ליפמן, רוזנטל ושות'
ליפמן, רוזנטל ושות' (בהולנדית: Lippmann, Rosenthal & Co) או בקיצור לירו, היה בנק יהודי הולנדי ברחוב 'ניווה ספיחלסטראט' (Nieuwe Spiegelstraat) באמסטרדם. במהלך מלחמת העולם השנייה, השתמש השלטון הגרמני הנאצי בשם של הבנק עבור סניף בנק שנפתח ברחוב 'סרפטיסטראט', בשם ליפמן-רוזנטל-סרפאטיסטראט, כדי לשדוד את רכושם של יהודי הולנד[1]. השלטון הגרמני בהולנד הוציא תקנות שכל חשבונות הבנק של היהודים מכל הבנקים יוחרמו, ושהיהודים צריכים לעבור מהבנקים האחרים אל הבנק הזה ולהפקיד בו אוספי אמנות, יהלומים, ניירות ערך, וכדומה[2].
ה'לירו' מכר גם את רכושם של מי שגורשו למחנות הריכוז ובכסף השתמשו למימון מחנה המעבר וסטרבורק, מימון גירוש יהודי הולנד למחנות, ומימון פעילות ה'מועצה היהודית'. נאצים בעלי דרגות גבוהות יכלו לבוא לשם לבחור חפצי אמנות. יצירות אמנות חשובות נשלחו משם למוזיאונים בגרמניה.
לאחר המלחמה הבנק איבד את שמו הטוב ולבסוף נמכר ל'בנק המסחר ההולנדי".
ייסוד הבנק עריכה
הבנק הוקם ב-1 במרץ 1859,על ידי ג'ורג' רוזנטל וליאו ליפמן. ג'ורג רוזנטל נולד ב-8 באפריל 1828 בהנובר, גרמניה. ללייזר רוזנטל וסופי בלומנטל. אביו לייזר היה רב ואספן ספרים ידוע[3], שהניח את היסוד לספריית 'ביבליוטקה רוזנטליה' (Bibliotheca Rosenthalia), כיום חלק מספריית האוניברסיטה של אמסטרדם. ג'ורג עזב את הנובר לאחר שלמד בנקאות אצל דודו, עבר לאמסטרדם, שם התמנה לסוכן מניות.
ב-1859 ייסד יחד עם ליאו ליפמן (יליד לוקסמבורג 1808,נפטר באמסטרדם 1883), את הבנק 'ליפמן -רוזנטל', בתחילה ברחוב הרנחראכט 111. לאחר מכן עבר הבנק לניווה ספיחלסטראט 6–8. ג'ורג עצמו גר בהרנחראכט 500. ב-1856 הוא נשא לאשה את סופי מאי. נוסף להיותו בנקאי שימש רוזנטל גם כקונסול של מלך פורטוגל וב-1884 הוכתר על ידי מלך פורטוגל לברון. הזוג רוזנטל-מאי היה מאוד פעיל בענייני רווחה. אשתו אפשרה את בניית 'מעון האחיות' ליד 'בית החולים היהודי החדש'. באוילנבורך הם אפשרו בניית פנימיה לילדים נזקקים. רוזנטל היה המייסד של מוסד יהודי לפגועי נפש ב-אפלדורן (אנ').
מלחמת העולם השנייה וייסוד 'בנק הגזל' עריכה
בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועם כיבוש הולנד על ידי הצבא הגרמני, היה קיים בנק ליפמן, רוזנטל ושות' כבר 81 שנים והיה ידוע כבנק אמין. הכובש הנאצי ניצל זאת לצרכיו. הרעיון היה להשתמש בשם ובמוניטין של הבנק מתוך הנחה שהיהודים ירגישו יותר נוח להפקיד את כספם ורכושם ב'בנק יהודי אמין'[4], מה שייקל על הנאצים להשתלט על רכושם. השלטון הנאצי פתח בנק תחת אותו השם בסרפטיסטראט. כ-13.000 הפקדות נרשמו בסניף זה. הבנק פתח גם סניף במחנה המעבר וסטרבורק, שם אנשים יכלו להפקיד את כספם וניירות הערך שלהם לפני שגורשו לאושוויץ. הרישומים המדויקים של הבנק 'אבדו' באופן לא ברור, מה שהקשה להשיב את שאריות הרכוש ליורשים. ב-1997 נמצאו חלק מהרישומים במקרה כשחבר של העיתונאי יורי אלברכט מצא אותם בבניין משרדים שרכש.
בבנק האמיתי של ליפמן רוזנטל ושות', בניווה ספיחלסטראט אילצו הגרמנים שניים מהבעלים היהודים אדגר פולד ורוברט מאי, להעביר את השליטה לאלפרד פלאשה [Alfred Flesche]. חבר הנהלת הבנק פאול מאי ואשתו רוזה פולד התאבדו שניהם ב-15 במאי 1940 לאחר הכניעה של הולנד לצבא הגרמני. בתם היחידה והיורשת שלהם אלן פון מארקס-מאי ברחה יום אחד קודם לכן עם משפחתה לאנגליה. פלאשה היה חבר הנהלה של חברת המסחר רודיוסקוניג ונשיא ה'לשכה הגרמנית' של לשכת המסחר ההולנדית. מ-8 ביולי 1940 הפך פלשה למנהל 'ממונה מטעם' אצל ליפמן, רוזנטל ושות', שהיה העסק היהודי הגדול הראשון שקבל מנהל 'ממונה מטעם'. לאלפרד פלאשה היה שם טוב כבנקאי עצמאי, וכפי שהעיד יותר מאוחר, הוא ניסה להראות את כוונותיו הטובות על ידי ניהול טוב של הבנק. שני הבעלים היהודיים נשארו לעבוד בבנק כמעט עד סוף המלחמה ושניהם שרדו אותה הודות לכל מיני פעולות של פלאשה.
ב-8 באוגוסט 1941 נפתח ה"סניף" של ליפמן, רוזנטל ושות' ברחוב סרפטיסטראט לאחר צו 148/1941 "הטיפול בהון כספי של יהודים"[5]. זה היה הצו הראשון שנגע לרכוש פרטי של יהודים ונודע אחר כך בכינוי "צו לירו הראשון". מאמצע 1942 ועד קיץ 1943 הייתה כמות החפצים שנמסרו לבנק 'לירו' כה גדולה שהזדקקו לעוד מקומות אחסון ולכך השתמשו בבנין של חוג ידידי בעלי המלאכה ברוטרסטראט ובבנין בורסת היהלומים בוספרפליין. הבניינים ברוטרסטראט נשכרו ב-1 במאי 1942 לשנה, בתכנון מראש לקראת "צו לירו 2" במחיר של 6,500 גילדן הולנדים, כשגם מקומות האחסון הללו לא הספיקו נשכרו גם שתי קומות ב'בורסת היהלומים', לתקופה שבין ה-1 בפברואר 1943 ועד 31 באוקטובר של אותה שנה. השכירות לשתי הקומות עלתה 14,000 גילדן. על פי מאמר שהופיע בעיתון המחתרת Trouw בדצמבר 1943 נכתב שבין מאי 1942 לאוקטובר 1943 יצאו 568 אוניות מהולנד לגרמניה ובהן ציוד ביתי יהודי[6] מוחרם.
ב-22 ביולי 1941, קבל פלאשה פקודה 'להתכונן מבחינה ארגונית להשתלטות על הון יהודי'. הבניין ברחוב סרפטיסטראט 47–55, שהיה שייך לבנק האמסטרדמי נשכר כמקום אחסון של הגזל. במרתפי הבניין היו שתי כספות גדולות, אחת מהן עם כספות אישיות. הנאצים החליטו לשלם שכירות של 35,000 גילדן הולנדיים. כמו כן שילמו לבנק האמסטרדמי עוד 8,700 גילדן כדמי העברת הציוד שלו, 70,000 עבור התכולה, ו-9,000 עבור שני הבניינים הקטנים. הסכומים האלו היו אפסיים בהשוואה למאות המיליונים שזרמו פנימה בצורה של כסף, תעודות אשראי, ניירות ערך, ניירות חוב, מניות ויותר מאוחר בצורה של חפצי אמנות, יהלומים, זהב ופלטינה. כוונתו של פישבוק, האיש שהגה את הרעיון של ליפמן, רוזנטל ושות', הייתה ש'בנק הגזל' ימשיך להראות כלפי חוץ כעסק רגיל. לכן מונתה הנהלה ונראה היה מובן מאליו שאלפרד פלאשה יוצג כמנהל הראשי.
אבל פלאשה לא רצה שום קשר עם הבנק בסרפטיסטראט, אף על פי שאף פעם לא אמר זאת במפורש לממונים עליו. הוא לא רצה ולא היה יכול לקחת אחריות על הבנק המזויף הזה, הוא רצה להשאיר את שני הבנקים הללו, זה של סרפטיסטראט וזה שבניווה ספיחלסטראט נפרדים זה מזה. זו לפחות הייתה טענתו אחרי מלחמת העולם השנייה. חלק מהעדים שהיו שם אשרו את טענתו וחלקם שללו אותה. גישתו עוררה התנגדות אצל פישבוק שרצה להציג את ליפמן, רוזנטל ושות' כבנק אחד.
אף על פי שפלאשה טען ורצה להראות כאילו שהוא היה מנהל בנק טוב ואחראי שרצה לדאוג לבנק בספיחלסטראט, הקשר בין שני הבנקים היו יותר חזק ממה שהוא רצה להודות. פלאשה ברח אחרי יום השלישי המשוגע (אנ') - 5 בספטמבר 1944, שבו התפרסמו ידיעות כאילו בנות הברית החלו לשחרר את הולנד - לגרמניה[7]. ב-1949 נשפט ונגזרו עליו חמש שנות מאסר.
מספר העובדים אצל ליפמן, רוזנטל ושות' בסרפטיסטראט נותן מושג מה על היקף הגזל והשוד שנעשו. בזמן "צו לירו הראשון" היו לבנק 268 עובדים, מהם 160 בחלק הבנקאי. הצוות הוכפל ב-1942 ל-510 וירד ב-1943 ל-299 אנשים. הגרעין היסודי של הסגל הגיע מהבנק האמיתי בניווה ספיחלסטראט. בסוף 1941 נקראו העובדים האלה על ידי המנהל פולד שהודיע להם שחלקם עוברים לעבוד בבנק שבסרפטיסטראט, פולד לא ידע אז לתת להם הסברים כיוון שגם הוא טרם ידע משהו. מה שכן היה ברור שכל ענייני הבנק ינוהלו בסרפטיסטראט. פולד יעץ לאנשי הצוות לציית לצו הזה היות שהבנק בניווה ספיחלסטראט כבר היה תחת מרות גרמנית ולכן העתיד לא נראה בטוח. והצוות שיעבור לסרפטיסטראט יהיה על כל פנים בטוח בפרנסתו. ב-1 באוגוסט 1941 עברו 27 עובדים לבנק בסרפאטיסטראט.
קורט מוליש עריכה
קורט ויקטור קרל מוליש, מונה על ידי הנאצים למנהל כוח האדם בבנק, ושיתף פעולה אתם. בשנת 1936 התגרש מאשתו היהודיה אליס שוורץ ועל ידי עבודתו בבנק ב'לירו' יכול היה להציל אותה ואת בנם הארי מוליש. ההורים והסבים של אליס נעלמו במחנות הריכוז. קורט מוליש נשפט לאחר המלחמה על שיתוף פעולה וישב במאסר בית במלון לויד.
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Gerard Alders, 'Nazi Looting: The Plunder of Dutch Jewry During the Second World War', Lootedart.com, ביקורת וסיכום של ספר, 2004 (באנגלית)
- ^ Liro Bank, I amsteradm (באנגלית)
- ^ Lippmann Rosenthal Bank, JOODSAMSTERDAM, 23/12/2018 (בהולנדית)
- ^ Lippmann' Rosenthal & Co., De Appel Amsterdam, 2006 (באנגלית)
- ^ תקנות בדבר כספים ורכוש יהודי בהולנד, 1942-1941 (עמ' מדור הולנד מספר 1765), באתר ארכיון בית לוחמי הגיטאות (בהולנדית)
- ^ Gerrit van der Vorst, Hausraterfassung, Een Diepzwarte Sluier, 2014, Amsterdam: Gerrit van der Vorst, 2014, עמ' 286, ISBN 9789462546479. (בהולנדית)
- ^ Dolle Diensdag, Dolle Diensdag (באנגלית)