פתיחת התפריט הראשי

לוריין הנסברי

מחזאית וסופרת אמריקאית

לוריין ויויאן הנסברי אנגלית: Lorraine Vivian Hansberry;‏ 19 במאי 193012 בינואר 1965) הייתה סופרת ומחזאית אפרו-אמריקאית לסבית.[1]

לוריין הנסברי
Lorraine Hansberry
לוריין הנסברי
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה 19 במאי 1930
שיקגו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 12 בינואר 1965 (בגיל 34)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מחזאית, סופרת, במאית תיאטרון, משוררת, תסריטאית, פעילת זכויות אדם
לאום אפרו-אמריקאית
מקום לימודים אוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, ניו סקול עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה החוויה השחורה, גזענות, אנטי-קולוניאליזם, זכויות להט"ב
יצירות בולטות צימוק בשמש
פרסים והוקרה היכל התהילה הגאה של שיקגו (1999) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היא הייתה האישה השחורה הראשונה לכתוב מחזה שבוצע בברודוויי. העבודה המוכרת ביותר שלה היא "צימוק בשמש", המתאר את חייהם של שחורים אמריקאים בשיקגו, בתקופת ההפרדה הגזעית. משפחתה של הנסברי עצמה נאבקה בהפרדה גזעית על פי חוק, והתעמתה אל מול רישום בטאבו שמנע מהם בעלות על ביתם בהגבלת גזע, במקרה משפטי שבסופו של דבר הגיע עד בית המשפט העליון במקרה הנסברי נגד לי. הכותרת של המחזה נלקחה מתוך השיר "הארלם" מאת לנגסטון יוז: "מה קורה לחלום שנדחה? האם הוא מתייבש כמו צימוק בשמש?"

אחרי שעברה לניו-יורק, הנסברי עבדה בעיתון הפאן-אפריקניסטי "חירות", שם עבדה מול אינטלקטואלים מובילים של זמנה, לדוגמת פול רובסון וויליאם א. ב. דו בויז. בתקופה זו עבודתה התמקדה במאבקי שחרור באפריקה והשפעתם על העולם. הנסברי עצמה הייתה לסבית, וחופש מיני הוא נושא חשוב בכמה מן העבודות שלה. היא נפטרה מסרטן בגיל 34. הנסברי היא מקור ההשראה של השיר של נינה סימון "להיות צעיר, מוכשר ושחור".

רקע משפחתי עריכה

לוריין הנסברי הייתה הצעירה מבין ארבעת ילדיהם של קארל אוגוסטוס הנסברי, מתווך נדל"ן מצליח אשר גם רץ כרפובליקני לקונגרס, ללא הצלחה; ונני לואיז (לבית פרי), מורה בבית הספר. ב-1938, אביה קנה בית באזור וושינגטון פארק בצד הדרומי של שיקגו, דבר שהעלה את חמתם של השכנים הלבנים.[2] השכנים פתחו במאבק משפטי לסלק את משפחת הנסברי מהשכונה, והמקרה הגיע עד בית המשפט העליון, כאשר החלטתם בתיק הנסברי נגד לי הייתה שהגבלות גזעיות ברישום מקרקעין ניתנות לערעור, אך אינן פסולות מיסודן.[3]

הנסברי כתבה על תקופה זו, כיצד כילדה בת שמונה ראתה את אמה מפטרלת חמושה בבית ובחצר, אל מול המוני שכנים לבנים שהיו מתקבצים בפתח הבית, צועקים ססמאות גזעניות ואיומים, ואף תוקפים את יושבי הבית באבנים ולבנים.[4]

קארל נפטר בשנת 1946, כאשר לוריין הייתה בת חמש עשרה.

משפחת הנסברי הייתה משפחה מובילה בקהילה השחורה. הוריה וקרוביה נתנו ידם לפוליטיקה, אקדמיה ותרבות.[5]

השכלהעריכה

הנסברי למדה באוניברסיטת ויסקונסין–מדיסון, שם היא נמשכה מיד לפעילות פוליטית, ואחד מהפרויקטים הראשונים שלה היה ייסוד מעונות מעורבים גזעית.

היא התנדבה במסע הבחירות לנשיאות של הנרי וולאס ב-1948, למרות התנגדותה של אמה. בקיץ 1949 היא למדה אמנות באוניברסיטת גוודלחארה שבמקסיקו.[4]

ניו יורקעריכה

בשנת 1950 עזבה את מדיסון כדי להמשיך בקריירה כסופרת בניו יורק, שם למדה בניו סקול. היא עברה לגור בהארלם ב-1951 ונהייתה פעילה במאבקים שחורים, כגון המאבק נגד פינויים מדירות.[2]

עיתון "חירות"עריכה

בשנת 1951, היא הצטרפה לצוות העיתון השחור "חירות", שנערך על ידי לואיס אי ברנהם ופורסם על ידי פול רובסון. היא הייתה עובדת בין היתר עם ויליאם א. ב. דו בויז, שמשרדו היה באותו הבניין, ועם פעילים פאן-אפריקניים אחרים. בעיתון, היא שימשה כ"פקידת מינויים, פקידת קבלה, כתבנית ועוזרת עריכה" בנוסף לכתיבת ידיעות חדשותיות ומאמרי מערכת.

בנוסף למאבקים המקומיים שהייתה פעילה בהם, כמו התנועה לזכויות האזרח, היא גם תרמה למאבקים בינלאומיים נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם. הנסברי כתבה בתמיכה למרד מאו מאו בקניה, והעבירה ביקורת נוקבת על העיתונות המרכזית בשל הסיקור המוטה שלה.[5]

לעיתים קרובות, הנסברי הייתה מסבירה את המאבקים הגלובליים האלו במושגים של מאבקיהן של הנשים שבהם לשוויון. היא התעניינה במיוחד במצב של נשים במצרים, "ערש התרבות האסלאמית, שם נשים הובילו את אחד המאבקים החשובים ביותר בעולם עבור השוויון של מגדרן."[6]

ב-1952, הנסברי השתתפה בוועידת השלום במונטווידאו, אורוגוואי, במקום פול רובסון, אשר נשללה ממנו הזכות לצאת מתחומי ארצות הברית על ידי מחלקת המדינה.[7]

נישואיםעריכה

ב-20 ביוני 1953, נישאה הנסברי לרוברט נמירוף, מו"ל, משורר ופעיל פוליטי יהודי.[8] השניים עברו לגור בגריניץ' וילג', השכונה בה התרחשו אירועי המחזה שלה The Sign in Sidney Brustein's Window. כששיר שכתב נמירוף היה ללהיט, זה איפשר להנסברי להתחיל לכתוב במשרה מלאה.[2] בלילה לפני החתונה שלהם ב-1953, הנסברי ונמירוף השתתפו במחאה נגד ההוצאה להורג של יוליוס ואתל רוזנברג בניו יורק.[9]

הנסברי לא הזדהתה כלפי חוץ בשלב זה כלסבית, אך מכתביה ועבודות ששמרה בסוד מתקופה זו מאשרים את היותה לסבית. היא הייתה פעילה למען זכויות להט"ב, וכתבה על פמיניזם ועל הומופוביה. היא הייתה חברה בבנותיה של ביליטיס ותרמה חומר למגזין הארגון, "הסולם", ב-1957 עליו חתמה בראשי התיבות שלה, "LHN." היא נפרדה מבעלה בשלב זה, אך הם המשיכו לעבוד ביחד.[10][11][12]

בתקופה זו כתבה את צימוק בשמש, אשר הושלם בשנת 1957.

הצלחה כמחזאיתעריכה

צימוק בשמש, אשר פתח ב-11 במרץ 1959, היה המחזה הראשון שנכתב על ידי אישה אפרו-אמריקנית שהוצג בברודוויי. הנסברי בת ה-29 גם הייתה למחזאית האמריקאית הצעירה ביותר, והאישה החמישית לקבל את פרס מבקרי התיאטרון עבור המחזה הטוב ביותר. במהלך השנתיים הבאות, צימוק בשמש תורגם ל-35 שפות, ועלה לבמות בכל רחבי העולם.[4]

הנסברי כתבה שני תסריטים על בסיס המחזה, ושניהם נדחו כשנויים מידי במחלוקת על ידי סרטי קולומביה. אחר כך, ב-1960, רשת NBC הזמינה ממנה תסריט לתוכנית טלוויזיה על עבדות, והנסברי כתבה את The Drinking Gourd. גם תסריט זה נדחה, אף על פי שהרשת אמרה שהוא "מעולה".

באותה שנה, אובחנה הנסברי עם סרטן הלבלב. היא עברה שני ניתוחים, ב-24 ביוני ו-2 באוגוסט. שניהם נכשלו בהסרת הסרטן.

בשנת 1963, הנסברי השתתפה בפגישה עם התובע הכללי רוברט קנדי, שאורגנה על ידי ג'יימס בולדווין.

ב-10 במרץ 1964, הנסברי ונמירוף התגרשו רשמית, ועדיין המשיכו לעבוד יחד.[2]

אמונותעריכה

הנסברי הייתה אתאיסטית.[13]

על פי ההיסטוריונית פאנון צ'ה וילקינס, "הנסברי האמינה כי השגת זכויות האזרח בארצות הברית והשגת העצמאות של המושבות באפריקה הם שני צדדים של אותו מטבע, המציגים אתגרים דומים עבור האפריקאים בשני עברי האוקיינוס האטלנטי."[5] בתגובה להכרזת העצמאות של גאנה, בראשותו של קוואמי נקרומה, הנסברי כתבה: "ההבטחה של העתיד של גאנה הוא ההבטחה של כל אנשי הצבע בעולם; הבטחת החירות."[6]

לגבי הטקטיקות, הנסברי הייתה סבורה שהשחורים "חייבים לשקול כל אמצעי למאבק: חוקי, לא חוקי, פסיבי, אקטיבי, אלים ולא אלים.... הם חייבים להציק, להתווכח, לעתור, לתרום כסף למאבקים בבתי המשפט, לשבות, לחסום, להחרים, לשיר מזמורים, להתפלל על המדרגות - ולירות מחלונות בתיהם כאשר הגזענים באים אל תוך הקהילות שלהם."

באספת דיבייט ביוני 15 1964, הנסברי ביקרה ליברלים לבנים שמתנגדים לאי-ציות אזרחי, והביעה את הצורך "לעודד את הליברל הלבן להפסיק להיות ליברל ולהיות לרדיקל אמריקאי." במקביל, היא אמרה, "כמה מהאנשים הראשונים שמתו עד כה במאבק זה היו גברים לבנים". היא גם כתבה בעבודותיה על דיכוי נשים, ובמיוחד על הדיכוי הכפול של נשים שחורות - שחוות גם סקסיזם וגם גזענות - והזהירה שמי שמדוכה פעמיים עלולה להיות מיליטנטית כפליים.[2]

הנסברי הייתה מזועזעת מההפצצות הגרעיניות בהירושימה ונגסאקי, והביעה משאלה לעתיד שבו: "אף אחד לא נלחם. אנחנו נפטרים מכל הפצצות הקטנות—ומהפצצות הגדולות." היא כן האמינה בזכותם של אנשים להגן על עצמם בכוח נגד מדכאיהם.[2]

ה-FBI החל מעקב אחר הנסברי כאשר היא התכוננה לוועידת השלום במונטווידאו. בוושינגטון הבירה, הבולשת חיפשה בתיקיית הדרכון שלה, במאמץ "להשיג כל חומר רקע עליה, כל מידע מפליל הכלול בתיק, וכן תצלום ותיאור מדויק", ואילו סוכנים במילווקי ושיקגו חקרו את הרקע האישי שלה. מאוחר יותר, הבולשת גם כתבה דו"ח ביקורת על "צימוק בשמש" בו מודגשים האספקטים הפאן-אפריקניסטים כמסוכנים.[7]

מותהעריכה

הנסברי נפטרה מסרטן הלבלב ב-12 בינואר 1965, בגיל 34.[14] ג'יימס בולדווין היה סבור כי "זה כלל לא מופרך לחשוד כי הדברים שהיא ראתה תרמו למתח שהרג אותה, מכיוון שהמאמץ אשר לוריין הקדישה היה יותר מאשר מספיק כדי להרוג אדם."[15]

ההלוויה התקיימה בהארלם ב-15 בינואר 1965. פול רובסון והפעיל ג'יימס פורמן נתנו את ההספדים.[2] איש הדת שביצע את הטקס, יוג'ין קלנדר, הקריא הודעות מבולדווין וממרטין לותר קינג, אשר כתב: "היכולת היצירתית שלה והבנתה המעמיקה בנושאים החברתיים העומדים בפני העולם היום יהיו להשראה לדורות שטרם נולדו." היא קבורה בבית העלמין של הכנסייה אסבורי יונייטד בקרוטון-און-הדסון, ניו יורק.[16]

עבודות שהתפרסמו לאחר מותהעריכה

בעלה לשעבר של הנסברי, רוברט נמירוף, היה למוציא לפועל על פי צוואתה למספר כתבי יד לא גמורים. הוא הוסיף שינויים קלים כדי להשלים את המחזה Les Blancs, אותו כינה יוליוס לסטר עבודתה הטובה ביותר, והוא גם איגד מגוון כתבים קצרים שלה למחזה To Be Young, Gifted and Black (להיות צעיר, מוכשר ושחור), אשר היה המחזה שרץ לתקופה הארוכה ביותר אוף ברודוויי בשנת 1968-69.[17] שנה לאחר מכן, יצא המחזה בגרסת ספר בכותרת "להיות צעיר, מוכשר ושחור: לוריין הנסברי במילים שלה". היא השאירה מאחור רומן לא גמור, ומספר מחזות נוספים, כולל The Drinking Gourd ו-What Use Are Flowers?, במגוון רחב של נושאים, מעבדות ועד עתיד פוסט-אפוקליפטי.[2]

מורשתעריכה

נינה סימון הוציאה שיר על הנסברי ב-1969 בשם "להיות צעיר, מוכשר ושחור." כותרת השיר מתייחסת לכותרת העבודה האוטוביוגרפית של הנסברי, אותה היא טבעה כאשר דיברה על הזוכים בפרס לכתיבה יצירתית במאי 1964, אז אמרה, "עד כמה שזה מרגש להיות צעיר ומוכשר בזמנים אלו, זה נכון כפליים, ודינמי כפליים - להיות צעיר, מוכשר ושחור."[18] סימון כתבה את השיר יחד עם משורר בשם ולדן אירווין, לו היא אמרה שהיא רוצה שהמילים "יגרמו לילדים שחורים בכל רחבי העולם להרגיש טוב עם עצמם לנצח." כשאירווין קרא את מילות השיר לאחר שהוא סיים לכתוב אותו, הוא חשב, "זה לא אני כתבתי את זה. אלוהים כתב את זה דרכי." בהקדמה מוקלטת לשיר, סימון סיפרה על הקושי לאבד חברה כה קרובה ואמנית מוכשרת.

ב-1999 הנסברי הוכנסה להיכל התהילה הלהט"בי בשיקגו, וב-2013 הוספה ל-"Legacy Walk" בשיקגו, מיצג ציבורי לכבוד אנשים והיסטוריה להט"בית.

ב-2002 נכללה הנסברי ברשימת "100 הסופרים האפרו-אמריקאים הגדולים" של חוקר הספרות מולפי קטה אסאנטה.

תיאטרון לוריין הנסברי בסן פרנסיסקו, אשר נקרא על שמה, מתמחה במחזות של אמנים אפרו-אמריקאים.

מספר בתי ספר נקראים על שמה, וכן בניינים בקמפוסים.[19] 

ביום השנה השמונים להולדתה, שודרה תוכנית לזכרה ברדיו BBC.[20]

כתביהעריכה

  • A Raisin in the Sun (1959)
  • A Raisin in the Sun, screenplay (1961)
  • "On Summer" (essay) (1960)
  • The Drinking Gourd (1960)
  • What Use Are Flowers? (written c. 1962)
  • The Arrival of Mr. Todog – parody of Waiting for Godot
  • The Movement: Documentary of a Struggle for Equality (1964)
  • The Sign in Sidney Brustein's Window (1965)
  • To Be Young, Gifted and Black: Lorraine Hansberry in Her Own Words (1969)
  • Les Blancs: The Collected Last Plays / by Lorraine Hansberry. Edited by Robert Nemiroff (1994)
  • Toussaint. This fragment from a work in progress, unfinished at the time of Hansberry's untimely death, deals with a Haitian plantation owner and his wife whose lives are soon to change drastically as a result of the revolution of Toussaint L'Ouverture. (From the Samuel French, Inc. catalogue of plays.)

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Higashida, Cheryl, “To Be (come) Young, Gay, and Black: Lorraine Hansberry’s Existentialist Routes to Anticolonialism,” American Quarterly, 60 (December 2008), 899–924.
  • James, Rosetta. Cliff Notes on Hansberry’s A Raisin in the Sun. Lincoln, Nebraska: Cliff Notes Inc., 1992
  • Tripp, Janet (1997). Lorraine Hansberry. Lucent Books. ISBN 9781560060819.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Lipari, Lisbeth. "Queering the borders: Lorraine Hansberry’s 1957 Letters to The Ladder" Paper presented at the annual meeting of the International Communication Association, Marriott Hotel, San Diego, CA, May 27, 2003. Online. 2008-06-28.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Carter, Stephen R. "Commitment amid Complexity: Lorraine Hansberry's Life in Action." MELUS 7(3), Autumn 1980. via JStor.
  3. ^ "The History Behind Hansberry v. Lee", Kamp, Allen R. (1986). ,U.C. Davis Law Review. 20: 481.
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 Anderson, Michael."Lorraine Hansberry's Freedom Family". American Communist History 7(2), 2008.
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Wilkins, Fanon Che, "Beyond Bandung: The Critical Nationalism of Lorraine Hansberry, 1950 – 1965." Radical History Review 95, Spring 2006.
  6. ^ 6.0 6.1 Higashida, Cheryl. Black Internationalist Feminism: Women Writers of the Black Left, 1955–1995. Urbana: University of Illinois Press, 2011.
  7. ^ 7.0 7.1 William J. Maxwell, "Total Literary Awareness: How the FBI Pre-Read African American Writing", The American Reader, October/November 2012.
  8. ^ Blau, Eleanor (19 ביולי 1991). "Robert Nemiroff, 61, Champion of Lorraine Hansberry's Works". The New York Times. 
  9. ^ Lorraine Hansberry, New World Encyclopedia
  10. ^ "And at 29: sheet of notepaper with handwritten lists by Lorraine Hansberry titled "I like" and "I hate" on front, and "I am bored to death with" and "I want" on back, April 1, 1960.". NYPL Digital Collections. 
  11. ^ "Hansberry, Lorraine". glbtq: An Encyclopedia of Gay, Lesbian, Bisexual, Transgender, and Queer Culture. glbtq, Inc.. 
  12. ^ Kai Wright, "Lorraine Hansberry's Gay Politics", The Root, March 11, 2009.
  13. ^ Janet Tripp (1997). Lorraine Hansberry. Lucent Books. עמ' 56. ISBN 9781560060819. Although Hansberry was an atheist – that is, she did not believe in God – she strongly disagreed with the absurdist philosophy and its logical conclusion, hopelessness. 
  14. ^ Buchanan, Paul D (2009), The American Women's Rights Movement: a chronology of events and of opportunities from 1600 to 2008, Branden Books, עמ' 210, ISBN 978-0-8283-2189-1 
  15. ^ Baldwin, James, Sweet Lorraine, introduction to Hansberry, Lorraine, To Be Young, Gifted and Black: An Informal Autobiography (Signet Paperback, 1970), p. xiv.
  16. ^ Peter D. Shaver (אוגוסט 1999). "National Register of Historic Places Registration: Asbury United Methodist Church and Bethel Chapel and Cemetery". New York State Office of Parks, Recreation and Historic Preservation. 
  17. ^ Les Blancs: The Collected Last Plays of Lorraine Hansberry, Introduction.
  18. ^ To be Young, Gifted, and Black: A Portrait of Lorraine Hansberry in Her Own Words Samuel French Inc., 1999
  19. ^ "Lincoln University website". 
  20. ^ BBC Radio 4 programme Young, Gifted and Black aired on May 18, 2010, at 11:30.