתי העביר הקונגרס של ארצות הברית באוקטובר 1918 תוספת לחוק ההגירה שקיבלה את הכינוי "חוק הרחקת האנרכיסטים". התוספת לחוק אפשרה לפקח על תושבים זרים הפעילים בארגונים פוליטיים אנרכיסטיים או מהפכניים. בתגובה הכריזו גלאני ותומכיו מלחמה על ממשלת ארצות הברית והדפיסו את האיום: "גירוש לא יעצור את הסופה מלהגיע לחופים אלו. הסערה היא פנימית ובקרוב תקפוץ עליכם, ותכריע ותחסל אתכם בדם ואש.. אנו נפוצץ אתכם בדינמיט". הם מימשו את האיום בסדרה של פיצוצים במהלך 1919, שבשיאה, ביוני 1919, הצליחו הגלאניסטים לפוצץ שמונה פצצות באותו יום בסמוך לבתיהם של פוליטיקאים שתמכו בהצעת החוק, תובעים שפעלו כנגד אנרכיסטים ושופטים שדנו אנרכיסטים למאסר. איש מבין הקורבנות המיועדים לא נפגע, אבל שני עוברי אורח נהרגו, ובאחד המקרים התפוצצה הפצצה שנשא הגלאניסט קרלו ולדינוצ'י, עורך לשעבר של "כרוניקה חתרנית", בטרם זמנה והוא נהרג. אל הפצצות צורף עלון שאיים במלחמת מעמדות ובכוונת האנרכיסטים להרוס את כל המוסדות השלטוניים. המשטרה הצליחה לאתר את בית הדפוס שהדפיס את העלון ואסרה שני גלאניסטים שעבדו בו. אחד מהם קפץ (או נדחף) אל מותו מהקומה הארבעה העשר, והשני הודה באחריותו להדפסת העלון, אך סירב לדבר ומכיוון שלמשטרה לא היו הוכחות נוספות הוא גורש לאיטליה.

בתמיכת דעת הקהל והעיתונות בארצות הברית, שדרשו פעולה כנגד האחראים לפיגועים, הורה אלכסנדר מיצ'ל פאלמר (Alexander Mitchell Palmer), התובע הכללי של ארצות הברית, לפקידי ממשל להתחיל בחקירות נמרצות. הם השתמשו במגוון דרכים שכללו בין השאר האזנות סתר בלא היתר וסקירה של רשימות התפוצה של כתבי עת רדיקליים על מנת לחקור אלפי אנרכיסטים, קומוניסטים ורדיקלים אחרים. לאחר שהצליחו להשיג הוכחות הם אסרו ואחר כך גירשו מארצות הברית את המספר הרב ביותר של רדיקלים שאפשר להם חוק ההגירה, פעולות שכונו "פשיטות פאלמר" (Palmer Raids).

גירושעריכה

לואג'י גלאני ושמונה מחסידיו גורשו לאיטליה ביוני 1919, שלושה שבועות לאחר גל הפיגועים של ה-2 ביוני. על אף שלא היו בידי השלטונות הוכחות מוצקות להאשים את גלאני, הם יכול לגרשו משום שהיה תושב זר שעודד בגלוי את הפלת הממשלה בדרכים אלימות וכתב את המדריך לייצור פצצות הקרוי La Salute è in voi! ("הבריאות בתוכך"). עם הגיעו לאיטליה הוא נשלח בפקודת השלטון האיטלקי לגלות פנימית באי מול חופי איטליה. לאחר שמוסוליני עלה לשלטון היה גלאני נתון למעקב משטרתי. מאוחר יותר הותר לו לחזור לאיטליה גופא, אך המעקב המשטרתי אחר תנועותיו נמשך. גלאני מת מהתקף לב בשנת 1931 כשהוא בן 70.

מורשתועריכה

לאחר גירושו של גלאני והרשעתם של סאקו וונצטי ברצח המשיכו הגלאניסטים בפעולותיהם הרצחניות. בין השאר חשודים גלאניסטים, בייחוד מריו בודה (המכונה מייק בודה), בפיצוץ שאירע בוול סטריט ב-1920 שבו נהרגו 38 איש ו-143 נפצעו קשה, ובפיצוצים שהתבצעו ב-1927 וב-1932 בהם המטרות היו שופטים וסוהרים, כאשר המטרות המרכזיות היו השופט וובסטר תייר (Webster Thayer) ששפט את סאקו וונצטי ורוברט אליוט (Robert Elliott) שהיה תליינם של השניים. אבל בסופו של דבר גורשו כל הגלאניסטים הפעילים מארצות הברית. רובם בחזרה לאיטליה, חלקם לארגנטינה, וגל הפיגועים פסק.

לקריאה נוספתעריכה

  • Avrich, Paul, Sacco and Vanzetti: The Anarchist Background, Princeton University Press (1991)
  • Avrich, Paul, Anarchist Voices: An Oral History of Anarchism in America, Princeton: Princeton University Press (1996)
  • Davis, Mike Buda's Wagon: A Brief History Of The Car Bomb, United Kingdom: Verso Press (2007)
  • Manning, Lona, 9/16/20: Terrorists Bomb Wall Street, Crime Magazine, January 15, 2006
  • McCormick, Charles H., Hopeless Cases: The Hunt for the Red Scare Terrorist Bombers, University Press of America (2005), ISBN 0761831339, 9780761831334

קישורים חיצונייםעריכה