לואיזה זיידלר
לואיזה זיידלר (בגרמנית: Louise Seidler; 15 במאי 1786 – 7 באוקטובר 1866) הייתה ציירת גרמנית בחצרם של הדוכסים הגדולים של ויימאר ושומרת אוסף האמנות שלהם, וחברה קרובה של המשורר גתה.[1]
 | |
| לידה |
15 במאי 1786 ינה, דוכסות סקסוניה-ויימאר  |
|---|---|
| פטירה |
7 באוקטובר 1866 (בגיל 80) ויימאר, הדוכסות הגדולה של סקסוניה-ויימאר-אייזנך |
| מקום קבורה |
בית הקברות ההיסטורי בוויימאר |
| הושפעה על ידי |
כריסטיאן לברכט פוגל, גרהארד פון קיגלגן, Jakob Wilhelm Roux |
  | |
ביוגרפיה
עריכהראשית חייה
עריכהלואיזה זיידלר נולדה ב-15 במאי 1786 נולדה לאקדמאי באוניברסיטת ינה. היא בילתה את נעוריה עם סבתה (שלימדה אותה מוזיקה וציור) ואז במות סבתה אומצה על ידי אשתו של רופא בגותה. אהבתה לאמנות פותחה רק על ידי הפסל פרידריך וילהלם אויגן דל (אנ'), שחזר לגותה לאחר שהות בת אחת עשרה שנים ברומא.
חזרה לינה
עריכההיא חזרה לינה וגרה בבית אביה, בסמוך לביתו של גתה והכירה אותו מילדותה. בינה התיידדה גם עם סילבי פון ציגזאר (אנ') ופאולינה גוטר (אנ'), לימים רעייתו של פרידריך וילהלם שלינג. לואיזה זיידלר התקבלה לחוגים האינטלקטואליים בעיר, שכללו את פרידריך שילר, יוהאן גוטליב פיכטה, פרידריך וילהלם שלינג, גאורג וילהלם פרידריך הגל, האחים אלכסנדר ווילהלם פון הומבולדט ואחרים. גתה פגש אותה בעיקר בביתו של המו"ל קרל פרידריך ארנסט פרומן (אנ'), והחל להתעניין בה מאוד.
נישואים
עריכהב-14 באוקטובר 1806 ניצחו הצרפתים בקרב בינה וב-1806 ו-1807 כבשו את ינה, וחשפו את תושביה לשוד וגזל. במהלך תקופה זו לואיזה התאהבה ונישאה לרופא הצבאי ג'פרוי. בפקודות שקיבל לפני חתונתו הוא הועבר לספרד, שם נפטר מחום בבית חולים צבאי. לאחר מכן הוריה שלחו את לואיזה האלמנה לדרזדן כדי להסיט אותה מהאבל.
קריירת ציור מוקדמת
עריכהבביקורה בגלריה בדרזדן, שהרשימה גם את גתה, היא החליטה להיות ציירת והתקדמה במהירות, לאחר שהפכה לתלמידה של הצייר והמורה כריסטיאן לברכט פוגל, שלימד אותה בחינם. גתה שהה בדרזדן במשך 10 ימים בנסיעתו חזרה מקרלסבאד, והיה כל כך מרוצה מההעתק של לואיזה ל"סנט ססיליה" של קרלו דולצ'ה, שהוא הזמין אותה לוויימאר, שם ציירה את דיוקנו.[2]
עד למות אמה ב-23 בספטמבר 1814 היא בילתה את חודשי החורף בוויימאר ובינה ובחודשי הקיץ בדרזדן, ועברה הכשרה נוספת בציור. בחורף 1811 היא הוזמנה לגותה על ידי הדוכס אוגוסטוס לצייר אותו, אשתו השנייה קרולין אמאלי והנסיכה לואיזה (בתו מנישואיו הראשונים).
מות אמה ב-23 בספטמבר 1814 סימן שבר בחייה, והיא חזרה לאביה בינה, כראש משק הבית שלו, אף על פי שהיא עדיין ראתה הצלחה בעבודתה האמנותית.
מינכן (1817–1818)
עריכהבזכות גתה היא קיבלה מלגה לשנה מהדוכס קרל אוגוסטוס כדי לנסוע למינכן לשנה נוספת להכשרה בציור. ב-4 ביולי 1817 נסעה למינכן, ועם מכתבי המלצה של גתה. במינכן פגשה שוב את חברתה פאולינה גוטר, שבשנת 1812 התחתנה עם הפילוסוף פרידריך וילהלם שלינג, ובביתה פגשה את המשורר השוודי פר דניאל אמדאוס אטרבום.
בהשפעתו של מנהל האקדמיה לנגר, סגנון הציור של לואיזה הפך לעצמאי יותר ככל שעברה מהעתקת יצירות האמנות של אחרים ללימוד הטבע (שאותו הזניחה בעבר). למרות זאת, היא עדיין העתיקה ציור של רפאל במינכן עבור הדוכס והפיקה רישום בארמון נימפנבורג עבור גתה. הדוכס נעתר לבקשתה למלגה נוספת לאיטליה.
איטליה (1818-23)
עריכהב-20 בספטמבר 1818 לואיזה יצאה לטיול באיטליה והגיעה לרומא ב-30 באוקטובר שלאחר מכן. היא חיה בחוג האמנותי של העיר, בה גם ביקרו יוליוס שנור פון קרולספלד והאחים יוהאן ופיליפ וייט. במושבה הגרמנית של הציירים והפסלים היא מצאה דרך לחיים האמנותיים והחברתיים של העיר ויוצריה.[3]
באביב 1819 היא בילתה חודשים רבים בנאפולי ובסתיו 1820 בפירנצה, על מנת להעתיק את "מדונה דל גרנדוקה" ו"מדונה דל קרדלינו" של רפאל (שניהם במוזיאון אופיצי) עבור הדוכס הגדול קרל אוגוסטוס. הצייר פרידריך פרלר התרשם כל כך מהעותקים שלה שהוא כינה אותם "העותקים הטובים ביותר שאני מכיר". עותק נוסף, נקנה על ידי המלך לואי הראשון מבוואריה בשנת 1826 במינכן. בסוף הסתיו 1821 היא עזבה את פירנצה לרומא.
באפריל ובמאי 1822 היא העתיקה את "נגני הכינור", כאשר העותק לימים היה חלק מהאוסף בארמון בפוטסדאם. במקביל החלה בציור משלה "אליזבת הקדושה מחלקת נדבות". לואיזה אמרה כי זמנה באיטליה היה המאושר בחייה, אך תקופה זו הגיעה לסיומה כאשר בשנת 1823 קיבלה ידיעה כי אביה חלה קשה והיא נאלצה לחזור לגרמניה.
חזרה לוויימאר
עריכהרק בשובה לוויימאר היא מצאה זמן להשלים את עבודתה "אליזבת הקדושה מחלקת נדבות". בהמלצתם של גתה ויוהאן היינריך מאייר. הדוכס קרל אוגוסטוס, העמיד אותה בראש אנשי החינוך של בתו.[3]
בשנת 1824 מינה אותה קרל אוגוסטוס כאחראית לאוסף האמנות הגדול בוויימאר. למעט כמה מסעות לואיזה נשארה בוויימאר וזכתה להערכה רבה בחוגי החברה. היא ניהלה התכתבות ערה עם אישים שונים. ממש עד מותו בשנת 1832 גתה היה אסיר תודה ללואיזה על קידומה בקריירה שלו (ולהפך) ומותו הכניס אותה לאבל עמוק.
בסתיו 1832, היא נסעה לנסיעה שנייה לאיטליה, שנמשכה קצת יותר משנה. מעל לכל היא שמרה על יחסיה עם הצייר פרידריך פרלר, אשר נתן לה השראה לצייר ציורי דת, שהסיטו אותה מהיצירה האמנותית לאחר חזרתה מאיטליה.
עיוורון שפגע בה והתגבר לקראת סוף חייה, מנע גם השלמת רבים מעבודותיה.
גלריה
עריכה-
הבריחה למצרים -
קרל אלכסנדר -
גתה -
דיוקן אישה -
ניקיטה ינובסקי -
המדונה
.JPG)
.jpg)
קישורים חיצוניים
עריכה
הערות שוליים
עריכה- ^ Deutsche Biographie, Seidler, Louise - Deutsche Biographie, www.deutsche-biographie.de (בגרמנית)
- ^ Historische Commission bei der königl. Akademie der Wissenschaften, Allgemeine Deutsche Biographie, Bd. 33, 1., München/Leipzig: Duncker & Humblot, 1891, Allgemeine Deutsche Biographie, עמ' 642
- ^ 1 2 Louise Seidler, Erinnerungen der Malerin Louise Seidler. Hrsg. von Hermann Uhde, Berlin Propyläen, [c1922]
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "לואיזה זיידלר".