לני ברוס
לני ברוס (נולד בשם לאונרד אלפרד שניידר; באנגלית: Leonard Alfred Schneider; 13 באוקטובר 1925, מיניאולה שבמדינת ניו יורק – 3 באוגוסט 1966, לוס אנג'לס) היה קומיקאי יהודי-אמריקאי משפיע בשנות ה-40 ושנות ה-50, ואחד מאבות סוגת הסטנד-אפ.
לידה |
13 באוקטובר 1925 מינאולה, ארצות הברית |
---|---|
פטירה |
3 באוגוסט 1966 (בגיל 40) הוליווד, ארצות הברית |
מקום קבורה | בית הקברות עדן ממוריאל פארק |
מדינה | ארצות הברית |
תקופת הפעילות | מ-1947 |
מקום לימודים | Wellington C. Mepham High School |
בן או בת זוג | |
http://www.lennybruceofficial.com/ | |
פרופיל ב-IMDb | |
חתימה | |
לני ברוס נחשב לקומיקאי סטנד-אפ פורץ דרך בסוף שנות הארבעים והחמישים. עד לתקופה זו קומיקאים היו מספרים בדיחות "רגילות" ומופעיהם לא היו מושפעים כמעט מאקטואליה ונושאים חברתיים ולא היו "אינטראקטיביים".
מופעיו של ברוס התאפיינו בהפניית חצים סרקסטיים כלפי הממסד, הפרת טאבואים חברתיים ושפה "מלוכלכת". ידועה אמרה שלו שמופעו מבוסס על הרוע, הנדכאים, העוולות ואי הצדק בעולם, ואם עולם זה יום אחד יהפוך לצודק וטהור הוא יהיה מחוסר עבודה.
ביוגרפיה
עריכהלני ברוס נולד ב-1925 במיניאולה שבמדינת ניו יורק, בשם לאונרד אלפרד שניידר, כבן היחיד למיירון (מיקי) שניידר, שנולד ב-1906 בלונדון שבבריטניה ועבד באותה תקופה כזבן בחנות נעליים, ולסאלי מאר, שנולדה ב-1906 בשכונת ג'מייקה שברובע קווינס שבניו יורק בשם סיידי קיצ'נברג, ועבדה בעצמה כקומיקאית לצד עבודותיה כמלצרית וכעוזרת בית. כשהיה בן חמש התגרשו הוריו. אביו עבר להתגורר בארקדיה שבקליפורניה, שם הפך לפודיאטור.
ב-1942, בגיל 16, התגייס ברוס אל הצי האמריקני, והעביר את שירותו הפעיל במסגרת מלחמת העולם השנייה בחזית הצפון אפריקאית ובחזית האיטלקית : בפלרמו ב-1943 ובאנציו ב-1944. במאי 1945, לאחר הופעה קומית שהעביר בפני חבריו לספינה כשהוא בלבוש דראג, מפקדיו נעשו כעוסים עליו. כאקט מתריס, שכנע לני את קצין הרפואה של ספינתו שהוא חווה "דחפים הומוסקסואליים", דבר שהוביל לשחרורו בקלון מהצבא (זאת בשל הנוהל שהונהג באותה תקופה בצבא ארצות הברית כלפי להט"בים, נוהל אשר סיווג אותם כבלתי מתאימים לשירות). עם זאת, הוא לא הודה או הורשע בהפרה כלשהי של התקנות הימיות של הצי האמריקאי, ועל כן הצליח לשנות את הגדרת שחרורו ל"שחרור בתנאים מכובדים... בשל אי התאמה לשירות ימי".
לאחר סיום שירותו העביר תקופה קצרה בקליפורניה שם התגורר עם אביו, ולאחר מכן התיישב בניו יורק תוך שאיפה לבסס את עצמו כקומיקאי. עם זאת, הוא התקשה לבדל את עצמו מאלפי אנשי בידור חובבים אחרים שאכלסו את העיר וניסו גם הם להגשים את חלומם ולהיכנס לעסקי השעשועים. רבים מאותם מועמדים פוטנציאליים לעסקי השעשועים התאספו בדיינר ספציפי בניו יורק, שם פגש ברוס לראשונה את הקומיקאי ג'ו אנסיס, שהשפיע עמוקות על הגישה של ברוס לקומדיה.
פריצתו הראשונה של ברוס בתור קומיקאי הייתה ב-1948, בתחרות כישרונות צעירים. זמן מועט אחר כך התחתן עם האני הארלו, רקדנית במופעי עירום, נישואיהם החזיקו מעמד עד שנת 1957. קורות חייו של ברוס מלאים במעצרים על שני אישומים מרכזיים: אחזקת סמים ושפה מלוכלכת. בשנות ה-50 לא היה נהוג שקומיקאי משתמש בקללות מעל במה. בנוסף הרגלו לצחוק על בעיות מוסריות (גזעניות, מגדריות, מתחים דתיים וכדומה) נתפס כלא פטריוטי בתקופה של אחרי מלחמת העולם השנייה. לרוב מתייחסים למעצריו על סמים (שבהם אכן החזיק) כניסיון של הממסד לעצור אותו מלהופיע בעקבות אי שביעות רצונם ממופעו.
מעצרו הראשון ב-29 בספטמבר 1961 היה על אחזקת חומרים נרקוטיים (אישום שהתבטל לאחר כמה זמן). ב-4 באוקטובר 1961 נעצר על שפה מלוכלכת במועדון הטרובדור בקליפורניה במה שהיה ידוע כ-California Obscenity Code, הוא יצא זכאי במשפט זה לבסוף. בשלב זה מקומות רבים נרתעו מלארח אותו כדי להימנע ממהומות ומוניטין מפוקפק, בריטניה ואוסטרליה אסרו עליו להופיע, ובריטניה אף אסרה את כניסתו לתחומיה.
ב-6 באוקטובר 1962 נעצר ברוס שוב על שפה מלוכלכת ונשפט בסן פרנסיסקו במשפט שעד היום משמש כתקדים וכדוגמה לחופש הדיבור המעוגן בתיקון הראשון לחוקה. משפט זה (שזוכה בו) גרם לו לבסוף לפשיטת רגל. לאחר משפט זה, מופעיו הפסיקו להיות מערכונים ושנינויות אשר הכין מראש אלא יותר מופעים מאולתרים בהן היה יושב על כיסא ומדבר על ראיית עולמו הפוליטית, המוסרית, הגזעית והדתית. ידוע שהיה יושב לעיתים ומקריא עמודים שלמים מתוך עותקים של משפטיו השונים (על ניבול פה אך לא על סמים).
ברוס אמר לא פעם שיש קונספירציה בין בתי המשפט בניו יורק לבין בית המשפט בסן פרנסיסקו להרשעתו. הוא אף התלונן על כך ל-FBI אך לא נמצא דבר (ברוס טען שזה היה חיפוי). בתקופה זו הוא התמכר לסמים קשים (הרואין) ולבסוף מת ממנת יתר ב-3 באוגוסט 1966 בביתו בהוליווד בגיל 40.
לני ברוס נחשב לאחד הקומיקאים המצחיקים בכל הזמנים. הוא מוזכר כיום בעיקר כקדוש מעונה שהשפיע בעקיפין על החלת התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, המעגן את הזכות של אזרחי ארצות הברית לחופש הדיבור.
לאחר מותו
עריכהב-1967 הביטלס הביעו את הערכתם לברוס בצרפם את תמונתו לעטיפת אלבומם Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.
ב-1974 יצא סרט קולנוע בשם "לני" בבימויו של בוב פוסי ובכיכובו של דאסטין הופמן. הסרט, שצולם בשחור לבן, הוא ביוגרפיה על חייו של ברוס ובו מציג דאסטין הופמן את מיטב קטעיו כגון "whos'e a jew?"(אשר תורגם לאחר מכן על ידי יהונתן גפן למיהו יהודי), "dykes and faggotts" ,"tits and ass" ועוד. הסרט עובד למחזה והוצג בלונדון ב-1998 בכיכובו של אדי איזרד. ב-1983 כתב עליו בוב דילן שיר שקרוי על שמו (מתוך הדיסק shot of love).
להקת Genesis כללה בשיר Broadway Melody Of 1974 את המשפט ״ Lenny Bruce declares a truce and plays his other hand״
ב-2003, 37 שנים לאחר מותו, זכה ברוס בחנינה על הרשעתו בשימוש בשפה גסה בזמן הופעה, על ידי מושל מדינת ניו יורק, ג'ורג' פטאקי[1].
ב-2012, יצר הבמאי אילן גייל את הסרט התיעודי "הקומדיה של לני", המציג את המורשת של ברוס. הסרט מתאר את עלייתו ואת נפילתו, ובוחן אם האמירות שבגללן נאסר, הועמד למשפט, הורשע והידרדר כל כך, שינו את פני הקומדיה[2].
החל משנת 2017 מופיעה דמותו של ברוס בקומדיה "גברת מייזל המופלאה" של שירות הזרמת הווידאו פריים וידאו. דמותו היא אחת הבודדות בסדרה שנקראת בשמה האמיתי. את דמותו משחק לוק קירבי.
קישורים חיצוניים
עריכה- אתר האינטרנט הרשמי של לני ברוס
- לני ברוס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- לני ברוס, באתר AllMovie (באנגלית)
- לני ברוס, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
- לני ברוס, באתר MusicBrainz (באנגלית)
- לני ברוס, באתר Yandex.Music (ברוסית)
- לני ברוס, באתר Discogs (באנגלית)
- יונתן גת, לני ברוס: נסיך הצחוק והשפל, באתר ynet, 19 בפברואר 2012
- ערן סבאג, "חיים של אחרים" על לני ברוס, 4 ביולי 2010
- בית התפוצות, לני ברוס: האיש שחזה ותיעב את הפוליטיקלי קורקט, באתר הארץ, 12 ביוני 2018
- לני ברוס, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- לני ברוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ חנינה לקומיקאי לני ברוס 37 שנה לאחר מותו, באתר הארץ, 24 בדצמבר 2003
- ^ רותה קופפר, האלכימאי, באתר הארץ, 19 בפברואר 2012