לטענת גרייס

לטענת גרייס
Alias Grace
מידע כללי
מאת	מרגרט אטווד
שפת המקור	אנגלית
סוגה	רומן היסטורי
נושא	פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, בית סוהר, עבירה, רצח, שיגעון
מקום התרחשות	קנדה
הוצאה
הוצאה	McClelland & Stewart, הוצאת בלומסברי
תאריך הוצאה	ספטמבר 1996
פרסים
	פרס גילר של סקוטיה בנק (1996)
סדרה
ספר קודם	The Robber Bride
קישורים חיצוניים
מסת"ב	978-0-7710-0835-1

המונח "לטענת גרייס" מפנה לכאן. לערך העוסק בלסדרה המבוססת על ספר זה, ראו לטענת גרייס (סדרה).

לטענת גרייס (באנגלית: Alias Grace) הוא רומן היסטורי מאת הסופרת הקנדית מרגרט אטווד. הוא פורסם לראשונה בשנת 1996 וזכה בפרס גילר הקנדי, והיה מועמד ברשימה הקצרה לפרס בוקר.

הספר מספר גרסה בדיונית למקרה אמיתי – הרצח של תומאס קינאר ומנהלת משק הבית שלו, ננסי מונטגומרי ב-1843, בקנדה. שני משרתים של קינאר, גרייס מרקס וג'יימס מק'דרמוט, הורשעו בפשע. מק'דרמוט נתלה, ומרקס נידונה למאסר עולם.

אטווד בונה סביב העובדות הבסיסיות של המקרה נרטיב בדיוני שכולל רופא המתמחה בפסיכולוגיה (alienist, כפי שנקרא אז), סיימון ג'ורדן, אשר חוקר את המקרה. לכאורה, הוא מבצע מחקר לגבי התנהגות פלילית, אך בפועל, תוך כדי שיחותיו עם גרייס, הוא לאט-לאט נהיה מעורב בסיפור באופן אישי. הוא מתקשה ליישב את התפיסה שלו לגבי גרייס כאישה תמימה ונעימת הליכות, עם הרצח הכפול בעוונו הורשעה. הוא מתחיל לפתח פנטזיות מיניות עליה.

אטווד נתקלה לראשונה בסיפורה של גרייס מרקס בכתביה של סוזנה מודי, סופרת קנדית בת המאה ה-19 שכתבה על חיי המתיישבים. היא פרסמה את The Journals of Susanna Moodie בשנת 1970, מחזור שירים המבוססים על כתבים אלה. הספר הפך לקלסיקה של הספרות הקנדית. לאחר מכן, ב-1974, אטווד כתבה עבור רשת CBC את סרט הטלוויזיה The Servant Girl על גרייס מרקס, גם בהתבסס על דיווחיה של מודי. אך כשכתבה את "לטענת גרייס", אמרה אטווד שהיא שינתה את אופן הטיפול בדמות ובסיפור, מכיוון שגילתה שחלקים גדולים מדיווחיה של מודי היו פרי דמיונה, בניסיון לעורר עניין "צהוב" בסיפור. בתהליך כתיבת "לטענת גרייס", עשתה אטווד מחקר מדוקדק, ובכל מקום שיכלה, נצמדה לעובדות הידועות של המקרה, כולל ציטוטים מעיתונים.^[1]

הספר תורגם לעברית על ידי יונתן פרידמן ויצא לאור ב-1998 בהוצאת כנרת.

תקציר העלילה עריכה

גרייס מרקס, היא רוצחת מורשעת, אשר בית הכלא משחרר מדי יום לביתו של מושל הכלא, כדי שתשמש שם כמשרתת. ועדת תושבים מהכנסייה המתודיסטית, בראשות הכומר, פועלת למען חנינתה של גרייס. גרייס אינה זוכרת מה קרה ביום הרצח. פועל חווה בשם ג'יימס מק'דרמוט הורשע והוצא להורג בשל הרציחות, אך לפני שנתלה, האשים את גרייס שהיא זו שגרמה לו לעשות זאת. יום אחד, כשבא רופא למדוד את ראשה, היא נתקפת בהתקף חרדה, ומאושפזת במוסד לחולי נפש. לאחר שחרורה, שוכרת ועדת התושבים את שירותיו של ד"ר סיימון ג'ורדן, מומחה נפש מארצות הברית, כדי לראיין אותה, בתקווה שהוא יאבחן אותה כ"היסטרית", ולא כפושעת. הסידור הוא שד"ר ג'ורדן מראיין את גרייס במהלך שעות אחר הצהריים בחדר התפירה בבית המושל.

ד"ר ג'ורדן מנסה לגרום לגרייס לדבר על החלומות שלה ועל הזיכרונות שלה מיום הרצח ומהמוסד, אבל היא מתחמקת. הוא מבקש ממנה להתחיל בהתחלה, והיא מתחילה לספר לו את סיפור חייה. גרייס מספרת על ילדות מוקדמת באירלנד, שם אביה היה שיכור ואלים לעיתים תכופות, ואמה הייתה בהריון לעיתים תכופות, וגרייס טיפלה בילדים הצעירים יותר. היא מספרת לרופא על הזוהמה והצפיפות בספינה בדרך לקנדה, ועל מותה של האם; כיצד בקנדה אביה המשיך להוציא את מעט כספו על אלכוהול, והיא והילדים כמעט גוועו ברעב. כיצד בהיעדר אמה, החל אביה של גרייס להתעלל בה, ובשלב מסויים ניסה אפילו לאנוס אותה. ד"ר ג'ורדן מקשיב בחוסר סבלנות, כי הוא אינו רואה את הרלוונטיות של העוני והסבל בחייה, למקרה.

גרייס ממשכה לספר: האב שולח את גרייס בת ה-15 לעבוד כמשרתת כדי להשתמש במשכורתה לפרנסת המשפחה. בבית האמיד בו החלה לעבוד, היא פוגשת את מארי ויטני, עמה היא חולקת חדר ואשר נהיית לחברתה הקרובה והיחידה. מארי מלמדת את גרייס איך להיות משרתת, ומתבדחת איתה על בני המעמד העליון, וכן מייעצת לה עצות אימהיות איך להימנע מצרות עם גברים צעירים. בעולם שלהן, נשים הן או טהורות או פרוצות, וכבנות המעמד הנמוך, גם אין להן הגנה מפני הגברים העשירים אותם הן משרתות. באופן אירוני, מארי עצמה נכנסת להריון מבן המשפחה, ומתה לאחר ניסיון כושל להפלה בלתי חוקית. גרייס מגלה את מארי נטולת רוח חיים כשהיא מתעוררת לצדה בבוקר, והיא מוטרדת שהיא לא הספיקה לפתוח את החלון, כדי לתת דרור לנשמתה.

המשפחה רוצה לשמר התפתחויות אלה בסוד, ומסדרת לגרייס עבודה בביתו של תומאס קינאר, רווק החי באזור מרוחק, ואשר יש לחשושים לגבי אופיו הטוב. גרייס עובדת תחת השגחתה של ננסי מונטגומרי, מנהלת משק הבית, שהיא גם מאהבתו של קינאר. בחווה עובד פועל בשם ג'יימס מק'דרמוט, המגלה עניין בגרייס. הרופא מקשיב לסיפור, וחווה גירוי מיני מתאוריה של גרייס, שמספרת באופן תמים למדי את הפרטים. עד מהרה, גרייס מוצאת את עצמה במצב לא נעים – מק'דרמוט גורם לה לאי נוחות כאשר הוא לא נסוג כשהיא דוחה את הצעותיו השיכורות, ננסי כועסת אם נראה לה שקינאר נותן תשומת לב רבה מידי לגרייס, וגרייס מבינה שהבית אינו מכובד כפי שחשבה, אך היא סבורה שאין לה ברירה אלא להישאר.

בזמן זה, ג'ורדן חוזר לבית בו הוא שוהה, ושם לב שהמשרתת אינה. כשבעלת הבית, גב' האמפרי, נכנסת לחדר, היא מתעלפת. היא מספרת לו שדורה עזבה מכיוון שלא יכלה לשלם לה, מאחר שבעלה האלכוהוליסט נטש אותה, והיא עצמה לא אכלה מזה יומיים כי אין לה כסף לקניות. ג'ורדן נותן לה כסף לשכירות של חודשיים מראש כדי שהיא תוכל לשמור על הבית עד שתקבל החלטות לגבי עתידה. גב' האמפרי רואה בו מושיע בפוטנציה, ומתחילה לחזר אחריו. אך ד"ר ג'ורדן לא מעוניין, הוא מפנטז על גרייס.

אחת הנשים בוועדת התושבים היא חובבת רוחניות ומדיומים, ומציעה להזמין את ד"ר דופונט, "נוירו-מהפנט", כדי לנסות לעורר את זכרונותיה של גרייס תחת היפנוזה. ג'ורדן מתנגד, בטענה שזה ישפיע על ההתקדמות שלו, שגם ככה היא איטית וזהירה, אך לבסוף נאלץ להסכים. דופונט מכניס את גרייס לטראנס לעיני כל הנוכחים, ופתאום היא מתחילה לדבר בקולה של מארי ויטני, המספרת בצהלה שהיא רודפת את גרייס, מכיוון שהנשמה שלה לא שוחררה כשהיא מתה. היא אומרת שהיא השתלטה על גופה של גרייס ביום הרצח, וסחפה את מק'דרמוט לתוך מזימתה להרוג את מונטגומרי וקינאר, כיוון שמונטגומרי – שהייתה בהריון מקינאר ובקשה לשמור עובדה זו בסוד – רצתה לפטר את גרייס מבלי לתת לה המלצות. מארי מספרת לקהל המשתאה שגרייס לא זוכרת מזה דבר, ולא יודעת מה קרה. ד"ר ג'ורדן מאשר שהוא שמע על דוחות מדעיים על תופעת "אישיות כפולה", אבל הוא מתחמק מבקשת הוועדה לכתוב דו"ח על ממצאיו מהראיונות עם גרייס. הוא עוזב את העיר מוקדם מהמתוכנן, בטענה כי אמו חולה. הוא מבטיח לשלוח להם את הדו"ח, אך כשהוא מגיע הביתה, הוא מתגייס מיד לצבא האיחוד. אחרי שהוא נפצע במלחמה, הוא שוכח את כל התיק לגמרי, ומתחתן עם צעירה עשירה, כפי שדחקה בו אמו מתחילת הסיפור.

בסופו של דבר, מקבלת גרייס מרקס חנינה (כפי שקרה במציאות), רק כעבור 11 שנים, וברומן מספרת איך היא משנה את שמה ומתחילה חיים חדשים בארצות הברית.

הדמויות עריכה

גרייס מרקס: הרוצחת הידועה לשמצה, היא למעשה אסירה למופת, ובסופו של דבר זוכה לחנינה. ברומן, היא שומרת בקפידה על התנהלות מכובדת, אך יש לה אבחנות חדות בנוגע ליחסי כוחות בחברה, ולצביעות של אנשים שהשפיעו על סיפורה.
תומאס קינאר: חקלאי עשיר מצפון מדינת אונטריו, אשר נרצח בביתו.
ננסי מונטגומרי: מנהלת משק הבית של תומאס קינאר, ומאהבתו, שבהריון ממנו. גם היא נרצחת.
ג'יימס מק'דרמוט: פועל בחוות קינאר, הורשע ברציחות קינאר ומונטגומרי. הוא היה טיפוס קשוח, אירי מרדן מלא בזעם כלפי האנגלים. לפני הוצאתו להורג הוא מפליל את גרייס ברצח.
ד"ר סיימון ג'ורדן: דמות בדיונית, רופא צעיר המתכנן לפתח קריירה בתחום בריאות הנפש.
מארי ויטני: דמות בדיונית, משרתת שעובדת עם גרייס וחברתה הקרובה. מארי בת של משתתף במרד למען עצמאות קנדה, והיא מאמינה שזוהי ארץ ההזדמנויות. היא חולמת להינשא לחוואי ולהיות בעלת בית משלה.
ג'רמיה פונטלי: דמות בדיונית. רוכל שעובר מבית לבית ומיישוב ליישוב. הוא קוסם, שרמנט, ומספר לגרייס שהוא מתכנן לפתח קריירה ולמצוא את עושרו בתור מהפנט – והוא הופך ל"ד"ר דופונט", אותו "נוירו-מהפנט" שהיפנט את גרייס שנים מאוחר יותר.

רקע היסטורי עריכה

גרייס מרקס נולדה באירלנד בשנת 1826, וחייתה בטורונטו מגיל 12. היא הייתה בת 16 כשהתרחשו הרציחות של קינאר ומונטגומרי. היא הייתה אסירה בכלא קינגסטון באונטריו במשך 15 שנים כשהרומן מתחיל בשנת 1859. אטווד מתארת את השפה וההתנהגות השמרניות של הדמויות מהמעמד הגבוה של התקופה הוויקטוריאנית, ולמולם, את השפה ה"מפולפלת" של מארי ויטני, שהייתה מרימה גבה גם בין משרתי הבית.

המחקר של בריאות נפש, שנקרא אז "alienism", הייתה התפתחות חדשה באותו הזמן. התחום נלמד לראשונה באוניברסיטאות באירופה, וביקש להתייחס למאושפזים במוסדות כפציינטים, ולא כאסירים כפי שהיה נהוג. הייתה זו ההתחלה של הגישה הטיפולית למחלות נפש, בניגוד להרחקה (וכן התעללות וענישה) שהיו נהוגים קודם לכן. ואף על פי שהתקופה הוויקטוריאנית הייתה תקופה של התקדמות מדעית במספר תחומים, רוב הוויקטוריאנים היו מאוד מעוניינים בעל-טבעי, ובתורת הנסתר, ומכאן השימוש בהיפנוזה, או במדיומים וכדומה, נחשב כשיטת חקירה לגיטימית.^[2]

פוליטיקה עריכה

המרד הקנדי של 1837 (Upper Canada Rebellion) אירע שש שנים לפני הרציחות של קינאר ומונטגומרי, והשפעתו (כמו גם המרד שנה לפני כן בדרומה של קנדה) עדיין חלחלה ברגשות הציבור. למרות הניצחון המהיר על המורדים, שביקשו להחיל רפורמות בשלטון הבריטי הקולוניאלי, בני המעמד הגבוה חוו טרור וחרדה מן ההתפתחויות, והמרידות אכן הובילו לרפורמות משמעותיות, שצמצמו את השחיתות השורה במוסדות האוליגרכיים, ואף הובילו עם הזמן לייסוד ממשלה קנדית. גם השיח מארצות הברית, גם של המהפכה שהתרחשה שם כמה עשורים לפני, וגם רעיון "החלום האמריקאי" שהתחיל להשתרש השפיע רבות לתחושת האיום של האצולה הקנדית, אשר הזדהתה עם האתוס הבריטי – כמו הרעיון שגם מי שנולד למעמד נמוך יכול, באמצעות עבודה קשה ואינטליגנציה, להתרומם מתנאי המקור שלו ולהשיג מעמד ועושר, דברים שעד כה היו מובטחים רק דרך ירושה ויוחסין.^[3]

שני נושאים זהותיים-פוליטיים מהתקופה הם מרכזיים לספר:

"שאלת האירים" (Irish question), כפי שהייתה מנוסחת בפי הבריטים של המאה ה-19: אחד הקונפליקטים המרכזיים ברומן סובבים את נושא הזהות האירית לעומת הזהות הבריטית. במאה ה-19, לא היה מדובר רק באנטגוניזם של כובש-נכבש, או אפילו של לאומים שנמצאים בקונפליקט, אלא בעיני הבריטים (השליטים), 'אירי' היה קטגוריה גזעית נפרדת, ונחותה, בדומה לשחורים, הודים, סינים ואינדיאנים, או כל קטגוריה גזעית אחרת שהיא לא צפון- או מערב-אירופאית ולבנה. התקופה המדוברת הייתה תקופת הרעב הגדול באירלנד, ומספר הולך וגדל של מהגרים אירים עניים הציף את טורונטו, ומקומות אחרים בצפון אמריקה, והשנאה כלפיהם הייתה רבה. הגישה כלפי האירים הייתה כה בזויה, שגרייס, בעצמה ילידת צפון אירלנד, לא הזדהתה כאירית. גם כשמקורותיה התגלו לראשונה במשפט הרצח, היא ציינה שאביה אנגלי ומשפחתה פרוטסטנטית, כדרך להבחין בינה לבין האירים הבזויים. אך לרוע מזלה, ג'יימס מק'דרמוט היה "אירי" בכל המובנים של המילה בעיני הממסד הבריטי – מהגר, בעל מבטא, פועל, אלים, שתיין... והקישור ביניהם פעל לרעתה. למעשה, כל מאמץ של אירים "לעבור" כבריטים נחשב למעשה חתרני, כמו חציית קווי המעמד. "לדעת את מקומך" היה סיסמה שגורה במבנה החברתי הקיים.^[4]

"שאלת הנשים" (The woman question), כפי שהייתה מנוסחת בפי הבריטים של המאה ה-19: שאלה שעדיין קיימת במאה ה-21, מבחינת מאמצים לחוקק או לבטל חקיקה שממשטרת סקס ורבייה, אך בתקופה הוויקטוריאנית, לא היה שום היבט של חיי נערות ונשים שלא היה תחת השגחה מתמדת, בכל שלבי חייהן.^[3] כל אישה בתקופה זו הייתה תחת שליטתם של הגברים בחייה, בין אם אביה, בעלה, אחיה או בהיעדר אחד מאלה, מעביד, רופא או נציג אחר של גוף רשמי. כל חריגה מציפיות ודרישות גברים אלו והחברה מסביב – לפעמים דרישות סותרות או בלתי אפשריות – עברה או פתולוגיזציה (כשאישה נחשבה להיסטרית, למשל, וזקוקה לכליאה במוסד) או הדרה, כמו הסימון של אישה כזונה או פרוצה, אם טהרתה נפגעה.^[5] במקרה של מארי ניתן לראות בנקל כיצד השילוב של המגדר שלה ומעמדה שיחקו תפקיד במותה בטרם עת, כי לא הייתה שום דרך להימלט מקלון וענישה עבור אישה שהאמינה לשקריו של גבר ממעמד גבוה, אשר לא נדרש לשלם כל מחיר על מעשיו. גם סיפורה של גרייס נסוב השפעה זו, החל משליטת אביה האלים וכלה במצבה בחוותו של קינאר, שם בסופו של דבר העניין של הגברים בה – אותו היא לא עודדה – והאיום שחשה מונטגומרי מפניה בהתאם, גרמו לה להיות במצב ממנו לא יכלה להימלט.

תמות מרכזיות עריכה

היסטוריית נשים עריכה

אטווד משתמשת במלאכת נשים ופעילויות השמורות לנשים בתקופה בספריה, כדי להדגיש את היצירתיות של נשים, עד כמה שהייתה מוגבלת לספירות הביתיות. ב"לטענת גרייס", היא תפירת שמיכת טלאים היא פעילות השזורה בכל 15 פרקי הספר, גם כפעילות מרכזית ומשמעותית עבור גרייס, וגם כמטפורה לחייה של גרייס, לחיי נשים בכלל, ולנושא המרכזי של הסיפור – אריגת תמונה של "האמת" מטלאים של מידע או אמונות.^[6] מסיפוריה, ד"ר ג'ורדן מקווה להבין דפוסים שיועילו לו, ואילו עבור הקוראים, ההסברים על סוגי שמיכות הטלאים מעבירים משמעויות לגבי חיי נשים של התקופה. יש משמעות לכך שגרייס תופרת שמיכות בעלות משמעות סימבולית עבור נשים אחרות, ולא עבור עצמה – שמיכת כלולות, שמיכת עז גן עדן וכדומה.^[7]

זהות עריכה

גרייס ומארי ויטני מייצגות את שתי הזהויות היחידות שיכלו נשים רגילות מהתקופה להיות מזוהות בהן (על ידי אחרים, ואף לא זהות אחת שיכלו לבחור עבור עצמן): הבתולה והזונה. לכל אחת יש את הגמול והעונש המתאימים: מארי, שהאמינה במרד, ושיש בידיה לסלול את דרכה בחיים, מתה מוות כואב ומעורר שערורייה. לעומתה, גרייס, התמה, "מרוויחה" את התיוג "ילדה טובה", ואת תמיכת ועדת התושבים מהכנסייה, ולבסוף גם חנינה – אך גם היא, על הדרך, הייתה חשופה לגחמותיהם של הגברים בסביבתה – היא נכלאה, נשפטה, אושפזה במוסד, הותקפה מינית, והואשמה שהיא אחראית לפשעיהם של הגברים בסביבה. הגמול עבור היותה "טהורה" הוא פשוט שהיא לא מתה בייסורים כמו חברתה, ולאו דווקא שהיא תחייה חיים נוחים או כפי שהיא מבקשת. בכל שלב ושלב של חייה היא נדרשת להנמיך ראש כדי לקבל את ה"טוב" – אפילו בסוף הסיפור, כאשר היא מקבלת את החנינה, זה מכיוון שהיא מצליחה לייחס את המעשה הרע – הרצח – למארי ה"זונה". גרייס, כשהיא חוזרת להכרה, חוזרת גם לדיבורה השקט, להשפלת עיניים, ולביטול העצמי.^[8] גם גב' האמפרי, שמתחילה כדמות מכובדת – אישה נשואה כהלכה ובעלת בית – משלמת מחיר של "זונה" כאשר היא ננטשת על ידי בעלה, ונתונה לחסדיו של הגבר היחיד שנותר בסביבה, ד"ר גורדן. ניסיונות הפיתוי שלה ממצבים אותה בתור הקדשה, ולא הקדושה, וה"עונש" הוא ראוי, אפילו אם רק בדיעבד. אין אנו יודעים כקוראים מה עלה אחר כך בגורלה.

במסגרת החברתית עליה מסופר ברומן, של נתינים בריטים של המאה ה-19, מעמד חברתי היה הגורם העיקרי לקביעת כמה מהזהות של הפרט היא אותנטית. כלומר, הזהות נובעת מתנאים סביבתיים כמו מירושה, שושלת משפחתית, ופרפורמטיביות. שלא כמו נשים, לגברים היו אופציות לקביעת זהותם, ובספר יש מספר דוגמאות: הכומר ורינגר, שהיה בעברו אנגליקני, והפך לכומר מתודיסטי; וג'רמיה הרוכל, שבפיקחותו הצליח למצב עצמו כרופא מומחה ל"נוירו-היפנוזה" בשם ד"ר ג'רום דופונט. לד"ר ג'ורדן יש את האפשרות לפלס לעצמו קריירה בתחום חדשני, על אף שהוא בסוף חוזר לבית אמו ומתחתן עם מי שהיא בחרה עבורו. הבחירה הייתה בידו, וכן הכוח שהיה לו מעצם זהות זו כרופא על גורלה של גרייס.

עוד זהויות מרכזיות בספר הן הזהות הבריטית אל מול האירית, שלהן משמעות פוליטית, מעמדית וחברתית, וכן הזהות האמריקאית (של ארצות הברית) המהפכנית, אשר דרשה את עצמאותה מן הבריטים, אל מול הנתינים הקנדים, שעל אף שהיו גם להם מרידות, לא באמת כופרים בהשתייכותם לבריטניה.

תמות נוספות עריכה

תמות נוספות בספר כוללות את:

משמעות החלומות, במיוחד ככלי לתיאור מיניות שפעמים רבות מודחקת בהתאם לאתוס הוויקטוריאני.
מחלות נפש, שהן נושא מרכזי, והרי כל המטרה היא לגלות אם גרייס "היסטרית" או פושעת, בהנחה שהיסטריה מנקה אותה מאחריות. עם זאת, גרייס חווה אשפוזים, ומעלה את האפשרות ל"פיצול אישיות" כשהיא נמצאת תחת היפנוזה.
מעמד, האלמנט השזור בכל שאר הזהויות והתפתחויות העלילה.

עיבודים עריכה

ב-2012, שרה פולי הודיעה שהיא מעבדת את הרומן לסרט עלילתי.^[9] זה מאז התפתח למיני סדרת טלוויזיה, ששודרה באוקטובר-נובמבר 2017 ברשת CBC, וזמינה בסטרימינג ברחבי העולם באתר נטפליקס.^[10]

ב-2016, עלתה לבמה גרסת התיאטרון באוניברסיטת בול סטייט, שעובדה על ידי ג'ניפר בלקמר. המחזה הוצג לאחר מכן גם בתיאטרון ריבנדל בשיקגו.^[11]

קישורים חיצוניים עריכה

לטענת גרייס, באתר OCLC (באנגלית)
ביקורת ספרותית על הספר https://eti.reviews/2018/08/23/%D7%9C%D7%98%D7%A2%D7%A0%D7%AA-%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%A1-%D7%9E%D7%A8%D7%92%D7%A8%D7%98-%D7%90%D7%98%D7%95%D7%95%D7%93/

Margaret Atwood Profile at Bold Type Exclusive interviews, a book excerpt, and an audio excerpt; plus text of an 1843 letter used as research for the novel.
Cover-story interview with Margaret Atwood discussing Alias Grace, originally published in The Minnesota Daily's A&E Magazine, February 27, 1997.

הערות שוליים עריכה

^ Atwood, Margaret (1996). Alias Grace. "Author's Afterword": McClelland & Stewart. p. 462. ISBN 0-7710-0835-X.
^ Diniejko, Andrzej. "Victorian Spiritualism". The Victorian Web: literature, history and culture in the age of Victoria.
^ ¹ ² Goldman, Marlene (2012). DisPossession: Haunting in Canadian Fiction. "‘Cloth Flowers That Bleed': Haunting, Hysteria, and Diaspora in Margaret Atwood's Alias Grace.": McGill-Queen's University Press. pp. 149–185. JSTOR j.ctt12f3tb.8.
^ Lovelady, Stephanie (1999). "I Am Telling This to No One But You: Private Voice, Passing, and the Private Sphere in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature. 24 (2).
^ "Women and Psychiatry". Science Museum Brought to Life. The Science Museum, London. אורכב מ-המקור ב-2016-07-07. נבדק ב-2017-11-22.
^ Murray, Jennifer (2001). "Historical Figures and Paradoxical Patterns: The Quilting Metaphor in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature. 26 (1): 65–83.
^ Michael, Magali Cournier (2001). "Rethinking History as Patchwork: The Case of Atwood's Alias Grace". Modern Fiction Studies. 47 (2): 421–447 – via Project MUSE.
^ Giffin, Michael (2007). "Writing and reading the canons". Quadrant. 51 (6).
^ "Sarah Polley to adapt Margaret Atwood's Alias Grace". National Post, January 4, 2012.
^ "CBC, Netflix to screen miniseries based on Margaret Atwood novel Alias Grace". The Globe and Mail, June 21, 2016.
^ Hampshire, Kathryn (2015-03-15). "Director of Immersive Learning copes with tragedy through playwrighting". The Ball State Daily News.

[הערה_מספר_20171129065742:0-1] Atwood, Margaret (1996). Alias Grace. "Author's Afterword": McClelland & Stewart. p. 462. ISBN 0-7710-0835-X.

[2] Diniejko, Andrzej. "Victorian Spiritualism". The Victorian Web: literature, history and culture in the age of Victoria.

[הערה_מספר_20171129065742:1-3] ¹ ² Goldman, Marlene (2012). DisPossession: Haunting in Canadian Fiction. "‘Cloth Flowers That Bleed': Haunting, Hysteria, and Diaspora in Margaret Atwood's Alias Grace.": McGill-Queen's University Press. pp. 149–185. JSTOR j.ctt12f3tb.8.

[הערה_מספר_20171129065742:2-4] Lovelady, Stephanie (1999). "I Am Telling This to No One But You: Private Voice, Passing, and the Private Sphere in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature. 24 (2).

[5] "Women and Psychiatry". Science Museum Brought to Life. The Science Museum, London. אורכב מ-המקור ב-2016-07-07. נבדק ב-2017-11-22.

[6] Murray, Jennifer (2001). "Historical Figures and Paradoxical Patterns: The Quilting Metaphor in Margaret Atwood's Alias Grace". Studies in Canadian Literature. 26 (1): 65–83.

[7] Michael, Magali Cournier (2001). "Rethinking History as Patchwork: The Case of Atwood's Alias Grace". Modern Fiction Studies. 47 (2): 421–447 – via Project MUSE.

[8] Giffin, Michael (2007). "Writing and reading the canons". Quadrant. 51 (6).

[9] "Sarah Polley to adapt Margaret Atwood's Alias Grace". National Post, January 4, 2012.

[10] "CBC, Netflix to screen miniseries based on Margaret Atwood novel Alias Grace". The Globe and Mail, June 21, 2016.

[tragedy-11] Hampshire, Kathryn (2015-03-15). "Director of Immersive Learning copes with tragedy through playwrighting". The Ball State Daily News.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]