ויקיפדיה

מחלקת הדואר של ארצות הברית

מחלקת הדואר של ארצות הברית (באנגלית: United States Post Office Department,‏ USPOD, נודעה גם כ"משרד הדואר" - Post Office, או "דואר ארצות הברית" - U.S. Mail) הייתה קודמתו של שירות הדואר של ארצות הברית, בצורה של מחלקה בקבינט של ארצות הברית, באופן רשמי מ-1872 ועד 1971. בראש מחלקת הדואר עמד המנהל הכללי של דואר ארצות הברית, שהיה במעמד חבר קבינט.

מחלקת הדואר של ארצות הברית
United States Post Office Department
בניין מחלקת הדואר של ארצות הברית בוושינגטון די. סי.
בניין מחלקת הדואר של ארצות הברית בוושינגטון די. סי.
חותם מחלקת הדואר של ארצות הברית
מידע כללי
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום שיפוט ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
תאריך הקמה 20 בפברואר 1792
סוכנות קודמת הדואר המלכותי הבריטי
תאריך פירוק 1 ביולי 1971
סוכנות מחליפה שירות הדואר של ארצות הברית
ממשלה הקבינט של ארצות הברית
מנכ"ל המנהל הכללי של דואר ארצות הברית
מטה מרכזי וושינגטון די. סי.
שמות קודמים משרד הדואר
דואר ארצות הברית
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המחלקה הוקמה מתוקף חקיקתו של "חוק שירות הדואר" (Postal Service Act), שנחתם על ידי נשיא ארצות הברית, ג'ורג' וושינגטון ב-20 בפברואר 1792. המנהל הכללי של הדואר שכיהן בתפקיד בשנים 1823–1829, ג'ון מקלין, היה הראשון שקרא למחלקה בשמה המלא, מחלקת הדואר" ולא רק "משרד הדואר". המחלקה קיבלה שדרוג במעמדה ב-1829, כאשר הזמין הנשיא אנדרו ג'קסון את המנהל הכללי של הדואר בממשלו, ויליאם ברי, לשבת בקבינט שלו.[1] חוק הדואר של 1872 (Post Office Act (1872)) העניק למשרד הדואר מעמד של מחלקה בקבינט.[2]

במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, בשנים 1861–1865, נוהלו שירותי הדואר בקונפדרציית המדינות של אמריקה ("הקונפדרציה", מדינות הדרום) על ידי מחלקת הדואר של "קונפדרציית המדינות של אמריקה" (Confederate States of America Post-office Department), שבראשה עמד המנהל הכללי של דואר הקונפדרציה, ג'ון רייגן.

חוק הארגון מחדש של הדואר (Postal Reorganization Act) נחתם ב-12 באוגוסט 1970 על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון. על פי חוק זה הוחלפה ב-1 ביולי 1971 מחלקת הדואר, שכאמור הייתה מחלקה בקבינט, בשירות הדואר של ארצות הברית שהוא סוכנות עצמאית של הממשל. התפקיד הרגולטורי של המחלקה הועבר באותה עת לוועדת פיקוח הדואר (Postal Regulatory Commission).

היסטוריה

עריכה

התקופה הקולוניאלית

עריכה

בשנים הראשונות לקיומן של שלוש עשרה המושבות נעשו ניסיונות רבים להקים שירות דואר. ניסיונות ראשונים אלו היו בקנה מידה קטן, ובדרך כלל הייתה מעורבת בכך כל אחת מהמושבות באופן עצמאי. מושבת מפרץ מסצ'וסטס למשל, הקימה משרד בבוסטון בו יכול היה כל אדם לשלוח דואר לאנגליה. ניסיונות נוספים התמקדו בשירות דואר בין שתיים מבין המושבות הגדולות ביותר, מסצ'וסטס ווירג'יניה, אך השירותים היו מוגבלים בהיקפם ובמשך שנים רבות הופסקו. לדוגמה, כבר ב-1639 פעלו בבוסטון נתיבי דואר עצמאיים בלתי רשמיים, וב-1672 החל לפעול שירות דואר בין בוסטון לבין ניו יורק.

ב-1691 הוקם ארגון דואר מרכזי במושבות, כאשר קיבל תומאס ניל (אנ') זיכיון ל-21 שנים מהכתר האנגלי למתן שירות דואר בצפון אמריקה. ב-17 בפברואר אותה שנה הוענק לו מכתב הרשאה בחתימת שני המלכים ויליאם השלישי ומרי השנייה, וייפו את כוחו:

להקים, להסדיר ולייסד בתחומי החלקים העיקריים של המושבות והאחוזות של הוד מלכותם באמריקה, משרד או משרדים לקבלה והפצה של מכתבים וחבילות ולקבל, לשלוח ולהעביר את אותם דברים על פי תעריפים וסכומי כסף כפי שהמתיישבים יסכימו לשלם, ולהחזיק ולהנות מזיכיון זה לתקופה של עשרים ואחת שנים.[3]

מכתב ההרשאה כלל זכות בלעדית להנהיג ולגבות מס רשמי על מסמכים מסוג זה. המס בוטל שנה לאחר מכן. ניל מינה את מושל ניו ג'רזי, אנדרו המילטון (אנ'), כסגן המנהל הכללי של הדואר. שירות הדואר הראשון באמריקה החל לפעול בפברואר 1692. תעריפי הדואר נקבעו ואושרו, וננקטו אמצעים להקמת משרד דואר בכל יישוב בווירג'יניה. עד מהרה העבירו גם מסצ'וסטס ומושבות נוספות חוקי דואר ומערך בלתי מושלם של משרדי דואר הוקם. הזיכיון של ניל פקע ב-1710, כאשר הרחיב הפרלמנט של הממלכה המאוחדת את מערכת הדואר הבריטית אל המושבות. המשרד הראשי של מערכת זו שכן בניו יורק, שם הועברו מכתבים בצורה סדירה אל מעבר לאוקיינוס האטלנטי.

המהפכה האמריקאית

עריכה

לפני פרוץ המהפכה האמריקאית, התקיימה תכתובת עסקית או ממשלתית מועטת בין המושבות. רוב הדואר נשלח הלוך ושוב לבתי עסק ומשרדי ממשלה בלונדון. המהפכה האמריקאית הפכה את פילדלפיה, מקום מושבו של הקונגרס הקונטיננטלי, למרכז המידע של האומה החדשה. חדשות, חוקים חדשים, מידע פוליטי, ופקודות צבאיות, נפוצו ברמת דחיפות שלא הייתה קיימת קודם לכן, וקיומה של מערכת דואר הייתה חיונית. העיתונים לקחו את ההובלה, ודחפו להעברת חקיקה בנוגע לדואר שתאפשר להם להגיע למינוייהם בעלות נמוכה מאוד, וכן תאפשר חילופי מידע בין העיתונים בשלוש עשרה המושבות. תוך כדי סגירת הדואר האימפריאלי בשנים 1774–1775, שבסיסו היה בלונדון, חברו מדפיסים וסוחרים יחד עם ההנהגה הפוליטית החדשה, ויצרו מערכת דואר חדשה.[4] "משרד הדואר של ארצות הברית" (United States Post Office - USPO) הוקם ב-26 ביולי 1775 על פי צו של הקונגרס הקונטיננטלי השני ובראשו הועמד בנג'מין פרנקלין.

לאחר המהפכה

עריכה

מחלקת הדואר של ארצות הברית הוקמה באופן רשמי ב-1792. הקמתה התבססה על הסמכות שניתנה לקונגרס בפרק 1 לחוקת ארצות הברית "להקים סניפי דואר ודרכים למען הדואר". החוק משנת 1792 קבע את הקמתה של רשת דואר בפריסה רחבה, וניתן שירות בעלות נמוכה לבעלי עיתונים. החוק הבטיח את החיסיון של התכתובות האישיות, וסיפק לכל הארץ גישה בעלות נמוכה למידע על עיניני ציבוריים, ומיסד את הזכות לפרטיות.[5]

רופוס איסטון מונה על ידי תומאס ג'פרסון כמנהל הדואר של סנט לואיס בהמלצתו של המנהל הכללי של הדואר גדעון גריינג'ר. איסטון היה זה שבנה את משרד הדואר הראשון ממערב לנהר המיסיסיפי. באותה עת הוא מונה על ידי הנשיא ג'פרסון כשופט של טריטוריית לואיזיאנה, הטריטוריה הגדולה ביותר בצפון אמריקה. ברוס אדמסון כתב: "לצד בנג'מין פרנקלין, רופוס איסטון היה אחד האנשים הרבגוניים ביותר בהיסטוריה של הדואר בארצות הברית".

כדי להתגבר על מרחקים ארוכים, עשה הדואר שימוש במערכת של מרכזי מיון, כשוושינגטון הייתה למרכז המיון הראשי. ב-1869 כבר היו 27,000 משרדי דואר ברחבי ארצות הברית והמיון בוצע בקרונות רכבת מיוחדים במהלך הנסיעה. מערכת של שליחת כספים בדואר החלה ב-1864 ושנה קודם לכן החלה שליחת דואר בתוך הערים הגדולות.

המאה ה-19

עריכה
 
בולי הדואר הראשונים של ארצות הברית משנת 1847. הבול בעריך של 5 סנט, עם דיוקנו של בנג'מין פרנקלין, שימש למשלוח מכתבים במשקל של אונקיה אחת (28 גרם), שיעדם היה עד 300 מילים (483 קילומטרים). הבול בעריך של 10 סנט, עם דיוקנו של ג'ורג' וושינגטון, שימש למשלוח מכתבים שמשקלם היה מעל אונקיה אחת ויעדם היה רחוק מ-300 מילים.

מערכת הדואר הייתה בעלת חשיבות מכרעת בהתרחבות הלאומית. היא אפשרה את ההתרחבות מערבה באמצעות יצירת מערכת תקשורת זולה, מהירה ונוחה. מכתבים מהמתיישבים הראשונים סיפקו מידע וסייעו לעודד הגירה הולכת וגוברת אל המערב, סייעו למשפחות המפוצלות לשמור על קשר, סייעו ליזמים במציאת הזדמנויות עסקיות ואיפשרו יחסים מסחריים סדירים בין הסוחרים במערב לבין עמיתיהם ובתי החרושת במזרח. שירות הדואר סייע גם להרחבת השליטה של הצבא ברוב שטחי המערב. ההפצה הנרחבת של העיתונים באמצעות הדואר אפשרה תיאום בין פוליטיקאים ממדינות שונות. שירות הדואר סייע לשלב את האזורים המבוססים עם הספר, ליצור רוח לאומית ולספק תשתיות חיוניות.

במאה ה-19 היה משרד הדואר מקור מרכזי לפטרונות הממשל הפדרלי. קבלת משרת ניהול דואר הייתה גמול לפוליטיקאים מקומיים, לעיתים עורכים של עיתונים מפלגתיים. כשלושה רבעים מבין העובדים האזרחיים של הממשל הפדרלי עבדו במחלקת הדואר. ב-1816 הועסקו בו 3,341 עובדים וב-1841 14,290 עובדים. כמות הדואר גדלה במהירות רבה יותר בהשוואה לגידול באוכלוסייה. ב-1790 טיפל הדואר ב-100 מכתבים ו-200 עיתונים מדי שנה לכל 1,000 תושבים לבנים; ב-1840 טופלו 2,900 מכתבים ו-2,700 עיתונים בשנה לכל 1,000 תושבים לבנים.[6]

בתקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון התרחבה מחלקת הדואר. במקביל נוצרו קשיים בשל המחסור בכוח אדם ובאמצעי תחבורה. עובדי הדואר באותה תקופה היו עדיין כפופים למערכת של פטרונות, שלפיה תומכים נאמנים של הפוליטיקאים מונו למשרות בדואר ובגופים אחרים של הממשלה כגמול לנאמנותם. לאלו שמונו באופן זה היה לעיתים נדירות ניסיון מוקדם בעבודת הדואר. מערכת פטרונות פוליטית זו הופסקה ב-1883 עם העברתו של חוק פנדלטון לרפורמה בשירות האזרחי (Pendleton Civil Service Reform Act).

ב-1823, עשר שנים לאחר שהחל הדואר לעשות שימוש באוניות קיטור כדי לשאת משלוחי דואר בין ערים שאליהן לא הובילו דרכים, הוכרזו הנהרות כנתיבי דואר.[7] השימוש ברכבות להעברת דואר החל ב-1832, בתחילה בקו יחיד בפנסילבניה.[8] כל מסילות הברזל ברחבי ארצות הברית הוגדרו כנתיבי דואר, לאחר העברת החוק המתאים ב-7 ביולי 1838. לאחר מכן התרחב במהירות השימוש ברכבות לטובת שירות הדואר.

ב-3 במרץ 1847 העביר הקונגרס חוק להנפקת בולי דואר, ומיד חתם המנהל הכללי של הדואר על חוזה עם חברת החריטה "ראודון, רייט, האטץ' ואדסון" מניו יורק. הנפקת הבולים הראשונה בארצות הברית נמכרה ב-1 ביולי 1847 בניו יורק. ביום המחרת התקבלו בבוסטון מכתבים שנשאו את הבולים האלו וכמה ימים לאחר מכן בערים נוספות. בול בעריך של 5 סנט שימש למשלוח מכתב שמשקלו היה פחות מאונקיה אחת (28 גרם) ושהמרחק ליעדו היה פחות מ-300 מילים (483 קילומטרים). בול בעריך של 10 סנט שימש למשלוח מכתב ליעדים שהמרחק אליהם היה יותר מ-300 מיילים, או שמשקלם היה כפול ממשקל המכתבים שנשלחו עבור בול בעריך של 5 סנט.

ב-1847 חתמה חברת ספינות הקיטור של דואר ארצות הברית (U.S. Mail Steamship Company) חוזה שאפשר לה לשאת את דברי הדואר של ארצות הברית בהפלגות שיצאו מניו יורק, ועצרו בניו אורלינס, הוואנה ומצר פנמה, כשיעדם הסופי היה קליפורניה. באותה שנה, החברה הפסיפית של ספינות הקיטור לדואר (Pacific Mail Steamship Company) רכשה את הזכות להעביר דואר על פי חוזה עם ממשלת ארצות הברית ממצר פנמה לקליפורניה. ב-1855 השלים ויליאם הנרי אספינוול (אנ') את סלילתה של מסילת הברזל של פנמה, וכך קושרו שני צדי המצר. באופן זה קוצר משך הנסיעה לדואר, נוסעים וסחורות לקליפורניה לשלושה שבועות. נתיב זה המשיך להיות חשוב עד להשלמת סלילתה של מסילת הברזל הטרנס-יבשתית (First Transcontinental Railroad) ב-1869. חברות הרכבת הרחיבו באופן משמעותי את שירות הדואר לאחר 1862 ובאותה שנה נפתח שרות דואר הרכבות (Railway Mail Service).[8][9]

עד מהרה עוצבו קרונות רכבת שנועדו למיון וחלוקה של דואר במהלך הנסיעה.[8] עובדי שירות דואר הרכבות היו ממיינים את דואר במהלך הנסיעה והם היו לעובדי הדואר המיומנים ביותר בשירות הדואר. עליהם היה להפריד את הדואר במהירות לתאים שהיו מיועדים ליעדים הסופיים של המכתבים, להספיק לסיים את המלאכה עד להגעת הרכבת לאותו יעד, ולעמוד בקצב של מיון 600 מכתבים בשעה. על העובדים בוצעה בקרה שוטפת לבדיקת דיוק עבודתם ומהירותה.[10]

שירות דואר החבילות החל לפעול עם פתיחתו באופן סדיר בין ארצות הברית לארצות זרות ב-1887. באותה שנה הקימו דואר ארצות הברית ודואר קנדה שירות חבילות בין שתי הארצות. בדצמבר 1888 נחתם הסכם דואר בין ממלכת הוואי (שהייתה אז עצמאית) לבין ארצות הברית והשירות החל לפעול ב-1889. שירות דואר החבילות בין ארצות הברית לבין ארצות אחרות התרחב עם חתימת אמנות והסכמי דואר. בעוד שהדואר הסכים להעביר חבילות שנשלחו במסגרת ההסכמים עם איגוד הדואר העולמי לתוככי הארץ, עברו 25 שנים נוספות עד שיוקם שירות פנים למשלוחי חבילות.[11]

המאה ה-20

עריכה
 
שרלוט מאי פירסטטורף, הילדה שנשלחה כחבילה מהוריה לסבה וסבתה. מחיר הבולים שהוצמדו למעילה של שרלוט, 53 סנט, היה נמוך בהרבה ממחיר כרטיס רכבת. שרלוט בילתה את הנסיעה בקרון הדואר ונמסרה לסבה וסבתה על ידי פקיד הדואר המקומי. לאחר מקרה זה נאסר לשלוח בני אדם כחבילות.
 
סניף הבנק בוורנל, יוטה, ש-80,000 הלבנים ששמשו לבנייתו נשלחו כחבילות, שכן תעריף החבילות היה נמוך בהרבה בהובלה רגילה. לאחר משלוח זה, הוטלה מגבלה על כמות החבילות שכל אדם יכול לשלוח בכל יום.

פתיחת שירות הדואר לאזורים החקלאיים המבודדים (Rural Free Delivery) ב-1896,[א] ופתיחתו של שירות דואר החבילות הפנימי על ידי המנהל הכללי של הדואר פרנק היצ'קוק ב-1913, הגדיל באופן משמעותי את נפח הדואר שנשלח ברחבי ארצות הברית ודחף לפיתוח מערכות העברות דואר יעילות יותר. רבים מתושבי האזורים החקלאיים המרוחקים ניצלו את האפשרות של קבלת חבילות בתעריפים נמוכים כדי להזמין מוצרים וסחורות מאנשי עסקים שישבו במקומות מרוחקים מהם מאות מיילים.[12] החל מהעשור השני של המאה ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה ה-20, רבים מתלמידי הקולג'ים ואנשים אחרים השתמשו בשירות דואר החבילות להעביר לבתיהם כביסה, שכן דמי המשלוח היו זולים יותר בהשוואה לעלות מסירת הכביסה במקום מגוריהם.[13]

לאחר שהילדה שרלוט מאי פירסטורף (אנ') נשלחה בדואר על ידי הוריה לסבה וסבתה באיידהו ב-1914, נאסר משלוח בני אדם בדואר.[ב][14] ב-1914 קבע הדואר מגבלה של 200 פאונד (90 קילוגרם) לאדם ליום לשליחת חבילות, לאחר שהיזם העסקי, ו. ה. קולטהרפ, עשה שימוש בתעריפי שליחת החבילות הנמוכים כדי לשלוח יותר מ-80,000 לבנים לאתר בנייה של סניף בנק בוורנל, יוטה. אורך נתיב המשלוח היה 407 מיילים (655 קילומטרים) והלבנים הועברו ברכבת ובעגלות רתומות לסוסים.[15]

פתיחת שירות החבילות הוביל לצמיחת העסקים ששיווקו את מוצריהם בדואר, וכך התרחבה נגישותם של תושבי האזורים הכפריים למוצרים שקודם לכן היו זמינים עבורם רק בחנויות המקומיות.

ב-1924 מנה כוח האדם של מחלקת הדואר של ארצות הברית כמעט 350,000 עובדים, והוא היה אחד הארגונים הגדולים ביותר בארצות הברית.[16]

מערכת החסכונות של דואר ארצות הברית

עריכה

החל מ-1 בינואר 1911 ועד 1 ביולי 1967 הפעילה מחלקת הדואר של ארצות הברית את "מערכת החסכונות של דואר ארצות הברית" (United States Postal Savings System). המערכת הוקמה על פי חוק שחוקק הקונגרס ביוני 1910. מטרת החקיקה הייתה להפסיק את נוהג שמירת הכספים בבתים, למשוך את המהגרים לארצות הברית לחסוך את כספיהם כפי שהיו מורגלים בארצות מוצאם, לספק אפשרויות לפיקדונות בטוחים לאנשים שאיבדו את האמון בבנקים, ולספק אפשרויות נוחות יותר לפיקדונות לאנשים ממעמד העובדים.

הריבית על פקדונות בבנקים שהייתה נהוגה הייתה בשיעור של 2.5% ואילו הריבית ששילם הדואר היה בשיעור 2%. ההפרש של מחצית האחוז נועד לכיסוי ההוצאות של המערכת. למפקידים הונפקו תעודות חיסכון להוכחת הפיקדון. בתחילה היו המפקידים מוגבלים להפקיד עד לייתרה של 500 דולר, שהועלתה ל-1,000 ב-1916 ול-2,500 דולר ב-1918. הסכום המינימלי להפקדה היה דולר אחד. כדי לחסוך סכומים קטנים יותר להפקדה, יכלו הלקוחות לרכוש כרטיסי חיסכון בערך של 10 סנט ובולי חיסכון כדי למלא את הכרטיסים. הכרטיסים הללו יכלו לשמש לפתיחת חשבון או להפקדה בו, יחד עם בולים שהוספו להם בסכום של דולר אחד או יותר, או שניתן היה לפדותם במזומן. בשיאה ב-1947, היו מופקדים במערכת כמעט 3.4 מיליארד דולר, ומספר המפקידים הגיע ליותר מ-4 מיליון.[17]

דואר אוויר

עריכה
 
פתיחת שירות דואר האוויר של מחלקת הדואר, 1918

ב-12 באוגוסט 1918 החלה מחלקת הדואר להפעיל שירות דואר אוויר באמצעות שירות האוויר של צבא ארצות הברית. עוזר המנהל הכללי של הדואר, אוטו פרגר, מינה את בנג'מין ב. ליפסנר לעמוד בראש שירות דואר האוויר האזרחי. אחת מפעולותיו הראשונות של ליפסנר הייתה לשכור ארבעה טייסים, שלזכות כל אחד מהם עמדו אלף שעות טיסה. השכר ששולם לכל אחד מהם עמד על 4,000 דולר (75,000 דולר ב-2020).[18] מחלקת הדואר עשתה שימוש במטוסים דו-כנפיים Standard JR-1B שהותאמו במיוחד לשאת דואר כשבאותה עת עדיין התנהלה מלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה הופעלו בעיקר מטוסים מעודפי המלחמה מדגם דה הבילנד DH.4.[19]

בשנת 1918 שכרה המחלקה 36 טייסים נוספים. בשנה הראשונה לקיומו השלים שירות דואר האוויר 1,208 טיסות שב-90 מתוכן בוצעו נחיתות חירום, שמתוכן 53 אירעו עקב תנאי מזג אוויר קשים ו-37 עקב כשלים במנועי המטוסים. עד 1920 כבר העביר שירות דואר האוורי 49 מיליון מכתבים.[19] דואר האוויר הפנים ארצי כשירות מיוחד בוטל ב-1975 וכשירות דואר בינלאומי הוא בוטל ב-1995, כאשר החל שירות הדואר להעביר דואר אוויר כדבר שבשגרה.

מחלקת הדואר של ארצות הברית הייתה אחת ממחלקות הממשל הראשונות שהחלה לפקח על חומר פורנוגרפי. ב-1873 כאשר העביר הקונגרס חוק בנושא, נאסר לשלוח דרך הדואר כל חומר שנחשב לחומר תועבה או חומר שנחשב לפוגע במוסר, או שקידם הפלות מלאכותיות, או אמצעי מניעה, או צריכת אלכוהול.[20]

משלוחי הזהב לפורט נוקס

עריכה
  ערך מורחב – פורט נוקס
 
משאית של מחלקת הדואר עמוסה במטילי זהב יוצאת ממבדקת הזהב בניו יורק בדרכה למאגר הזהב בפורט נוקס, 1941.

דואר ארצות הברית פיקח על העברת זהב ממבדקת הזהב בניו יורק ומהמטבעה בפילדלפיה לבניין אוצר המטילים של ארצות הברית בפורט נוקס. גל המשלוחים הראשון החל בתדירות של פעמיים בשבוע מה-11 בינואר ועד 17 ביוני 1937. הזהב הועבר מניו יורק ומפילדלפיה באמצעות רכבות של הדואר בליווי משטרתי. בקרונות הרכבת המשוריינים התלוו לעובדי הדואר חיילים, סוכני השירות החשאי ושומרי המטבעה.[21] בנוסף הופעלו רכבות דמי לפיתיון לשודדים פוטנציאליים. הזהב הועבר מהרכבות למשאיות של הצבא תחת אבטחה של חיילים חמושים בפגזים חודרי שריון ומקלעים. המשאיות אובטחו על ידי כלי רכב משוריינים של רגימנט הפרשים הראשון עד לפורט נוקס. מחלקת הדואר חייבה את מחלקת האוצר על פי משקל הזהב והתיבות שבו הוא אוחסן בתעריף דואר מדרגה רביעית, בנוסף לדמי ביטוח.[21] במבצע זה הועבר לפורט נוקס זהב במשקל כולל של 157.82 אונקיות טרוי (4,909 טונות). המבצע ארך חמישה חודשים והוא הצריך שימוש ב-39 רכבות שכללו 215 קורונות. ב-5 במרץ 1941 הודיע מזכיר האוצר הנרי מורגנטאו על השלמתו של מבצע משלוחים נוסף בו הועברו 258.74 מיליון אונקיות טרוי נוספים (8,048 טונות) של זהב מניו יורק לפורט נוקס. משלוח זה החל ביולי 1940, נמשך שבעה חודשים והצריך שימוש ב-45 רכבות שכללו 337 קרונות.

שביתת הדואר של 1970

עריכה

ב-18 במרץ 1970 פתחו עובדי הדואר בניו יורק, שלא היו שבעי רצון משכרם הנמוך ומתנאי העבודה הקשים שלהם, וזכו לעידוד מהתנועה לזכויות האזרח, בשביתה שכוונה נגד ממשלת ארצות הברית. בתחילה היו מעורבים בשביתה רק עובדים מניו יורק, אך בסופו של דבר תמכו בה יותר מ-200,000 עובדי מחלקת הדואר בכל רחבי ארצות הברית.[22] אף על פי שהשביתה הסתיימה ללא ויתורים מצד הממשל הפדרלי, היא אפשרה לאיגודים המקצועיים של הדואר ולממשלה לדון על חוזה שבו קיבלו האיגודים כמעט את כל דרישותיהם, כולל חתימה על חוק הארגון מחדש של הדואר (Postal Reorganization Act) על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-12 באוגוסט 1970. החוק החליף את מחלקת הדואר, שהייתה מחלקה בקבינט, בסוכנות פדרלית חדשה, שירות הדואר של ארצות הברית.[23] החוק נכנס לתוקפו ב-1 ביולי 1971.

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא מחלקת הדואר של ארצות הברית בוויקישיתוף

ביאורים

עריכה
  1. ^ עד אז, אנשים שהתגוררו בחוות מרוחקות היו מחויבים להגיע לסניף דואר בעיירה הקרובה כדי לאסוף את דברי הדואר שלהם, או לשלם לשליח מקומי שיאסוף את דברי הדואר עבורם.
  2. ^ הוריה של הילדה לא מצאו בתקנות הדואר שום סעיף האוסר על העברת בני אדם, ומשקלה של שרלוט היה 48 פאונד וחצי, פחות מהמגבלה המרבית של 50 הפאונד למשלוח חבילה. מחיר הבולים שהוצמדו למעילה של הילדה, 53 סנט, היה נמוך בהרבה ממחיר כרטיס הנסיעה הרגיל ברכבת. שרלוט בילתה את הנסיעה בקרון הדואר והועברה לסבה וסבתה על ידי פקיד הדואר המקומי.

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ "The United States Postal Service: An American History 1775 – 2002". United States Postal Service. September 2003. Archived from the original on October 30, 2004.
  2. ^ "Indexes to Rosters of Railway Postal Clerks, ca. 1883 - ca. 1902". National Archives and Records Administration.
  3. ^ Huebner, Francis C. (1906). "Our Postal System". Records of the Columbia Historical Society, Washington, D.C. 9: 126–174.
  4. ^ Joseph M. Adelman, "'A Constitutional Conveyance of Intelligence, Public and Private': The Post Office, the Business of Printing, and the American Revolution," Enterprise & Society (2010) 11#4 pp 709–752.
  5. ^ Richard John, "How the Post Office Made America," New York Times Feb 8, 2013
  6. ^ Reviewing the evolution of the United States Postal Service, The Herald-Dispatch, Feb 20, 2015
  7. ^ "Steamboat Subjects on United States Postage Stamps – Who We Are – USPS". United States Postal Service.
  8. ^ 1 2 3 "National Postal Museum". SI. Archived from the original on June 22, 2008
  9. ^ Hugh Earnhart, Farm and Dairy, April 30, 2020
  10. ^ "National Postal Museum". Postalmuseum.si.edu. Archived from the original on May 26, 2008.
  11. ^ "Parcel Post: Delivery of Dreams: Introduction". Smithsonian Institution Libraries. 2004.
  12. ^ "Parcel Post: Delivery of Dreams". Sil.si.edu.
  13. ^ Heidelbaugh, Lynn (September 2007). "Laundry Box". National Postal Museum, The Smithsonian. Archived from the original on September 14, 2012.
  14. ^ Precious Packages—America's Parcel Post Service - Smithsonian Institution.
  15. ^ Servies, Tony (11 July 2008). "The Bank That Was Sent Through the Post Office". stampsofdistinction.com. Archived from the original on 2012-04-28.
  16. ^ Treasury and Post Office Departments Appropriation Bill, 1925: Hearings Before the United States Senate Committee on Appropriations, Sixty-Eighth Congress, First Session, on Feb. 12, 14, 15, 18, 19, 21, 1924, United States. Congress. Senate. Committee on Appropriations, U.S. Government Printing Office, 1924, p. 90.
  17. ^ ""Postal Savings System" by HISTORIAN, UNITED STATES POSTAL SERVICE, JULY 2008"
  18. ^ Calculate the value of $4,000 in 1918
  19. ^ 1 2 "The Post Office Flies The Mail". U.S. Centennial of Flight Commission. Archived from the original on 2012-01-06.
  20. ^ "Comstock Law of (1873)". Law.jrank.org.
  21. ^ 1 2 "Protected Shipments". Smithsonian National Postal Museum. Archived from the original on 1 August 2018.
  22. ^ "The Great 1970 Mail Strike that Stunned the Country". Labor History Articles. American Postal Workers Union. March 2017. Archived from the original on 22 April 2019.
  23. ^ Boyd, Deanna; Chen, Kendra (2019). "Postal Strike and Reorganization: Reinventing the System". The History and Experience of African Americans in America’s Postal Service. National Postal Museum. Archived from the original on 1 August 2018.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מחלקת_הדואר_של_ארצות_הברית&oldid=38598790"