פרשת קלפי המיקוח – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ סקריפט החלפות (שנייה, בינלאומי, ביטחו, חזבאללה, מאחר ש, סוגיה) |
|||
שורה 5:
בדיון הנוסף שינה הנשיא ברק את דעתו כפי שעלתה בערעור מן הקצה אל הקצה וקבע כי "ככל שחשובה המטרה של שחרור שבויים ונעדרים, אין בה – במסגרת החוק העומד לדיון בעתירה זו – כדי להכשיר את כל האמצעים. לא ניתן – במצב החוקי שבפנינו – לתקן עוול בעוול" {{הערה|שם עמ' 744 מול האות ד'}}.
==רקע==
עשרה אזרחים לבנונים הוחזקו במעצר מנהלי ממושך מכוח צווים שהוציא שר
==הליכים קודמים==
בשנת 1994 הגישו העצורים הלבנונים ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שאישרה את הארכת מעצרם, הוא הערעור מושא הדיון הנוסף. בשנת 1997 דחה בג"ץ את ערעורם של העצורים בדעת רוב של השופטים א' ברק וי' קדמי כנגד דעת המיעוט של השופטת ד' דורנר. בפסק הדין שניתן בערעור נקבע, כי פדיון שבויים והחזרת נעדרים באים בגדר ביטחון המדינה כמשמעו בחוק המעצרים. עוד נקבע כי בשל חיוניות החזקתם של העצורים לקידום המשא ומתן להחזרתם של השבויים והנעדרים מקרב כוחות
על החלטתו של בג"ץ בערעור, הגישו העצורים עתירה לדיון נוסף, אשר נתקבלה על ידי השופט ש' לוין.{{ש}}
הדיון הנוסף מתמקד בשאלת מעצר מנהלי של אדם, שאין נשקפת ממנו סכנה אישית, כשהטעם היחיד לכך הוא החזקתו כקלף מיקוח לשם ניהול משא ומתן לפדיון שבויים והחזרת נעדרים.
==עובדות==
האזרחים הלבנונים הובאו לישראל, נעצרו בעקבות הרשעתם בהשתייכות לארגוני טרור ומעורבותם בפיגועים נגד כוחות
מהעותרים עצמם לא נשקפה סכנה ישירה לביטחון המדינה, ועילת מעצרם היחידה הייתה החזקתם כקלפי מיקוח לצורך קידום המשא ומתן שהתנהל בין מדינת ישראל לבין [[חזבאללה]] על שחרור שבויים ונעדרים מקרב כוחות
==טענות הצדדים==
===העצורים הלבנונים===
את טענותיהם מעגנים העצורים על 3 מישורים עיקריים:
# פרשנות החוק ותכליתו - חוק המעצרים מאפשר מעצרו של אדם רק כאשר נשקפת ממנו סכנה ישירה
# החזקתם במעצר מנהלי סותרת את הדין הבינלאומי הפומבי.
# אפקטיביות המעצר - לא הוכח שהחזקתם במעצר מנהלי מועילה ומקדמת את המשא ומתן להחזרת השבויים והנעדרים, תקופת מעצרם הממושכת אף מוכיחה היפוכו של דבר. עוד טוענים הם כי אין בידם כל מידע לגבי רון ארד או זיקה להחזקתו בשבי. בכל מקרה קיימים אמצעיים פוגעניים פחות להגשמת מטרת מעצרם.
===המדינה===
# נוכח תכליתו של חוק המעצרים כמענה למצבים קיצוניים וחריגים שאין להם פתרון [[דין פלילי|בדין הפלילי]], ניתן לסטות מעקרון האחריות האישית הדורשת זיקה ישירה בין העצור לבין עילת מעצרו. מאותה סיבה נוסח חוק המעצרים באופן רחב, ויש לפרשו כך שהמונח
# אין איסור [[מקורות המשפט הבינלאומי הפומבי|במשפט
# ערב הדיון בעתירה עומדת ישראל בפתחו של משא ומתן למציאת פתרון מדיני, שחרור העצורים בנקודת זמן זו תותיר את ישראל ללא אמצעי מיקוח בסוגיית החזרת השבויים והנעדרים.
==ההכרעה==
העתירה נתקבלה ברוב דעות של 6 נגד 3 שופטים.{{ש}}
נקבע כי יש לפרש את חוק המעצרים בצמצום. לשר
==נימוקי השופטים==
שופטי ההרכב תמימי דעים ומאשרים את עמדת המדינה, כי בגדרו של
===שופטי הרוב===
===השופט [[אהרון ברק|א' ברק]]===
השופט ברק מוצא בחוק המעצרים תכלית אובייקטיבית כפולה: שמירה על
המעצר המנהלי הנו אמצעי בבחינת ברירת מחדל המיועד למנוע במצבי חירום פגיעה
מתכליתו הכפולה של החוק מתבקשת פרשנות המצמצמת את טווח השתרעותה של סמכותו של שר
גם לולא הסייגים העולים מנוסח חוק המעצרים עצמו, הרי שחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מציב את חירות הפרט כזכות עילאית המהווה את אבן היסוד עליה מושתתות יתר זכויות האדם, ואוסר על נטילת חירותו של אדם בכל אמצעי, לרבות מעצרו{{ש}}
כזכות המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כל דברי החקיקה האחרים כפופים לה. משמעות הדבר כי אין לחוקק חוקים חדשים, שיש בהם כדי לשלול מאדם את חירותו, אלא "בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש..."{{הערה|ס' 8, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס"ח תשנ"ב 150}}. ואילו חוקים שחוקקו קודם לחוק היסוד, אשר לכאורה משוריינים מפני פגיעה בהם{{הערה|ס' 10, חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ס"ח תשנ"ב 150}}, ובכללם חוק המעצרים, יפורשו ככל הניתן לאורו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
את הגנותיו פורש חוק כבוד האדם וחירותו גם על מי שהמדינה מבקשת לעצור במעצר מנהלי.{{ש}}
======איזון בין אינטרס השמירה על
מתח רב נוצר בין שתי תכליותיו של חוק המעצרים: אינטרס השמירה על
חומרת פגיעתו של המעצר המנהלי בזכות האדם לכבודו וחירותו נובעת מהליכי המעצר אשר מבוצע ללא משפט, לעתים קרובות, מטעמי
הנחת הבסיס של האיזון הנדרש היא כי מעצר מנהלי, על אף עצמת פגיעתו בזכות לכבוד ולחירות, הוא אמצעי חיוני כנגד מי שנשקפת ממנו סכנה ישירה
בהחזקתו של אדם כקלף מיקוח הופך העצור לכלי להשגת מטרה שהיא מעבר לשליטתו ולהישג ידו – אין לו היכולת לשלוט על הנסיבות שהביאו למעצרו ולא על אלו שעשויות להוביל לשחרורו.
השופט ברק דוחה את טענת המדינה כי סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מכשיר את החזקתם של האזרחים הלבנונים במעצר המנהלי, שכן עד כמה שמעצרם המנהלי העצורים הלבנונים כקלף מיקוח עשוי לתרום לשמירה על
======הדין הבינלאומי======
לעניין סוגיית החלתו של המשפט הבינלאומי הפומבי מציין השופט ברק את האיסור על החזקת בני ערובה הן לפי
בהקשר זה קובע השופט ברק, ובכך משיב לטענת המדינה לעניין אי תחולתו של המשפט הבינלאומי בנושא הנדון, כי גם אם האיסור הנזכר באמנת ז'נבה בדבר החזקת בני ערובה טרם הוכר כמשפט בינלאומי מנהגי, וחרף אי קליטתה של האמנה נגד לקיחת בני ערובה במשפט הפנים מדינתי, יש לפרש את חוקי המדינה ככל הניתן באופן העולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט הבינלאומי ועם האמנות להן התחייבה מדינת ישראל בחתימה וב[[אמנה (הסכם)|אישרור]].
שורה 59:
====השופט [[שלמה לוין|ש' לוין]]====
מסכים עם השופט ברק ומוסיף על דבריו את סכנת "המדרון החלקלק" – אם תוכשר סמכותו של שר
====השופטת [[דליה דורנר|ד' דורנר]]====
בעוד השופט ברק הסתפק באזכור קצר של המשפט הבינלאומי ונמנע מלהכריע בדבר תחולתן של האמנות מכוח המשפט הבינלאומי המנהגי לגבי אמנת ז'נבה, ומכוח התחייבותה של ישראל בחתימה ובאישרורה של האמנה הבינלאומית נגד לקיחת בני ערובה, השופטת דורנר דנה בנושא זה בהרחבה, ומהתימוכין הנזכרים בפסק דינה {{הערה|שם, ע' 766, פסקאות ד' – ז'}} עולה השקפתה כי סעיפי אמנת ז'נבה בדבר החזקת בני ערובה קיבלו בחלוף השנים מעמד של משפט בינלאומי מנהגי מחייב.
השופטת דורנר מוסיפה על דבריו של השופט ברק את ההבחנה החשובה בין בני ערובה לשבויי מלחמה אשר דינם שונה. להבדיל מהאיסור על החזקת בני ערובה מקרב אזרחיה של מדינת אויב (וככאלה נחשבים בעת הדיון העצורים אשר ריצו זה מכבר את עונשם) מתיר המשפט הבינלאומי מכוח [[אמנת ז'נבה השלישית]] {{הערה|סעיף 118, אמנת ז'נבה בדבר הטיפול בשבויי מלחמה מ- 12 באוגוסט 1949, כ"א 1, ע' 453, 510-511}} החזקת שבויי מלחמה. בהקשר זה מציינת השופטת דורנר כי המדינה לא טוענת כי העצורים הם שבויי מלחמה, היא מבקשת להחזיקם במעצר מנהלי כקלפי מיקוח, כשאין נשקפת מהם מסוכנות אישית על
===שופטי המיעוט===
====השופט [[מישאל חשין|מ' חשין]]====
לגישתו של השופט חשין, בשונה מעמדתה של השופטת דורנר, אף על פי שהמדינה אינה טוענת לכך, יש לדון במעצרם של האזרחים הלבנונים כאילו מוחזקים הם כשבויי מלחמה, שהחזקתם לגיטימית וראויה. השופט חשין תומך יתדותיו בהתניית שחרורם של העצורים בשחרורם של שבויים מקרב כוחות
====השופט [[יעקב קדמי (שופט)|י' קדמי]]====
להשקפתו של השופט קדמי ערך פדיון השבויים הוא ערך ראשון במעלה במדינת ישראל והוא אחד המרכיבים החיוניים לשמירה על
השקפתו זו מובילה את השופט קדמי, בניגוד לשופט ברק, לפירוש המונח "
עוד חולק השופט קדמי על דעת הרוב בהגדירה את העצורים כבני ערובה וקלפי מיקוח, מושגים אלה חוטאים, לגישתו, למציאות, מאחר
השופט קדמי אף תומך בטענת המדינה, כי המשפט הבינלאומי הפומבי בדבר כללי המלחמה נסוג בפני משפט המדינה. בהתחשב בתכליתו של חוק המעצרים להבטיח, בין השאר, את עקרון העל של פדיון שבויים בהיעדר אמצעים אחרים, אין בכוחו של המשפט הבינלאומי לשלול את הסמכות להורות על מעצרם המנהלי של העצורים .
קדמי מוסיף ואומר שאל מול מחויבותה של המדינה לעקרונות הצדק ההומניים יש להציב את מאזני הצדק כשעל הכף האחת מונחת הזכות לחירות ועל הכף
====השופט [[יעקב טירקל|י' טירקל]]====
שורה 81:
==בעקבות פסק הדין==
על החלטה זו הוגשה לבג"ץ עתירה מאת משפחתו של רון ארד {{הערה|בגץ 2967/00 '''בתיה ארד נ' כנסת ישראל''', פ"ד נד (2) 188}}. בעתירה העלתה משפחת ארד 3 טעמים להמשך החזקתם של האזרחים הלבנונים במעצר: (1) כשבויי מלחמה מכוח הוראת אמנת ז'נבה בדבר טיפול בשבויי מלחמה, (2) העמדתם לדין פלילי (3) הכנסת עומדת בפני חקיקתו של חוק שיתיר החזקתם של אנשים במעמדם של העצורים הלבנונים במעצר. בג"ץ דחה את העתירה, אך ציין כי לא יראה בחקיקת חוק שיאפשר כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים מעין עקיפה של פסק הדין.
עוד בעקבות פסה"ד הוגשה עתירתם של [[עבד אל-כרים עובייד]] ו[[מוסטפא דיראני]] {{הערה|עמ"מ 5652/00 '''עובייד ואח' נ' שר הבטחון''', פ"ד נה(4), 913}} לשחרורם מכוח הלכת קלפי המקוח. עובייד ודיראני טענו כי מאחר
חודשיים לאחר מתן פסק הדין הועלתה בכנסת הצעת חוק כליאתם של אנשי כוחות אויב שאינם זכאים למעמד של שבויי מלחמה, ולאחר מספר גלגולי עריכה וניסוחים של הצעת החוק נחקק בשנת 2002 [[חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים]] {{הערה|חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, ס"ח תשס"ב-2002 עמ' 192}}.
שורה 92:
==קישורים חיצוניים==
* [http://elyon1.court.gov.il/files/97/480/070/a09/97070480.a09.HTM דנ"פ 7048/97] פלונים נ' שר
* [http://www.law.idf.il/SIP_STORAGE/files/0/300.pdf עודד מודריק, '''החזקת "מובאים" במעצר מנהלי כ"קלפי מיקוח"''', משפט וצבא 16 (התשס"ג) 813.]
* [http://www.haaretz.co.il/misc/1.1136151 '''דמוקרטיה לא מחזיקה בני אדם כקלפי מיקוח''', יובל יועז, הארץ]
שורה 103:
==הערות שוליים==
{{הערות שוליים}}
[[קטגוריה:פסקי דין]]
|