לחם ושעשועים
לחם ושעשועים (בלטינית: Panem et circenses) היא מטונימיה המתארת אסטרטגיה מדינית. זוהי דרך-פעולה שנהגתה בראשית ימי הקיסרות הרומית (המאה ה-1 לפנה"ס), הדואגת לרווחת התושבים בשימוש בפתרונות לטווח קצר. הפתרונות מספקים את דרישותיהם המיידיות והבסיסיות של האזרחים, בכך שהם מציעים מגוון של תענוגות ומזון בסיסי. מדיניות זו באה למנוע את התקוממות האזרחים, על ידי הסטה והסחת הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה. את המושג טבע המשורר הרומי יובנאליס בסאטירה העשירית שלו, כביקורת על פעולותיו של אוגוסטוס קיסר והתנהגותם של בני-דורו[1].
רקע
עריכהבשלהי ימי הרפובליקה הרומית, במאה הראשונה לפני הספירה ברומא, ייצוג המון העם, מעמד הפלבאים, בשלטון, היה מזערי, חרף העובדה שהם היוו את רובה המכריע של החברה הרומית. אך מעמד זה היה בעל מודעות פוליטית ומכך נבע כוחו. כאשר נעשה עמם אי-צדק פוליטי, חוללו פורענויות ומרידות כנגד השכבות העליונות בחברה, הפטריקים, לרוב בעידודם של הטריבונים. אוגוסטוס, שהיה מודע לסיכון זה, פעל לרכוש את אהדת הפלבאים מיד עם כניסתו לזירה הפוליטית. הוא נהג לחלק מרכושו וכספו הפרטי לפשוטי העם והעניק להם תבואה בחינם. לאספקת התבואה (Cura Annonae) חשיבות מכרעת בשלהי ימי הרפובליקה, בהם האוכלוסייה הפלבאית-איכרית עברה לאורח-חיים אורבני, בו לא גידלה בעצמה את התבואה. בכך שריכז בידיו אוגוסטוס את תפקיד חלוקת התבואה, יצר הקיסר יחסי תלות של האוכלוסייה הדלה בו. אוגוסטוס לא הסתפק בהענקת מענקים חומריים (כסף ותבואה) בלבד, אלא דאג בנוסף לשעשע ולהעסיק את העם הרומאי. הביוגרף הרומי סווטוניוס, מעיד כי "בתדירות השעשועים העממיים, בריבוי גווניהם ותפארתם, עלה על כל שקדמו לו"[2]. אוגוסטוס עצמו תיאר בפרוטרוט את שמונת המשחקים הגלדיאטורים שערך בשמו ובשם נכדיו: עשרת אלפים גלדיאטורים הופיעו בפני המוני רומא שהצטופפו בקרקסים, ו-3,500 חיות מצאו את מותן בעשרים וששת משחקי הציד (venationes), לקול תרועותיהם של הצופים המשולהבים. גם פושעים או מורדים נטרפו על ידי החיות לעיני הקהל. בד בבד הפעיל אוגוסטוס עשרות סיורים של כוחות המשטרה שלו והטיל עליהם לשמור על בתי המגורים, שהפכו מטרה נוחה לפורצים וגנבים, שעה שדייריהם בילו ימים שלמים בקרקס. זאת ועוד, כדי למנוע הצטופפות יתר באירוע אחד, דאג אוגוסטוס לכך שמשחקים יאורגנו בעת ובעונה אחת ברבעים שונים של העיר. אוגוסטוס התפרסם לא כשליט נוטה חסד (clementia) בלבד, אלא גם כשליט המצטיין בנדיבות לב (liberalitas). תכונה זו בלטה במיוחד ביחסו לפלבס. אויביו כינו את מתנותיו לעם בשם "שיחוד" (largitio). את תוצאות מדיניות זו הגדיר צבי יעבץ כ"דה-פוליטיזציה של הפלבס". אוגוסטוס היה מוכן לעשות הרבה למען העם, בלי למסור לידיו סמכויות של ממש[3].
מקור המושג
עריכהיובאנליס, משורר וסאטריקן רומי שפעל בימי אוגוסטוס, קונן על מה שהוא ראה כהידרדרות המוסר והמידות הטובות (virtus) שאפיינו את הרפובליקה ונרמסו בימי הקיסרות, ובסאטירה העשירית שלו טבע את המושג "לחם ושעשועים":
" iam pridem, ex quo suffragia nulli / uendimus, effudit curas; nam qui dabat olim / imperium, fasces, legiones, omnia, nunc se / continet atque duas tantum res anxius optat, / panem et circenses"
| מתרגומה של רחל בירנבוים | מתרגומו של עודד בורלא |
| "זה כבר חדל העם מן המכר של קולותיו, ומאז פטור כליל מכל דאג. עם שנתן לבחיריו לגיונות, שררה ושבטיה – הוא בימינו אדיש, למעט שני דברים שישיש בם: לחם ושעשועים"[4]. | "עתה שאין איש קונה את זכות ההצבעה שלנו, השליך הקהל מאחריו את דאגותיו; אותם האנשים שהיו ממנים מפקדים, קונסולים, לגיונות וכל השאר, אינם עוסקים בזאת עתה – רק בשניים ישימו מעיינם: לחם ושעשועים"[5]. |
מדיניות "לחם ושעשועים" בקיסרות הרומית
עריכההקיסרים שעלו לאחר יוליוס ואוגוסטוס קיסר, המשיכו לנהוג באותה מדיניות כלפי פשוטי העם, להזין ולשעשע את רומא. חלוקת המזון החודשית בפורטיקו מינוקיוס הבטיחה לעם את לחמו מדי יום ביומו. בהצגות ותצוגות הפאר שנערכו במקומות ציבוריים שונים, דתיים וחילוניים, בפורום, בתיאטראות, באצטדיונים, באמפיתאטרונים ובקרבות-ים מבוימים (naumachiae), העסיקו וארגנו את זמנם הפנוי של האזרחים[6]. אופי ההצגות ותהלוכות-הראווה, אשר בימי הרפובליקה שימשו לטקסי-דת בהובלת האריסטוקרטיה, הפכו בימי הקיסרות בהדרגה למופעים המשמשים לבידור-טהור להמונים. כתוצאה מכך התרופפה שליטתה של האריסטוקרטיה בחברה ובפוליטיקה. למדיניות זו השפעה מכרעת על ההסכמה הרחבה במעבר מרפובליקה לקיסרות[7]. לאורך כל ימי הקיסרות נשמעה ביקורת מצד הוגי דעות אריסטוקרטיים על מדיניות זו, אך התלות שפיתח הציבור ב"לחם ושעשועים" דחקה את הביקורת מהקונצנזוס.
כותב על כך ההיסטוריון הרומי טקיטוס: "השפלים שבהמון העם, שהורגלו במשחקי הקרקס ובתיאטראות, וכן המקוללים שבעבדים והאנשים שאכלו את רכושם ובקלונו של נירון מצאו מחייתם, נפלו ברוחם ושתו בצמא כל דבר שמועה"[8].
מוסיף על כך מרקוס קורנליוס פרונטו: "העם הרומאי שקוע מעל הכל בשני דברים – אספקת מזונו ומופעיו"[9].
במקום בו נכשלו האריסטוקרטים, הצליחה מאוחר יותר הדת החדשה, הנצרות. המרוצים נמשכו, אך הטבח בזירה חדל בפקודתם של קיסרים נוצרים. ב-1 באוקטובר 326, הוציא הקיסר קונסטאנטינוס צו, לפיו יש להחליף את עונש ה-Ad bestias, גיוס גלדיאטורים, בעבודת פרך (Ad metalla). בעקבות כך בסוף המאה ה-4, נעלמו קרבות גלדיאטורים במזרח, ובשנת 404 לספירה, אסר הונוריוס את הקרבות במערב[5]. בהדרגה דעכה תרבות השעשועים ומוקד השליטה בעם עבר לכנסייה.
הערות שוליים
עריכה- ^ "Age of emparors, "Panem et circenses, Comune Di Roma
- ^ סווטוניוס, תרגום: אלכסנדר שור, שנים-עשר הקיסרים, הוצאת מסדה, 1943, עמ' 71
- ^ יעבץ צבי, אוגוסטוס והפלבס, ניצחונה של מתינות, הוצאת דביר, 1988, עמ' 139–144
- ^ יובנאליס, תרגום: בירנבוים רחל, סאטירה י', הבלותן וסכלותן של משאלות אנוש., הסטירות, ספרי מופת מספרות העולם, 2003, עמ' 288, שורות 79–81
- ^ 1 2 קארקופינו ז'רום, יעבץ צבי, בורלא עודד, חיי יום-יום ברומא, עם הספר, 1967, עמ' 191
- ^ קארקופינו ז'רום, יעבץ צבי, בורלא עודד, חיי יום-יום ברומא, עם הספר, 1967, עמ' 157–158
- ^ גלילי יאיר, בן פורת אמיר, לידור רוני, במגרש המשחקים: ספורט וחברה בתחילת האלף השלישי, האוניברסיטה הפתוחה, 2009, עמ' 28-29
- ^ טקיטוס, תרגום: דבורצקי שרה, דברי הימים, ספרי מופת מהעולם, 1972, עמ' 12 פס ד'
- ^ Cameron A., Circus faction – Blues and Greens at Rome, Oxford, 1976, עמ' 74