ויקיפדיה

מדלין מארי אוהייר

פעילה אתאיסטית אמריקאית

מדלין מארי אוהייר (באנגלית: Madalyn Murray O'Hair‏; 13 באפריל 1919 – 29 בספטמבר 1995),[1] שהייתה ידועה גם במספר שמות בדויים,[2] הייתה פעילה אתאיסטית אמריקאית, מייסדת הארגון "אתאיסטים אמריקאים", ונשיאת הארגון מ-1963 עד 1986. היא הוציאה את המהדורות הראשונות של American Atheist Magazine.

מדלין מארי אוהייר
Madalyn Murray O'Hair
לידה 13 באפריל 1919
פיטסבורג, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
נרצחה 29 בספטמבר 1995 (בגיל 76)
אוסטין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים בולטימור, הונולולו, אוסטין עריכת הנתון בוויקינתונים
ידועה בשל פעילות משפטית להפרדת הדת והמדינה
ייסוד ארגון "אתאיסטים אמריקאים"
חטיפתה ורציחתה בידי עובד לשעבר של ארגונה
השכלה
  • אוניברסיטת אשלנד
  • South Texas College of Law
  • Rossford High School עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע פעילה למען אתאיזם, מו"ל, בעלת טור
השקפה דתית אתאיזם עריכת הנתון בוויקינתונים
האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אחד מבניה, ג'ון גארת מארי, היה לנשיא הנומינלי של הארגון בין השנים 1986 ל-1995, אך בפועל היא נותרה ראשת הארגון גם בשנים אלו.

אוהייר ידועה בין היתר מסיקור המשפט מארי נ' קורלט (Curlett), אשר הוביל להחלטה תקדימית של בית המשפט העליון בשנת 1963, שפסק שיש לשים קץ להקראת הביבליה בבתי הספר הציבוריים. השילוב של ייסוד ארגון אתאיסטי ופסק הדין קורלט, שנה לאחר שבית המשפט אסר גם על תפילות בבית הספר הציבוריים - הניבו סיקור כה רב אודותיה, עד שבשנת 1964 מגזין LIFE כינה אותה "האישה השנואה ביותר באמריקה".[3][4]

ב-1995, אוהייר, בנה ג'ון ונכדתה רובין נחטפו, נרצחו וגופותיהם הושחתו. הרוצח היה דייוויד רולנד ווטרס (Waters), עבריין מורשע שהשתחרר על תנאי, עובד לשעבר בארגון "אתאיסטים אמריקאים" שהקימה אוהייר, וחבריו דני פריי (Fry) וגארי קאר (Karr), אף הם פושעים מורשעים.[5]

תחילת דרכה  עריכה

מדלין מייז נולדה בפיטסבורג, פנסילבניה, ב-13 באפריל 1919, לאמה לינה כריסטינה, לותרנית בשיוכה הדתי, ואביה ג'ון ארווין מייז (Mays), אשר היה פרסביטריאני.[6] היה לה אח אחד בוגר, ג'ון ארווין הבן. בגיל ארבע, היא הוטבלה בכנסייה פרסביטריאנית.[7] על פי אוהייר, היא הפכה לאתאיסטית לאחר שקראה את הביבליה מתחילתה ועד סופה בתיכון. בשנת 1936, משפחתה עקרה לאוהיו.

בשנת 1941, היא התחתנה עם ג'ון הנרי רות'ס (Roths). זמן מה לאחר נישואיהם, עת ארצות הברית נטלה חלק פעיל במלחמת העולם השנייה, התגייסו שניהם לשירות צבאי. רות'ס הוצב בשירות הנחתים, ומייז בחיל הנשים. באפריל 1945, כשהיא מוצבת באיטליה, פגשה קצין בשם ויליאם ג'יי מארי (Murray) הבן, קתולי נשוי אשר סירב להתגרש מאשתו. למרות זאת, בין השניים התפתחה מערכת יחסים רומנטית. מייז התגרשה מרות'ס, אימצה את השם מארי, וילדה עם ויליאם בן, ויליאם ג'יי מארי השלישי, שכונה "ביל".

ב-1949, השלימה תואר ראשון באוניברסיטת אשלנד (Ashland) באוהיו. ב-1952, היא סיימה תואר ממכללת דרום טקסס למשפטים, אך לא עברה את בחינות לשכת עורכי הדין בטקסס, ומעולם לא עסקה בעריכת דין.[8] ב-16 בנובמבר 1954 ילדה את בנה השני, ג'ון גארת מארי, יחד עם בן זוגה דאז, מייקל פיורילו (Fiorillo).[9] ב-1960, לאחר ניסיון כושל בשגרירות הסובייטית בוושינגטון, טסו מארי ושני בניה לאירופה, בשאיפה להעתיק מגוריהם לברית המועצות דרך השגרירות הסובייטית בפריז, בגלל האתאיזם המדיני שהיה חלק מהאידיאולוגיה הקומוניסטית של ברית המועצות.[10] הסובייטים סירבו להכניסם, ומארי והילדים חזרו לארצות הברית והתגוררו בבולטימור, מרילנד, עם אמה ואחיה.[11]

מארי סיפרה שעבדה במשך 17 שנים בתור עובדת סוציאלית פסיכיאטרית, ושבשנת 1960 הייתה מפקחת בשירותי הרווחה בבולטימור; עם זאת, בנה ביל כתב בזיכרונותיו, "חיי ללא אלהים", שאמו הייתה מפוטרת מעבודות משרדיות לעיתים קרובות בשל האישיות הצורמת שלה. ביל עצמו - למרות שגדל אתאיסט - הפך לנוצרי אוונגליסטי בשנת 1980, ויצא נגד כל פועלה של אמו.

מארי עזבה את מרילנד בשנת 1963 לאחר שהואשמה בתקיפת חמישה שוטרים אשר ניסו לתפוס את חברתו של ביל (לימים בת זוגו ואם בתו רובין) ולהחזירה להוריה, ונמלטה להונולולו. בשנת 1965 עברה לגור באוסטין, טקסס, ובאותה שנה גם נישאה לריצ'רד אוהייר.[12] למרות שהשניים נפרדו, הם נשארו נשואים עד מותו בשנת 1978.

אקטיביזם אתאיסטי עריכה

ב-1960, הגישה מארי תביעה נגד מערכת החינוך הציבורית של בולטימור (מארי נ' קורלט, Curlett), בה נטען כי הדרישה להשתתף בקריאת תנ"ך יומית בבית הספר, כפי שבנה ויליאם נדרש, אינה חוקתית. במסמכי התביעה, הצהירה כי סירובו של ויליאם להשתתף באירועים אלו הובילו לבריונות נגדו מצד חבריו לכיתה, בעידוד מנהלי בית הספר.

התיק אוחד עם תיק דומה, מחוז חינוך אבינגטון (Abington) נגד שמפ (Schempp), והתביעה הגיעה לבית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1963. בית המשפט הצביע 1–8 לטובת שמפ, החלטה תקדימית שלמעשה אסרה על חיוב תלמידים בדקלום פסוקי תנ"ך בבתי הספר. החלטה זו באה זמן קצר לאחר שחובת תפילה נאסרה על ידי בית המשפט בפסיקת אנגל (Engel) נגד ויטאלה (Vitale) ב-1962.

ב-1968 הגישה תביעה נגד נאס"א, על קריאת פרק מבראשית במשימת אפולו 8.[13] התביעה נדחתה על ידי בית המשפט העליון מטעמים טכניים.[14] עם זאת, הייתה לתביעה השפעה - נאס"א ביקשו מבאז אולדרין להימנע מלצטט את התנ"ך במשימת אפולו 11, אך הוא הורשה לנהל את הטקס הדתי הראשון בחלל.[15][16]

אוהייר הופיעה בתוכנית האירוח של פיל דונהיו מספר פעמים, ודונהיו אמר שאוהייר התנהגה באופן בלתי נעים ולעגה לו אחרי הצילומים על היותו קתולי, למרות שאחרי מותה של אוהייר הוא גם תיאר את מסר האתאיזם שלה כ"חשוב מאוד".

אוהייר תמכה במועמדותו של ג'ימי קרטר לנשיאות בשנת 1976 בגלל התנגדותו לתפילות בבתי הספר, תמיכתו בחינוך מיני בבתי ספר ציבוריים, ועמדתו לגבי סוגיות אקולוגיות.[17]

ארגון "אתאיסטים אמריקאים"  עריכה

באוסטין, טקסס, אוהייר יסדה את ארגון "אתאיסטים אמריקאים", "תנועה ארצית אשר תגן על זכויות האזרח של לא-מאמינים, תפעל למען הפרדת הדת מהמדינה ותעסוק בסוגיות של התיקון הראשון לחוקה". היא הייתה מנכ"לית הארגון הראשונה, והייתה לפנים הציבוריות של תנועת האתאיזם בארצות הברית במהלך שנות ה-60 וה-70. ב-1965, בראיון לפלייבוי, היא תיארה את הדת כ "קביים" ו"הסתמכות בלתי-רציונלית על אמונות טפלות ושטויות על-טבעיות".[18]

אוהייר גם תארה רשימה ארוכה של מקרים של הטרדה, הפחדה, ואף איומים ברצח נגדה ונגד משפחתה, בשל אמונותיה. היא הקריאה מספר מכתבים שהיא קיבלה בדואר, בעלי תוכן אלים. היא אמרה שהיא עזבה את בולטימור בגלל רדיפות מצד התושבים, לרבות קבלת דואר המכיל תמונות מרוחות בצואה, רצח החתלתולה של בנה, וזריקת אבנים על ביתה על ידי תושבי השכונה, תקרית שלדבריה גרמה להתקף הלב הקטלני שהוביל למותו של אביה.

היא הגישה מספר תביעות משפטיות בנושאים שהאמינה שיש בהם הפרת חוקת ארצות הברית כתוצאה מקשירת קשר בין הכנסייה והמדינה. תביעה אחת כזו הייתה נגד עיריית בולטימור, בדרישה כי זו תגבה מיסים על רכוש בבעלות הכנסייה הקתולית.

אוהייר אירחה תוכנית רדיו שבה ביקרה דת ותאיזם, וכן תוכנית טלוויזיה "הפורום האתאיסטי האמריקאי", ששודר ביותר מ-140 ערוצי כבלים.[19]

במהלך שנות ה-80, הייתה כותבת הנאומים של לארי פלינט במרוץ שלו לנשיאות ב-1984, והמשיכה להופיע בתוכניות אקטואליה ואירוח. בינתיים, בנה ג'ון מארי נטל את ראשות ארגון האתאיסטים; הוא לא היה אהוד בארגון, ומספר סניפים פרשו מהקבוצה הראשית. ב-1991, יתר הסניפים המקומיים התפרקו.

בנה ויליאם ג'יי מארי הפך לנוצרי ב-1980, ואוהייר התנערה ממנו לחלוטין והצהירה שזהו דבר החורג מעבר לגבולות הסליחה.[20][21]

בשנת 1990, ארגון "אתאיסטים אמריקאים" מנה רק את אוהייר, בנה ג'ון מארי, ונכדתה רובין מוריי אוהייר, בנוסף לצוות קטן. רובין הייתה בתו של ביל, שלאחר שהתנצר ניתק קשרים עם המשפחה, ומדלין אמצה אותה באופן רשמי. שלושת בני המשפחה חיו ביחד בביתה של אוהייר.

תיקים בבית המשפט עריכה

בנוסף לתיקים המשפטיים המפורסמים של אוהייר, היא הגישה עוד מספר תביעות. זו רשימת התביעות העיקריות שהייתה מעורבת בהם סביב נושאי אתאיזם וחוקה:

  • מארי נ' קורלט (1963) - תביעה לאיסור קריאת התנ"ך ודקלום תפילות בבתי ספר ציבוריים.
  • מארי נ' ארצות הברית (1964) - עתירה לאלץ את רשות התקשורת הפדרלית להרחיב את דוקטרינת ההגינות, כך שאתאיסטים יקבלו זמן אוויר שווה לדת ברדיו ובטלוויזיה.
  • מארי נ' ניקסון (1970) - תביעה לביטול טקסי דת שבועיים בבית הלבן.
  • אוהייר נ' פיין (Paine, 1971) - תביעה נגד נאס"א אשר דרשה מאסטרונאוטים לקרוא את התנ"ך במהלך טיסות חלל.
  • אוהייר נ' קוק (1977, Cooke) - תביעה לבטל את פתיחת פגישות מועצת העיר אוסטין, טקסס בתפילה.
  • אוהייר נ' בלומנטל (1978, Blumenthal) - תביעה להוציא את הביטוי "באל נשים מבטחנו" מהמטבע האמריקאי.
  • אוהייר נ' היל (1978, Hill) - תביעה להסיר סעיף בחוקת מדינת טקסס הדורש אמונה באלוהים כתנאי להחזקת תפקיד ציבורי.
  • אוהייר נ' אנדרוס (1979, Andrus) - עתירה למנוע שימוש במתקני הפארקים הלאומיים לעריכת מיסה קתולית על ידי האפיפיור.
  • אוהייר נ' קלמנטס (1980, Clements) - עתירה להסיר מיצג חג המולד מכניסת בניין הקפיטול באוסטין, טקסס.
  • קרטר (Carter) ושות' נ' מרכז רפואי ברודלונס (Broadlawns) ושות' (1984-1987) - תביעה נגד מרכז רפואי בדה מוין, איובה, הממומן בכסף ציבורי, אשר סיפק שירותי איש כמורה.

פמיניזם עריכה

בראיון בשנת 1965, אוהייר תיארה את עצמה כ"פמיניסטית מיליטנטית", הביעה חוסר שביעות רצון בשל אי-השוויון במעמדן של נשים באמריקה, ואמרה במהלך הראיון ש"הגבר האמריקאי ממשיך להשתמש בה מינית בשביל דבר אחד: אמצעי לשפיכה. זה לא עולה בדעתו שעשוי להיות לה ערך משל עצמה, או לדאוג לסיפוק המיני שלה.... אמריקה היא עדיין חברה בשליטה גברית. רוב הגברים האמריקאים מרגישים מאוימים מינית אם הם לא יותר גבוהים מאישה, יותר אינטלקטואלים ממנה, מרוויחים יותר ממנה, ובעלי סטטוס תעסוקתי יותר גבוה משלה. הם חייבים להיות הסמכות, המילה האחרונה. ובכן, לי קשה לראות גברים או נשים בעמדה נחותה, כי יחסים מהסוג הזה הם סוג של רעל. ולפי דעתי, אף גבר לא ירצה אישה שנחותה ממנו אלא אם כן יש לו רגשי נחיתות משל עצמו."[22]

עם זאת, הייתה לה גם ביקורת כלפי תנועת הנשים באוסטין, מכיוון שהרגישה שהווייתן לא הייתה במאבק לשינוי, אלא בהעצמה אישית בתוך המסגרת הקיימת, ושאין בכך להביא למהפכה או שחרור.[23]

הרצח עריכה

ב-27 באוגוסט 1995, אוהייר, בנה ג'ון, ונכדתה רובין נעלמו. על דלת המשרד הנעול של "אתאיסטים אמריקאים" היה פתק מודפס (לכאורה בחתימתו של ג'ון) לפיו, "בני משפחת מארי אוהייר הוזעקו אל מחוץ לעיר למקרה חירום. בזמן כתיבת מזכר זה, איננו יודעים לכמה זמן ניעדר." בביתה של אוהייר נשארו על השולחן שאריות ארוחת הבוקר; תרופות הסוכרת שלה היו על הדלפק במטבח, והכלבים נותרו ללא השגחה.[24] בשיחות טלפון כמה ימים מאוחר יותר, השלושה אמרו כי הם בסן אנטוניו, טקסס, בעניינים "עסקיים". לאחר כמה ימים נוספים, ג'ון הזמין מטבעות זהב בשווי $600,000 מתכשיטן, וקיבל משלוח של $500,000 מהן.[25]

עד ל-27 בספטמבר, עובדי "אתאיסטים אמריקאים" קיבלו מספר שיחות טלפון מרובין וג'ון, אך אלו לא הסבירו למה עזבו או מתי יחזרו, ואף על פי שאמרו שהכל כשורה, הם נשמעו מתוחים ומוטרדים. החל מ-28 בספטמבר, לא הייתה כל תקשורת נוספת עם המשפחה.

מכריהם הבודדים וחבריהם לארגון נמנעו מלפנות למשטרה במשך חודשים, ונטען שהיו פעילים אתאיסטים ששמחו בהיעלמות המשפחה, מכיוון שלא אהבו את הסגנון הבוטה של אוהייר. מאוחר יותר יטענו נציגי הארגון להגנתם שהניחו שמדלין היא ללא שום ספק בחיים, אך סירבו להגיד על סמך מה הביטחון הזה. שמועות רבות הופצו על קורות המשפחה והסיבות להיעלמותה, למשל שהמשפחה ברחה עם כסף של הארגון לניו זילנד, שמדלין רצתה להתבודד כדי למות בשלווה לאחר שבריאותה התדרדרה, וכן שג'ון ורובין רצו להשתחרר מהתלות המשפחתית, או שהמשפחה נפלה קורבן לאלימות. במהלך הקריירה שלה, צברה אוהייר אויבים רבים, ועיתונאים שסקרו את המקרה בתקופה זו לא התקשו למצוא אנשים שידברו בגנותה. 

בזמן היעדרות המשפחה, יו"ר הדירקטוריון של "אתאיסטים אמריקאים", טייסון, עבר לגור בביתם. אנשי הארגון ניסו למנוע את החקירה שהייתה עלולה לחשוף שהארגון מונה פחות מ-2,500 אנשים, ולא 50 אלף חברים, לטענת אוהייר. בן המשפחה המנודה ביל מארי חשש שאם ידווח למשטרה על העלמות המשפחה, הוא יואשם בניסיון להשתלט על נכסיהם, מה שאכן קרה עם חשיפת הרצח.[24]

החקירה עריכה

באוקטובר 1995, נמצאה גופתו הערומה והמרוטשת של גבר, כרותת ראש וידיים, שנזרקה לשדה קוצים מבודד בדאלאס. לא היו לגופה סימנים מזהים, והיא נקברה בקבר אלמוני. המקרה נותר פתוח. בזמן זה נעדרו בני משפחת אוהייר כבר שנה מבלי שיצרו קשר עם מי מקרוביהם.

עיתונאי בשם ג'ון מקורמק (MacCormack) מונה לכתוב על המקרה לרגל יום השנה, והוא החל לבדוק את פרטי המקרה. הסודיות והחשאיות של "אתאיסטים אמריקאים" עוררו בו חשד שההיעלמות לא הייתה כשורה. הוא המשיך לחקור את המקרה, ולבסוף הארגון הודה שנעלמו כספים, וחשפו את דבר חצי מיליון הדולר שהועברו לג'ון שנה קודם לכן. תגלית זו עוררה את עניין רשות המיסים, אשר ביטלה את הסטטוס של הארגון כמלכ"ר, ואחזה בנכסי הארגון ונכסיה של אוהייר. טייסון פונה מביתה.

השתלשלות אירועים זו עוררה חשדות מחודשים לגבי פעילות פלילית מצד הנעדרים, אך גם לגבי היעלמותם. מקורמק חבר לבלש פרטי בשם טים יאנג, ושניהם ביצעו חקירה מקיפה לגבי כל האירועים לפני ומאז היעלמותם של מדלין, ג'ון ורובין. בין האנשים שדיברו איתם היה עובד לשעבר של ארגון "אתאיסטים אמריקאים", דייוויד ווטרס, פושע מורשע שהשיג את אמונה של אוהייר, והיה למנהל לשכת הארגון. בתפקידו החדש גנב ווטרס כספים מקופת הארגון. אוהייר ניהלה נגדו קמפיין יחצנות כדי שדבר מעילתו יוודע ברבים, תוך כדי הקמפיין גילתה שהוא רצח נער אחר כשהיה בן 17. ווטרס היה זה שהפיץ את השמועה שהשלישייה ברחה לניו זילנד עם כספי הארגון.

מקורמק החל לחשוד בסיפורו של ווטרס. חקירתו התנהלה כבר מזה שלוש שנים, והוא נודע כסמכות מובילה בנושא. ב-1998, הוא קיבל טלפון ממקור אנונימי, שסיפר לו שהיעלמותו של פושע בשם דני פריי עשויה להיות קשורה להיעלמותם של בני משפחת מארי אוהייר. פריי, מסתבר, הסתובב עם ווטרס בתקופה הרלוונטית, וסיפר למקורביו שהוא מעורב ב"תוכנית שתעשיר אותי". ארוסתו דאז סיפרה שפתאום הוא נהיה עצבני ומרוחק, וסירב להמשיך לדבר על התפתחות התוכנית המדוברת. ואז הוא נעלם. ווטרס הכחיש כל קשר למקרה. כשמקורמיק השיג את רשומות שיחות הטלפון של פריי, התגלה שאכן היה בקשר צמוד עם ווטרס. הוא גם השיג ראיות להוצאות כספיות גדולות במזומנים של ווטרס ופריי, שמקורם לא ידוע. 

זמן קצר לאחר מכן, ראה מקורמיק ידיעה בעיתון על גופת אלמוני שנמצאה שלוש שנים קודם לכן, בדאלאס. משטרת דאלאס הסכימה לבצע בדיקת DNA, וקורבן הרצח זוהה כדני פריי. תגלית זו גרמה לו לכתוב ביתר שאת את מסקנותיו לגבי ווטרס, שכל פיסת ראיות חדשה הצביעה עליו כגורם מרכזי בפשע שעוד לא התגלה. מאמציו גילו פושע מורשע נוסף שהיה מעורב עם ווטרס ופריי - גארי קאר, בעל הרשעות בחטיפה ואונס. על אף הכחשותיו שנוספו להכחשותיו של ווטרס, החלו הרשויות לבדוק את המקרה, ולחקור את ווטרס וקאר. ממצאים מחיפושים בעקבות מעצרם וחקירת עדים, הובילו לכך שסופסוף ה-FBI הצליחו לייצר ציר זמן של ימיהם האחרונים של בני המשפחה הנעדרים.

החטיפה והרצח עריכה

ווטרס, קאר ופריי חטפו את שלושת בני המשפחה והחזיקו אותם בדירה בסן אנטוניו במשך כחודש. פריי היה אמון על שמירת החטופים, בזמן שקאר ליווה את ג'ון ליציאות לשם השגת כספים. חברתו לשעבר של ווטרס העידה, שבתקופה זו הוא היה אכול זעם על אוהייר, בשל הדברים שחשפה לגביו, ושיתף אותה בפנטזיות אלימות במיוחד לגבי מה יעשה לה. מהחקירה עולה כי ג'ון כנראה נכנע לאיומים ומסר את כל כספיו וכספים שהיה אחראי להם, אך אוהייר עצמה לא הסכימה לעשות כן. רמיזה למצב הנפשי הירוד של החטופים נמצאת בשיחתם האחרונה עם חברי הארגון בסוף ספטמבר, במהלכה רובין לחשה "אני יודעת שתעשו את הדבר הנכון". 

השלושה נרצחו על ידי ווטרס ב-29 בספטמבר 1995, או סמוך לתאריך זה, כנראה בחניקה. גופותיהם הועברו למחסן של חבר של ווטרס, שם ווטרס, אולי בעזרתם של פריי וקאר, ניסר אותם לחתיכות - אותם הסיע לחווה מרוחקת, שם נקברו ונותרו עד שהתגלו כעבור חמש שנים. פריי נרצח כיומיים לאחר בני המשפחה.

המשפט ותוצאותיו עריכה

קאר עמד למשפט והורשע בקשירת קשר למעילה, הלבנת כספים, ועוד מספר סעיפים - אך לא בחטיפה או רצח, מכיוון שהמשפט התקיים לפני שהתגלו גופות קורבנותיו. הוא נידון לשני מאסרי עולם, בשנת 2000. גם ווטרס עמד למשפט על מגוון סעיפים קשורים, אך מעולם לא הורשע ברצח ובחטיפה. הוא נידון ל-20 שנות מאסר וצווה להחזיר את כל הכספים שנסחטו, בנוסף לעונשים קודמים שכבר החל לרצות של 65 שנה ו-25 שנה. לאחר הרשעתו, בשנת 2001, גילה ווטרס לחוקרי ה-FBI את מקום קבורת הגופות, והוביל אותם לשם. השחתת הגופות הייתה כה יסודית, שהן זוהו רק בעזרת בדיקות DNA וצילומי שיניים.[26] מצאו בקבר המשותף גם את ראשו וידיו של דני פריי.

התעלומה האחרונה שנותרה הייתה גורל מטבעות הזהב. הסתבר שווטרס שם את המטבעות בלוקר עם מנעול פשוט. כשחזר להוציא ממקום האחסון את המטבעות, גילה שנגנבו. הסתבר בדיעבד שלקבוצת גנבים לא קשורה מסן אנטוניו, היה מפתח מאסטר לסוג המנעול. הם ניסו את מזלם באתר האחסון, והופתעו לגלות אוצר מאחורי הדלת שפתחו בנקל. הם לקחו את הכסף ובזבזו אותו, ורק מכיוון שאחד הגנבים נתן מטבע אחד לדודתו כמתנה, הצליחו חוקרי ה-FBI לגלות את השתלשלות האירועים.

ביקורת רבה הועברה על משטרת אוסטין על אדישותה ואוזלת ידה בעניין החטיפה. צוין שמספר רב של רשויות אכיפה אחרות התערבו ושיתפו פעולה בשלבים שונים של החקירה - כולל ה-FBI, ה-ATF, משרד השריף, רשות המיסים, ועוד - ואילו הם לא התערבו בשום שלב.

מורשת עריכה

מבחינה משפטית, תרומתה הגדולה של אוהייר היא בביטול חובת תפילה או פעילות דתית בבתי ספר ציבוריים.[27] 

ב-2006 יצא סרט דוקומנטרי על חייה, בשם "Godless in America", שתיעד את האקטיביזם האתאיסטי שלה, בנוסף למקרה ההיעלמות והרצח.[28]

ב-2013, האנדרטה האתאיסטית הראשונה על אדמות הממשל האמריקאי הוצבה בבית המשפט במחוז ברדפורד (Bradford) בפלורידה; האנדרטה, השוקלת כ-700 קילו ועשויה מאבן גרניט, כוללת ספסל ומעמד, וחרוטה בציטוטים של אוהייר, תומאס ג'פרסון, ובנג'מין פרנקלין.[29][30]

ב-2017 ייצא לאקרנים סרט הקולנוע "האישה השנואה ביותר באמריקה" בכיכובה של מליסה לאו.

לקריאה נוספת עריכה

Le Beau, Bryan F. (2003). The Atheist: Madalyn Murray O'Hair. ISBN 978-0814752852.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא מדלין מארי אוהייר בוויקישיתוף
 

1968 דיבייט בין הכומר הבפטיסטי וולטר מרטין לאוהייר

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "United States Social Security Death Index: Madalyn M Ohair". FamilySearch.org.
  2. ^ Dracos, Ted (2003). UnGodly: The Passions, Torments, and Murder of Atheist Madalyn Murray O'Hair. Free Press. p. 380. ISBN 978-0743228336.
  3. ^ Goeringer, Conrad F. (2006). "About American Atheists". atheists.org. American Atheists.
  4. ^ Van Biema, David (1997-02-10). "Where's Madalyn?". Time.
  5. ^ Seaman, Anne Rowe (2005).
  6. ^ Reitwiesner, William Addams. "Ancestry of Madalyn Murray O'Hair".
  7. ^ "Woman, Atheist, Anarchist". Freedom Writer. במרץ 1989. אורכב מ-המקור (reprint) ב-2007-10-12. נבדק ב-2017-02-20. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ Bryce, Robert (1998-11-20). "Madalyn Murray O'Hair timeline". Austin Chronicle.
  9. ^ Zindler, Frank (2008). "Madalyn Murray O'Hair". In Joshi, S. T. (ed.). Icons of unbelief: Atheists, Agnostics, and Secularists. Westport, Connecticut: Greenwood Press. p. 323. ISBN 978-0313347597.
  10. ^ Vitteriti, Joseph. Religion from the Public School to the Public Square. Princeton University Press 02/09/09. p. 102.
  11. ^ Wright, Lawrence (1995-05-16). Saints and Sinners: Walker Railey, Jimmy Swaggart, Madalyn Murray O'Hair, Anton LaVey, Will Campbell, Matthew Fox. London: Vintage Books. ISBN 0-679-76163-2.
  12. ^ LeBeau, Bryan F. (2003). The Atheist: Madalyn Murray O'Hair. New York: New York University Press. ISBN 0-8147-5171-7.
  13. ^ Chaikin, Andrew (1994). A Man On The Moon: The Voyages of the Apollo Astronauts. Viking. pp. 623. ISBN 0-670-81446-6.
  14. ^ "O'Hair v. Paine, 397 U.S. 531". Findlaw. 1970.
  15. ^ "An Astronaut Tells of a little-known but Significant Event on the Moon". Guideposts. 1970. אורכב מ-המקור ב-2012-05-09. נבדק ב-2012-04-25.
  16. ^ "Apollo Expeditions to the Moon: Chapter 8". NASA.
  17. ^ "Atheist leader endorses Carter for President", Minden Press-Herald, Minden, Louisiana], October 26, 1976, p. 3
  18. ^ Murray, Madalyn; Tregaskis, Richard (באוקטובר 1965). "Madalyn Murray". Playboy. אורכב מ-המקור (reprint) ב-2008-04-14. נבדק ב-2017-02-20. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Bryce, Robert (1996-05-03). "The Case of the Missing Atheists". Austin Chronicle.
  20. ^ Alan Wolfe (12 באפריל 2004). "Among the Non-Believers". The New Republic. {{cite web}}: (עזרה)
  21. ^ Dracos, Ted (2003). "The Family Dysfunctional". Ungodly: The Passions, Torments, and Murder of Atheist Madalyn Murray O'Hair. New York: Free Press. p. 138. ISBN 9781439119969.
  22. ^ "Madalyn Murray O'Hair Playboy Interview - Antitheist Atheist". אורכב מ-המקור ב-2016-11-10. נבדק ב-2017-02-20.
  23. ^ "Madalyn Murray O'Hair 1970 Short Film Part 6".
  24. ^ 1 2 Manning, Lona (2003-09-29). "The Murder of Madalyn Murray O'Hair: America's Most Hated Woman". Crime Magazine. אורכב מ-המקור ב-2007-10-12.
  25. ^ MacCormack, John (1999-07-29). "Lucky Break". Dallas Observer.
  26. ^ MacCormack, John (2001-02-01). "Dead Giveaway". Dallas Observer.
  27. ^ "People & Ideas: Madalyn Murray O'Hair". God In America. PBS.
  28. ^ "Godless in America (TV Movie 2006) - IMDb". IMDb.
  29. ^ "First atheist monument on government property unveiled". The Independent Florida Alligator.
  30. ^ "Atheists unveil monument in Florida and promise to build 50 more".
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מדלין_מארי_אוהייר&oldid=38494835"