פתיחת התפריט הראשי

במשפט העברי, מודה במקצת, הוא נתבע המודה בנכונות חלק מטענתו של התובע. התורה מחייבת נתבע שהודה במקצת להישבע על נכונות טענתו הנתונה במחלוקת עם התובע, על מנת שטענתו תתקבל כנכונה על ידי בית הדין. ואין פוטרים אותו משבועה מטעם מיגו, שהייתה לו טענה טובה יותר שיכול היה לכפור בחוב כולו, שכן קיימת לנו חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו[1] זה לשיטת רבה. אבל לרבי חייא זוהי גזירת הכתוב, ולכן הוא מחייב את הנתבע גם כאשר עדים מעידים על המקצת, ובזה כמובן לא שייכת החזקה אין אדם מעיז פניו, שהרי הנתבע עצמו כפר בחוב כולו.

בימינו נוהגים בתי הדין להימנע ככל האפשר מלחייב נתבע בשבועה, ולכן מקובל שבית הדין מציע פשרה בין הצדדים, בה באה לידי ביטוי העובדה שהנתבע היה מחויב עקרונית בשבועה.

המקור בתורהעריכה

נאמר בתורה (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוקים ו'-ח'):

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ, אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם. אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ. עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

בתורה שבעל פה למדו מגזרה שווה לפסוק "שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ"[2], שהמילים: "ונקרב בעל הבית אל האלוקים" מתייחסים לחובת שבועה. כן לומדים, מהמילים "אשר יאמר כי הוא זה": שחיוב השבועה חל על אדם שאומר "כזה אני חייב ולא יותר". המלבי"ם מסביר שהמילה "הוא" משמשת בלשון ניגוד, כלומר: בניגוד לטענת התובע על סך מסוים, השומר טוען שסך קטן יותר "הוא" הפקדון.[3]

פסוקים אלו עוסקים בפקדון, אבל ההלכה משליכה מכאן לנושאים אחרים השנויים במחלוקת בין התובע לנתבע, כגון בהלוואה. בתלמוד[4] ובראשונים קיימת מחלוקת על דרך הלימוד והיקף הדין: רבי חייא בר יוסף סבר ש"עירוב פרשיות כתוב כאן", כלומר, הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה", המלמד על שבועה במודה במקצת, נאמר כאן בדרך אגב, ולאמיתו של דבר הוא קשור לפרשה העוסקת בדיני הלוואה (פסוק כד שם: "אם כסף תלוה את עמי..."). על פי דעה אחרת בתלמוד, של רבי יוחנן ורמי בר חמא, הפסוק "אשר יאמר כי הוא זה" מתייחס לפרשה בה הוא כתוב, פרשת הפיקדון. לפי דעה זו הרחבת הדין גם להלוואה היא על פי לימוד בבניין אב מפקדון למלווה, מאחר שהסברה נותנת שאין הבדל ביניהם בעניין זה[5].

טעם חיוב המודה במקצת בשבועהעריכה

רש"י כותב שבפקדון השומר חייב להישבע אפילו אם כפר לגמרי בטענת התובע ("כופר הכל"). הסיבה להבדל זה בין הלוואה לפקדון מוסברת בתלמוד[6]: מאחר שהמלווה עשה טובה בהלוואתו, קיימת חזקה שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, ולכן הכופר בכל פטור, כי מן הסתם לא היה מעיז לכפור לגמרי בחוב אלא אם כן הצדק עמו. לעומת זאת כאשר הוא מודה במקצת ייתכן לשער שהוא מנסה להשתמט ולהתחמק באופן זמני מתשלום החוב במלואו, ולכן התורה הטילה עליו להישבע, כדי לזרז אותו לשלם הכל ומיד. אולם בפקדון המפקיד לא עשה טובה לשומר, ולכן השומר מסוגל להעיז פניו ולהכחיש לגמרי את קיומו של הפקדון, ולפיכך ראוי שיישבע אפילו כשכפר בכל. בעלי התוספות חולקים על רש"י, והוכיחו שגם בפקדון הכופר בכל פטור משבועה[7].

פרטי הדיןעריכה

סכום התביעה וההודאהעריכה

במשנה[8] נקצב ערך מינימלי לטענה שבה הנתבע כופר: שתי כסף, ואילו ההודאה צריכה להיות בערך מינימלי של פרוטה. נמצא שלקיום דין מודה במקצת התביעה המקורית צריכה להיות בסכום של לפחות שתי כסף ופרוטה[9]. "שתי כסף" הם שתי מעות כסף, כל אחת מהן מקבילה למטבע המקראי "גרה". משקלן יחד: כשלושים ושתיים גרגירי שעורה, 1.4 גרם כסף. על פי ערך הכסף בימינו מדובר בסכום פעוט (כ- 2 ₪, נכון ל-2010), אך בימי קדם היה למטבעות אלו כח קנייה ניכר. ה"פרוטה" היא מטבע נחושת, שערכו ככסף במשקל חצי שעורה (1/40 גרם, נכון להיום - כמה אגורות חדשות).

המקור לסכום המינימלי לכפירה הוא הפסוק הנ"ל: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". מלשון הרבים "כלים" למדו חכמים שגם "כסף" האמור כאן יש בו ריבוי, שתי מטבעות כסף לפחות. סכום ההודאה לא נלמד מן הפסוק, אלא מן הדין הכללי שאין ערך לפחות משוה פרוטה.

החפצים הכלולים בתביעהעריכה

בפסוק נמנו דוגמאות לחפצים שעליהם נסובה התביעה: כסף, כלים, בעלי חיים, ועוד. מדוגמאות אלה למדו חכמים שאין משביעים אלא על חפצים ניידים ושיש להם ערך ממוני ממשי, בניגוד לקרקע, עבדים (שהושוו בלשון התורה לקרקע במובנים מסוימים), ושטרות חוב שאין להם ערך ממשי אלא רק כאסמכתא.

רש"ר הירש[10] מסביר טעמה של הלכה זו: השבועה איננה רק אמצעי הרתעה, אלא מובנה מסירת הדין לידי שמים, שה' יתערב ויעשה דין בחפציו של זה אם שיקר בשבועתו. ממילא, הדבר אפשרי לגבי חפצים הטפלים לאדם ונחשבים כחלק ממנו ונתונים לשימושו ואף לכילויים על ידו, אם ירצה בכך. קרקע, לעומת זאת, איננה טפלה לאדם מסוים ונעשית כחלק מאישיותו; אדרבה, הוא עושה בה שימוש זמני, עד שיעבירנה לדור הבא. כמו כן העבד הוא אישיות בפני עצמו ואי אפשר להישבע עליו כאילו היה חפץ של אדונו.

הודאה ממין הטענהעריכה

כאשר הנתבע מודה בדבר שאינו כלול בתביעה - אינו כמודה במקצת[11]. באשר למי שטענו בחיטים והודה לו בשעורים נחלקו תנאים[12]: רבן גמליאל מחייב, וחכמים פוטרים. הדעה המקובלת היא שרבן גמליאל חולק על הכלל שנדרשת הודאה ממין הטענה[13]. ברם, מהקשר המשנה משתמע שאף הוא מודה לכלל זה, וחייב בשעורים משום שהחשיב את החטים והשעורים כאותו מין לעניין זה, מאחר ששניהם מין תבואה[14].

"הילך"עריכה

כאשר המודה במקצת מוסר מיד את החלק שהוא מודה בו לידי התובע, נחלקו הדעות האם דינו כמודה במקצת[15]. דעת רבי חייא שאף זהו מודה במקצת, והעובדה שמסר מיד את החלק שהודה בו איננה משנה את דינו. לעומת זאת רב ששת פוטר את הנתבע מלהישבע, מפני שכאשר הוא מוסר מיד את מה שהודה בו נמצא שחלק זה לא נזקק כלל להליך של תביעה והתדיינות בבית הדין, והדיון מתמקד רק במה שלא מסר לידי התובע, ובזה הרי הוא כופר בכל.

להלכה התקבלה הדעה ש"הילך" פטור[16]. בהגדרה המדויקת של "הילך" נחלקו הדעות: לדעת רש"י מדובר במקרה שהנתבע מודה בחוב ואף אומר שלא השתמש כלל בכסף ההלוואה, והוא שמור אצלו. לדעת רוב הראשונים, אין זה משנה האם הנתבע השתמש בכספי ההלוואה או לא, אלא "הילך" הוא שכעת יש בידי הנתבע כסף, בעודנו עומד בפני בית הדין, והוא מוכן להשיבו לתובע לאלתר[17] בפקדון הכל מודים שאין צורך שהחפץ יהיה כעת מוכן בידי הנתבע להשיבו לאלתר, ודי בכך שיאמר שהחפץ שמור אצלו וממתין לבעליו על מנת שייחשב "הילך" הפוטרו משבועה[18].

כשעדים מעידים על מקצת הטענהעריכה

כאשר הנתבע כופר בכל הטענה ועדים מאשרים את מקצתה (אך לא מכחישים את טענת התובע לגבי שאר התביעה), התובע זכאי לקבל את החלק שאותו אישרו העדים. לגבי שאר תביעתו, נחלקו בגמרא[19] האם הדבר שקול כמודה במקצת, ולפיכך הנתבע ישבע על מנת להיפטר משארית התשלום, או שדינו ככופר הכל: מצד אחד עדותם של עדים היא הראיה החזקה ביותר, העדיפה על פני הודאת בעל הדין. מאידך, מאחר שהוכח שהנתבע שקרן ואף מעיז לכפור בכל התביעה, אין ערך לשבועתו ואף עדיף שלא להשביעו, מחשש שישבע לשקר[20]. הלכה שדינו כמודה במקצת[21].

הנוהג בימינועריכה

בימינו אין נוהגים להשביע. הבאים להתדיין בפני בית דין רבני חותמים מראש על הסכם לפיו הם מסמיכים את בית הדין להציע פשרה ביניהם, וכאשר בית הדין מחליט שעל פי דין התורה היה כאן צורך בשבועת מודה במקצת - הוא מציע פשרה בין הצדדים שבה יינתן משקל לעובדה שנדרשה כאן שבועה. מקובל במקרה זה שהפשרה תהיה על מחצית התביעה (בניגוד לשבועת היסת, שבה הפשרה המקובלת היא שליש התביעה בלבד)[22]. עם זאת, גובה הפשרה נקבע גם על פי התרשמות בית הדין מאמיתות הטענות, למרות שאין בידו ראיות מכריעות לכאן או לכאן[23].

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"א, עמוד ב'
  2. ^ ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק י'
  3. ^ מלבי"ם משפטים אות קנ.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ק"ו, עמוד ב'
  5. ^ תוספות בבבא קמא שם ד"ה עירוב
  6. ^ מסכת בבא קמא, דף ק"ז, עמוד א'.
  7. ^ במה דברים אמורים? אם טען שלא היו דברים מעולם. אם הוא מודה שהיה פקדון בידו, אבל טוען שאיננו אשם באובדנו (טענת "נאנסו"), חייב להישבע אפילו אם לא הודה במקצת; ובנקודה זו חולקת הדעה הבאה, שסוברת ש"כי הוא זה" נאמר גם בפקדון, ואם כן גם הטוען "נאנסו" אינו נשבע אלא אם כן הודה במקצת (שיטת ריב"א בתוספות בבבא קמא שם ד"ה עירוב, וזוהי הדעה המקובלת בראשונים).
  8. ^ מסכת שבועות, פרק ו', משנה א'.
  9. ^ זוהי ההלכה, אם כי הדבר שנוי במחלוקת אמוראים במסכת שבועות, דף ל"ט, עמוד ב', האם סך כל התביעה שתי כסף או סך הכפירה שתי כסף
  10. ^ שמות שם.
  11. ^ מסכת שבועות פרק ו משנה א.
  12. ^ משנה ג שם.
  13. ^ בבא מציעא ה, א, שם ק, ב.
  14. ^ רבי מנחם המאירי שבועות לח, ב.
  15. ^ מסכת בבא מציעא ד, א.
  16. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"ז, סעיף א'
  17. ^ כך פסק בשולחן ערוך שם.
  18. ^ ש"ך שם סעיף קטן ג
  19. ^ בבא מציעא ג-ה.
  20. ^ רש"י בבא מציעא ג, ב ד"ה דליכא
  21. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ה, סעיף ד'
  22. ^ פסקי דין ירושלים, חלק ג עמ' סח
  23. ^ שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן קלג