פתיחת התפריט הראשי

מגילת הגדוד (מְגִלַּת הַגְּדוּד) הוא חיבורו של המנהיג הציוני זאב ז'בוטינסקי המספר על הקמת הגדוד העברי ה-38 על ידי המחבר ויוסף טרומפלדור כיחידה שלובה בצבא הבריטי והתנהלותו במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה עד סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

מגילת הגדוד
Zeev Jabotinsky - Megilat Ha'Gedud.jpg
כריכת מהדורת תרפ"ט (1929)
מידע כללי
מאת זאב ז'בוטינסקי
שפת המקור אידיש
הוצאה
שנת הוצאה 1926
הוצאה בעברית הוצאת שותפות־הסולל
תרגום לעברית אבא אחימאיר
תורגם לשפות רוסית
מספר כרכים 1
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית 001162748, 001377049
זאב ז'בוטינסקי
אבא אחימאיר
יוסף טרומפלדור

תוכן עניינים

נושאי הספר ופרקיועריכה

נושאו העיקרי של הספר הוא הרעיון הציוני והדרכים למימושו בפועל בנסיבות הגאופוליטיות בעת שהספר נכתב: אמצע שנות ה-20 של המאה ה-20. הסקירה ההיסטורית והזיכרונות של המחבר הם אמצעי בידו לתאר את היעדים העיקריים: הקמת צבא יהודי, מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל וחברה יהודית איתנה בה. לצד התיאור ההיסטורי והמסר על היעדים הציוניים, מציג ז'בוטינסקי עקרונות של אתיקה צבאית, כפי שגובשה אצלו מתוך עיון, שיחות עם יוסף טרומפלדור והניסיון הצבאי אשר רכש כמפקד במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה.

במלחמת העולם הראשונה התגלעה מחלוקת בקרב הנהגת ההסתדרות הציונית האם לתמוך במוצהר באחד מהצדדים הלוחמים: מדינות ההסכמה מול מעצמות המרכז, או להימנע מכך, בשעה שהתנועה הציונית החזיקה סניפים במדינות שני הצדדים, ובצבאות שני הצדדים שירתו חיילים וקצינים יהודים וציונים, ובכלל זאת ילידי היישוב היהודי בארץ ישראל. רבים בתנועה הציונית וביישוב היהודי בארץ ישראל העדיפו עמדה ניטראלית מוצהרת, גם בגלל מצבו המורכב והקשה של היישוב בתקופת המלחמה.

לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה, גורש יוסף טרומפלדור מארץ ישראל בהיותו דמות מוכרת ביישוב, נתין רוסי וקצין בדימוס בצבא האימפריה הרוסית. זאב ז'בוטינסקי נשלח לחזית המלחמה כעיתונאי של עיתון מוסקבאי. שניהם סברו כי גיוס הנוער היהודי אל יחידה צבאית מוגדרת במסגרת הצבא הבריטי, יהיה מעשה נכון שיש בו תועלת לאומית רבה, בדרך להגשמת יעדה העיקרי התנועה הציונית להקים מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי טען כי יש לתמוך בגלוי בבריטניה ובמדינות ההסכמה ולסייע להן במאמץ המלחמתי לכיבוש ארץ ישראל. בטרם שהתחייל נתן ז'בוטינסקי להוצאת פישר אוּנווין את ספרו: "טורקיה והמלחמה" ("Turkey and the War")[1]: "בו הובעו שלושה רעיונות יסודיים: הרעיון הראשון – את טורקיה צריך לחלק, בזה כל טעם המלחמה והאמצעי הראשי למניעת מלחמות בעתיד; הרעיון השני – ארץ־ישראל צריכה להיכנס לחוג ההשפעה הבריטית; הרעיון השלישי – החזית העיקרית של המלחמה היא החזית המזרחית".[2] הספר עורר עניין רב בקרב אישי ממשל בריטיים.[3]

שנה ומחצה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בחורף 1915, לאחר שרבים מיהודי ארץ ישראל גורשו ממנה על ידי העות'מאנים, בהיותם נתיני מדינות ההסכמה או מנהיגים בתנועה הציונית וביישוב, הגיע ז'בוטינסקי אל מחנות הפליטים היהודים מארץ ישראל בגאַבּאַרי ובמפרוזה ליד אלכסנדריה, שבהם הצטופפו מעל לאלף בני אדם, והציג להם את תוכניתו להקמת גדוד חיילים יהודים שישתלב בצבאה של אחת המעצמות. ז'בוטינסקי וטרומפלדור החתימו במחנה הפליטים מאה בני אדם על תזכיר מסודר בדבר התוכנית לגדוד יהודי בצבא הבריטי, ויצאו לבריטניה להשיג שיתוף פעולה והוצאה לפועל של התוכנית. הבריטים הסכימו להקמת גדוד המתנדבים היהודים במערכת גליפולי כיחידת תובלה שמנתה 650 לוחמים יהודים. מפקד הגדוד היה לויטננט קולונל ג'ון פטרסון וסגנו היה טרומפלדור, שהמשיך לפקד על הגדוד לאחר שפטרסון עזב בגלל מחלתו. ב-1 באפריל 1915 נשבעו החיילים ל"גדוד הפרדות של ציון" ("Zion Mule Corps") (בקיצור זמ"ק), שנקרא אחר כך "גדוד נהגי הפרדות". וב-27 באפריל, נחת הגדוד בחוף גליפולי שבטורקיה. שנים עשר נהרגו וחמישה נפצעו במערכה שהסתיימה בנסיגת כוחות מדינות ההסכמה מחצי האי גליפולי.

טרומפלדור חשב כי הקמת הגדוד היא הישג תקדימי להכרה בריטית עתידית בהקמת יחידות צבא יהודיות בצבא הבריטי, ואבן פינה להכרתם של הבריטים בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. ז'בוטינסקי לא ראה בגדוד נהגי הפרדות מימוש לחזון הגדודים, מכיוון שהגדוד לא היה יחידה לוחמת ולא הוצב בחזית הארצישראלית. בדיעבד הצדיק ז'בוטינסקי את עמדתו של טרומפלדור.

120 מחיילי גדוד נהגי הפרדות התגייסו לגדוד ה-38 של קלעי המלך שהוקם על ידי ז'בוטינסקי וטרומפלדור ב-1917, והשתתף בכיבוש ארץ ישראל מהאימפריה העות'מאנית. שני גדודים נוספים הוקמו להלחם במסגרת צבא בריטניה בארץ ישראל: "הגדוד ה-39 של קלעי המלך" שהוקם ביוזמת יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון בארצות הברית, ו"הגדוד ה-40 של קלעי המלך" שרוב חייליו גויסו בארץ ישראל.

הפרק הראשון: "בין הקסרקט למשרד הוזיר"עריכה

הפרק מספר על ההכנות השונות שעשו טרומפלדור וז'בוטינסקי, לאחר שהגיעו לבריטניה, להקמת הגדודים העבריים. ז'בוטינסקי מספר על הנוף האנושי המגוון של המגויסים שכלל גרים ממוצא רוסי שעלו לארץ ישראל בטרם המלחמה וגורשו כאשר פרצה למצרים; עולים לארץ ישראל מגיאורגיה, מדאגסטן ומקרים שגורשו גם הם למצרים; יהודים ילידי-מצרים, "שיכולתי להידבר עמהם רק בלשון האיטלקית או הצרפתית"; וגם לא-יהודים, כגון בחור "יווני פּראַבוֹסלאַווי".[4]

עד שהתחייל ועבר להתגורר במחנה הצבא, התגורר ז'בוטינסקי בלונדון בשכונת צ'לסי, כאשר הצליחו השניים להשיג את תמיכתם ועזרתם בפועל של בריטים אחדים פרו-ציונים באותה עת, כגון עורך ה"טיימס" ויקהם סטיד.[5] והכינו תזכיר על תוכניתם לראש ממשלת בריטניה ול"קבינט המלחמה" שלה. טרומפלדור ששירת כקצין מצטיין בצבא האימפריה הרוסית, ביקש מהבריטים להשתלב בצבאם בדרגת קצונה, ולו רק "בתור סגן-לייטנאנט; היה מסכים בוודאי לשרת בו גם בתור קורפוראל, ואולם אי-אפשר היה שגידם ישמש בתפקיד כזה, – ותואר של קצין לא רצו לתת לו פקידי המשרדים הצבאיים. הנימוק העיקרי היה, שלפי החוקה האנגלית אין בן חוץ-לארץ יכול להיות קצין".[6] ז'בוטינסקי התחייל לצבא הבריטי כטוראי ב-21 בינואר 1917.[7] לאחר שבועות אחדים הועלה לתפקיד מפקד שאינו קצין; במילותיו: "דרגה, שאיני יודע כיצד לתרגם אותה: באנגלית זהו unpaid Lance-Sergeant, כלומר, כעין סרז'אַנט, אבל לא סרז'אַנט ממש, והוקצבה לי משכורת לא של סרז'אַנט, אלא בסך-הכל של קוֹרפּוֹראַל".[8]

הפרק השני: "הניצחון"עריכה

 
סמל הגדוד: המנורה
 
עיטור "קלעי המלך" אותו עטו חיילי הלגיון וקציניו
 
לויטננט קולונל ג'ון פטרסון
 
הגנרל יאן סמאטס
 
סר אריק גדס
 
ז'בוטינסקי במדי הגדוד העברי
 
זאב ז'בוטינסקי וקולונל אליעזר מרגולין רכובים על סוסים במדי הגדודים העבריים

הפרק מספר על השגת האישור להקמת הגדודים העבריים מהרשויות הבריטיות. לקראת הקמת הגדודים העבריים ניהלו ז'בוטינסקי וטרומפלדור סדרת פגישות עם אישים פוליטיים, כגון עם השר סר אריק גדס (Eric Campbell Geddes), והגנראַל יאן סמאַטס ראש ממשלת דרום אפריקה שבא אז ללונדון, "כדי להשתתף בישיבותיו של קאַבּינט-המלחמה"; ז'בוטינסקי התרשם כי סמאטס הוא "ציוני מסוגו של באלפור או רוֹבּרט סֶסיל".[9] הוא שיכנע את חברי "קאַבּינט המלחמה" לתמוך בהקמת הגדודים העבריים, שהיו מיזם ציוני מוצהר, וזאת לעומת המתנגדים להקמתם ולציונות, ובראשם יהודי, אֶדווין מוֹנטגיוּ. יאן סמאטס, על פי ז'בוטינסקי, דיבר, "על הגדוד:

– זהו אחד הרעיונות היפים ביותר, שנזדמן לי להיתקל בהם בחיי: שהיהודים עצמם ילחמו בעד אדמת-ישראל".[10]

הוחלט שמפקד הגדוד יהיה לויטננט קולונל ג'ון פטרסון, אשר פיקד על גדוד נהגי הפרדות. שמו של הגדוד באנגלית יעוצב "בשם קצר וברור: The Jewish Regiment. המדים יהיו רגילים, אלא שבמקום כובע תהא מצנפת קוֹלוֹניאַלית, כמו אצל הצופים. הטוטפת [הסמל] – מנורה בעלת שבעה קנים עם כתובת עברית "קדימה", שפירושה הוא גם "להתקדם" וגם "מזרחה"."[11]

לאחר שהסתיימו ההכנות להקמת הגדוד, עזב טרומפלדור את לונדון לרוסיה, להקים שם לדבריו: "צבא עברי – לא גדוד סתם, אלא צבא ממש בן 100 אלף איש או יותר – ועם זה מסוג אחר של נוער... וצבא זה יצטרך ללכת אל החזית הקאַווקאַזית – ומשם יבקיע לו אולי את הדרך על-פני אַרמניה וארם-נהריים אל עבר-הירדן".[12] בשיחת פרידה שקיים עם ז'בוטינסקי בדירתו בלונדון גולל "את הרעיון הפשוט והנשגב של ה"חלוציות".

– חלוץ פירושו "צועד בראש", – אמרתי. – באיזה מובן? פועלים?

– לא, זהו מושג הרבה יותר רחב. כמובן, דרושים גם פועלים, ואולם לא זהו המובן של המלה "חלוץ". לנו יהיו דרושים אנשים מוכנים "לכּל", לכל מה שתדרוש ארץ־ישראל. ל"פועל" יש האינטרסים הפועליים שלו, לחיילים ה- esprit de corps שלהם; לרופא, למהנדס ולכל השאר יש הרגלים משלהם, אם אפשר לומר כך. אולם אנחנו צריכים להקים דור, שלא יהיו לו לא אינטרסים ולא הרגלים. מטיל-ברזל סתם. גמיש – אבל ברזל. מתכת, שאפשר לחשל ממנה כל מה שיש צורך בו בשביל המכונה הלאומית. חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל-תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר, צריך לירוֹת, להיות חייל? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי-דין? מורים? שואבי-מים? בבקשה, אני עושה את הכל. אין לי פרצוף, אין פסיכולוגיה, אין רגשות, אין לי אפילו שׁם: אני – – האידיאה הטהורה של שירות, מוכן לכל, אני קשור בשום דבר; אני יודע רק ציווּי אחד: לבנות.

– אין בני אדם כאלה, – אמרתי.

– יהיו.

שוב טעיתי, והוא צדק. הראשון מבני-אדם אלה ישב לפני. הוא בעצמו היה כזה: עורך-דין, חייל, פועל במשק חקלאי. אפילו לתל-חי בא לחפש עבודת-אדמה, מצא שם את מותו מכדור של רובה, אמר "אין דבר" ומת כבן-אלמות".[13]

חלק נכבד ממגויסי הגדוד היו מהגרים ובני מהגרים ממזרח אירופה מלונדון ובריטניה. לאחר ההכנות הרבות, "ב-2 בפברואר שנת 1918 צעד בסך עם רובים מכודנים הבּאַטאַליון העברי הראשון ברחובות הראשיים של לונדון".[14] "והמון של רבבות ברחובות, בחלונות, על הגגות. דגלים תכולי-לבנים היו תלויים מעל כל חנות קטנה; נשים בכו ברחובות משמחה; ועבדקנים זקנים נענעו בזקניהם השׂבים וּברכו בלחש: "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה"; פאטרסון רכב על סוסו, כשהוא מחייך ופורס בשלום כולם, עם שושנה בידו, שזרקה לו בחורה מאחת הגזוזטראות והוא תפס אותה בעצם טיסתה באויר. והחיילים, ... כתף אל כתף, הכידונים בשיפוע מקביל ומדויק".[15] בבוקר שלמחרת המצעד, יצא הגדוד מסאַוּתהמפּטון לצרפת – למצרים ולארץ-ישראל.[16]

הפרק הרביעי: "המחנה ומעון המטה"עריכה

הפרק מספר על הובלת הגדוד מבריטניה אל החזית הארצישראלית. תחנתו הראשונה במזרח התיכון הייתה באלכסנדריה שבמצרים, ואחר כך בקהיר. בשתי הערים התקבל הגדוד במאור פנים ובחגיגות על ידי הקהילה היהודית המקומית ונכבדיה.[17] לגדוד הוקם מחנה בחלמיה, בסמוך לקהיר שם נערכו אימונים לחיילים. ז'בוטינסקי נסע לחזית הארצישראלית ונפגש עם הגנרל אלנבי. אולם אלנבי התייחס אל הגדוד "בקרירות גדולה – הן אל הבאטאליון הלונדוני והן אל המתנדבים המקומיים", להרגשתו.[18]

הפרק החמישי: "שמחת היישוב העברי"עריכה

בפרק זה מסופר על ההכנות לכניסת הגדוד לארץ ישראל והשתלבותו במערכה כנגד כוחות מעצמות המרכז. במקביל הגיע למזרח התיכון הגדוד ה-39 של קלעי המלך שהוקם בארצות הברית, והגדוד ה-40 של קלעי המלך, שהתארגן אז בארץ ישראל. גדודו של ז'בוטינסקי הגיע אל החזית בסמוך לעיר שכם בתחילת יוני 1918.

ז'בוטינסקי נפגש עם היישוב היהודי, מודע לכך ש"עברו זה לא כבר שנות-אימים אחדות. עד המלחמה נערך מספר-היהודים בירושלים כדי 60 אלף: עכשיו נשארו כעשרים ושנים אלף; לצאת מן הארץ הצליחו רק מועטים, השאר גוועו ברעב ובמחלות. עד עכשיו (אני מדבר על האביב של שנת 1918) הורגשה העניות בירושלים בכל צעד ושעל. הילדים היו ניגשים ברחוב ומבקשים: "אל תתן לי כסף, קנה לי לחם"... קודם-לכן אפשר היה לפגוש עניים יהודים על-יד הכותל המערבי בלבד, וגם אלה זקנים היו; אפילו מקבלי-ה"חלוקה", שהתפרנסו מנדבות מחוץ-לארץ, שלחו את בניהם ללמוד מבוקר עד ערב בבית-הספר, ובנותיהם ישבו בבית. ואולם עכשיו נמצאו הילדים ברחוב, ואומרים, לא רק כדי לבקש נדבות...".[19] כוונתו של ז'בוטינסקי במילים האחרונות היא לתופעת הזנות בירושלים בשלהי תקופת מלחמת העולם הראשונה.

הפרק השישי: "החזית הראשונה"עריכה

בפרק זה מסופר על המערכות שבהן השתתפו הגדודים העבריים בארץ ישראל. על פי ז'בוטינסקי: "ההיסטוריה הצבאית הממשית של הבאטאליונים שלנו מתחלקת לשלושה חלקים: הקיץ בחזית-שכם, ההתקפה בעמק-הירדן, שביתת-הנשק".[20]

הפרק השביעי: "שני צעדים מסדום ועמורה"עריכה

הפרק מספר על השתתפותו של הגדוד במערכה בעמק הירדן מאמצע 1918. ז'בוטינסקי מתאר כיצד חנה שם הגדוד חמישה שבועות. "ואחר-כך התחילה ההתקפה – עוד שבועיים של אש ושל הליכה ברגל. האש הייתה משני סוגים: אש-הקרב, שלא הייתה נוראה ואכזרית ביותר, ואש-השמש, שאי-אפשר לשאתה כלל במקום זה, כי הוא החור הלוהט ביותר בכל אזור הים התיכון".[21] האנשים סבלו מאוד מהאקלים החם והלח. ורבים חלו בקדחת (מלריה).

הוא מספר כי "הבאטאליון שלנו בא למלחה [עמק הירדן וים המלח] בהרכב של 800 איש, בשעת התחלת ההתקפה נשארו כ-500, ואולם אחר הניצחון חזרו לנופש רק מאה וחמשים, ומשלושים קצינים – כמחצית: היו מעט הרוגים ופצועים (בכלל, הניצחון האחרון בחזית זו עלה בקרבנות-אדם מועטים) – קצרה בהם רק הקדחת: כארבעים איש מקרבנותיה לא קמו עוד מחליים, ועכשיו הם ישנים בבית-הקברות הצבאי בירושלים, על הר-הזיתים, בצלו של מגן-דוד".[22]

הכוחות הבריטים תפסו שבויים ועריקים רבים מהצבא העות'מאני; כך למשל, "בלילה אחד בסוף אבגוסט באו אלינו 13 עריקים, ביניהם חמשה סגני-קצינים".[23]

הפרק השמיני: "בעבר הירדן"עריכה

הפרק מספר על התקדמות החזית הארצישראלית מאז שהחלה המתקפה הבריטית על כוחות מדינות המרכז ב-19 בספטמבר 1918. באזור יפו התקדם הצבא הבריטי במהירות והטורקים נסוגו מפניו. ואילו, באזור עמק הירדן ניסו הבריטים לתפוס את אום-אש-שרט, "מעברת-הירדן היחידה באותו מקום".[24] קבוצת החיילים הראשונה שנשלחה לבצע את המשימה יצאה בשן ועין. חלק נפצעו או נהרגו וקצין נשבה. הקבוצה השנייה הייתה בפיקודו של ז'בוטינסקי. לדבריו, "שום מעשי-גבורה לא נדרשו. יצאנו בחצי-הלילה והפעולה נמשכה כשלוש או ארבע שעות. זכורני כי בנקודה אחת של המורד נתתי אות לקצין הפלוגה בארנס, אשר הסתתר למעלה בצוקי-הסלעים, שיפתח אש על איזה שדה-קוצים, אשר היה חשוד בעיני, ואולם איני בטוח, שאפילו בזה היה צורך. מכונת-יריה אחת הייתה עמנו, וכשעלה השחר הצבנו אותה על שפת-הירדן, – והמעברה נלכדה. פעולה זו נרשמה בהודעותיו של אלנבי: "ב-22 בספטמבר לכד הבאטאליון ל"ח לקלעי-המלך את מעברת-הירדן אום-אש-שרט"".[25]

שלוש שעות לאחר שנתפס היעד, "באו אנזאקים מחיל-הפרשים [האוסטרלי] ועברו אל העבר השני של הנהר. כך התחיל כיבושו של עבר-הירדן: את המפתח אל שעריו תפס הגדוד העברי".[26] ז'בוטינסקי וגדודו היוו את הכוח הבריטי הראשון אשר חצה את נהר הירדן במערכה כנגד הצבא העות'מאני. ועל כך הוענק לו עיטור כבוד של הצבא הבריטי.

הפרק התשיעי: "מדוע היה שקט בארץ ישראל?"עריכה

בפרק זה מסופר על תקופת שביתת הנשק שהוכרזה לקראת סיום המלחמה. ז'בוטינסקי סובר כי הייתה "התקופה החשובה ביותר של שרותנו".[27] הגדודים העבריים היוו גורם מייצב באופן יחסי את שלטונם של הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל; "הגדוד העברי [היה] חלק ניכר של הכוחות הבריטיים אשר שמרו על הסדר בארץ-ישראל".[28] למעשה, מציין ז'בוטינסקי, "באותם החדשים שמרנו אנו על ארץ-ישראל. חוץ מירושלים בלבד (להלן אספר, כיצד לא נתנו לנו לבוא לירושלים), שמרו על כל המרכזים הראשיים ועל כל העורקים של הארץ החיילים היהודים. ביפו עמדו ה"אמריקנים" שלנו, בחיפה – הארצישראליים; כל המשמרות לאורך מסילות-הברזל, מרומאני במדבר עד רפיח על גבול מצרים-ארץ-ישראל, מרפיח דרך עזה עד יפו, מיפו דרך לוד עד חיפה, ומשם הלאה עד ים-כנרת, היו תפוסות בידי חיילינו".[29]

גיבורי הספר לאחר מלחמת העולם הראשונהעריכה

לאחר המלחמה פורקו הגדודים העבריים בהדרגה למגינת לבם של מנהיגים ביישוב ובתנועה הציונית. רוב חיילי הגדוד – כחמשת אלפים בני אדם חזרו לארצות מוצאם. בארץ ישראל התיישבו כמה מאות מהם והשתלבו ביישוב היהודי החדש בכפר ובעיר. טרומפלדור נהרג בקרב תל-חי. במאורעות תר"פ בירושלים, ארגן ז'בוטינסקי כוח הגנה עברי שניסה לעצור את הפורעים הערבים בעיר העתיקה. על כך, נעצר עם חבריו בכלא עכו, נשפט ונידון לחמשה עשר שנות מאסר עם עבודת פרך. ואחר כך, קיבל קיבל חנינה ושוחרר.

ב-1921 התמנה ז'בוטינסקי כחבר ב"הנהלה הציונית" והיה ממייסדי "קרן היסוד". ב-1923 הקים את תנועת הנוער בית"ר (ראשי תיבות: ברית יוסף טרומפלדור), שנועדה לחנך את הנוער היהודי לתפיסת עולם לאומית וצבאית. ב-1925, התפטר ז'בוטינסקי מהנהלת ההסתדרות הציונית מכיוון שחלק על התנהלותה בעניינים מהותיים, כגון שטחה של ארץ ישראל המנדטורית, עלייה חופשית לארץ ישראל והקמת כוח מגן עברי.

מהדורות הספרעריכה

הספר ראה אור במהדורות ובשפות אחדות מאז 1926.

מהדורה ראשונה ביידיש ראתה אור בהמשכים בשנים 1927-1926 בעיתון "היינט".[30] ‬‬‬‬

בתרפ"ט 1929 ראתה אור מהדורה עברית תחת הכותר: מְגִלַּת הַגְּדוּד, בתרגומו של ד"ר אב"א אחימאיר בירושלים בדפוס הסולל.‬‬‬ בראש השער של הספר נכתב כי הוענק כמתנה מאת הנהלת העיתון "דאר היום" למנוייו.[31] ‬‬אחימאיר תיעתק את שם משפחתו של טרומפלדור באות תי"ו: תרומפלדור.

במקביל, ראתה אור מהדורה ביידיש, ב-1929 בוורשה, תחת הכותר: די געשיכטע פון אידישען לעגיאן. א בינטעל פערזענליכע זכרונות פונ’ם גרינדער און שאפער פון אידישען לעגיאן.[32] ‬‬‬‬

מהדורה של הספר ברוסית ראתה אור.[33]

מגילת הגדוד ראתה אור כחלק מסדרת כתביו של זאב ז'בוטינסקי בי"ב כרכים בהוצאת בנו ערי ז'בוטינסקי, בכרך הראשון: אבטוביוגרפיה, שראה אור בירושלים תש"ז 1947.

מגילת הגדוד ראתה אור בכרך נפרד בהוצאת משרד הביטחון בשנת תשנ"א 1991.

לקריאה נוספתעריכה

  • הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה: מסמכים ותעודות, תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1968.
  • מנחם פוזננסקי, עורך, מחיי יוסף טרומפלדור: קובץ מכתבים וקטעי רשימות, תל אביב: עם עובד, 1945.
  • ג'ון פטרסון, עם הגדודים העברים בארץ ישראל (תרגמה מאנגלית: חיה ולי), (מבוא: זאב ז'בוטינסקי), ירושלים: הוצאת מצפה, ירושלים - תל אביב, תרפ"ט-1929.
  • ישעיהו פרידמן, שאלת ארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ירושלים: מוסד ביאליק, 1994
  • יגאל עילם, הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, 1973.
  • משה בלע, זאב ז'בוטינסקי במאבקו הרעיוני למען הגדודים העבריים (במלאת 60 שנה לייסודם), האומה, ט"ו (52-51), 1977, עמ' 427-417.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה