ציבא – הבדלי גרסאות

'''צִיבָא''', [[דמות מקראית]], עבד [[שאול]]. דמותו מופיעה ב[[ספר שמואל]] ב' ,ט', ,ט"ז א'-ד , י"ט כ"ה - ל"א.

נראה שמוצא שמו של ציבא הוא מן הלשון ה[[ארמית]], מהמילה, סיב, שפירושה: לשון ענף. [[משה צבי סגל]] מפרש משורש צ-ב-ה, כלומר - רצה, הזדקק לדבר, או שהשם ציבא הוא קיצור של השם ציביהו.{{הערה|מרדכי צבי סגל, '''ספרי שמואל''', ירושלים ,: קרית ספר, 1987, ע"מ רצב.}} ברשימת היחס של [[שבט בנימין]] ב[[ספר דברי הימים]] א', ח', ט' מופיע השם: צִבְיָא , אך לדעת מיכאל קוכמן חוקר המקרא מדובר במשפחה או קבוצה נבדלת מבני בנימין.{{הערה|מיכאל קוכמן, '''עולם התנ"ך: דברי הימים א'''', תל אביב, דוידזון עתי, 1993, ע"מ 126.}}

הקורא נפגש לראשונה עם דמותו של ציבא בשמואל ב ט. הסיפור המסופר במרכזו של פרק ט' הוא החסד, שעשה [[דוד]] ל[[מפיבשת]] בן [[יהונתן]]. עיקרו של סיפור זה הוא החסד וקיום ההבטחה, שעושה דוד עם הנותרים בבית שאול. דוד מבקש לברר אם יש עוד צאצא לבית שאול על מנת לעשות עימו חסד. לשם כך הוא מזמן אליו את ציבא, עבד שאול. דוד בתגובה קורא למפיבושת ומודיע לו על החסד שיעשה עמו: הוא ישיב לו את הנחלה שירש מפיבושת משאול אביו - וכמסתבר הוחרמה ממנו - וישים אותו בין אוכלי שולחנו. בין מפיבשת וציבא נערו קיים ניגוד. המחבר המקראי מספר כי נכדו של שאול הוא נכה וחסר כל ויש לו ילד אחד, ואילו נערו, ציבא הוא בעל מעמד ורכוש. לציבא חמישה עשר ילדים ולרשותו עומדים עשרים עבדים. דוד מכנה את ציבא 'עבד' או 'נער'. על דרך הניגוד מכונה מפיבשת בפי דוד כ'בן אדוניך'. דוד מצווה על ציבא ועבדיו לעבוד את האדמה אשר למפיבשת. תשובת ציבא מנומסת והיא ביטוי להכנעה: '''וַיֹּאמֶר צִיבָא, אֶל-הַמֶּלֶךְ, כְּכֹל אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת-עַבְדּוֹ, כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ''' .{{הערה|שמואל ב', ט', י"א.}}

דוד שואל את ציבא: וְאַיֵּה בֶּן-אֲדֹנֶיךָ. שאלתו של המלך נועדה לברר את סיבת העדרו של מפיבשת. ציבא עונה כי אדונו נמצא בירושלים והוא מוסיף את הסיבה כך שתצטייר כנאמרה בפי מפיבשת עצמו: כִּי אָמַר, הַיּוֹם יָשִׁיבוּ לִי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֵת מַמְלְכוּת אָבִי. דוד פוסק מבלי לשאול את מפיבשת : הִנֵּה לְךָ, כֹּל אֲשֶׁר לִמְפִיבֹשֶׁת. בתגובה זו בולטת צורת הדיבור המנומסת של ציבא.

יתכן כי סיפור משני זה בצד מרד אבשלום משקף אנטגוניזם , שהיה קיים בקרב [[שבט בנימין]], שבטו של שאול, שאיבד את המלוכה.{{הערה|[[עמוס פריש]], '''הקריעה הגדולה: סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים''', באר שבע, אוניברסיטת בן גוריון, 2013, ע"מ 32-31.}}

בשמואל ב' י"ט, מסופר המעשה מנקודת מבטו של מפיבשת. מפיבשת יורד לקראת דוד. הוא טוען בפני דוד, כי ציבא שיקר. דוד פוסק שוב כי: אַתָּה וְצִיבָא, תַּחְלְקוּ אֶת-הַשָּׂדֶה. [[יוסף בן מתיתיהו]] בספרו [[קדמוניות היהודים]] מתאר את דברי מפיבשת בפירוט רב , ואילו פסיקתו של דוד באה אצל בן מתיתיהו בצורה שונה מן הכתוב במקרא, מפיבשת על פי יוסף בן מתיתיהו מקבל את דברי דוד בהכנעה: 'יהי הכל לציבא דיי שהוחזרה לך המלכות'.{{הערה|יוסף בן מתיתיהו, '''קדמוניות היהודים,''' ירושלים, מוסד ביאליק, 2002, ע"מ 252.}}