ההסכם האנגלו-עיראקי (1930) – הבדלי גרסאות

בשנת [[1922]] חתם הנציב הבריטי סיר [[פרסי קוקס]] על [[ההסכם האנגלו-עיראקי (1922)|ההסכם האנגלו-עיראקי]] ולפיו הכירה בריטניה בריבונות עיראק, אך זו, מצידה, הותירה את ניהול יחסי החוץ שלה וכלכלתה לבריטניה. מלכתחילה לא ראו העיראקים את ההסכם בעין יפה, והוא אושרר על ידי הפרלמנט העיראקי בשנת [[1924]].

 

 

ב-[[1930]] נחתם ההסכם החדש. ההסכם ביטל את המנדט, והעניק לעיראק עצמאות מלאה. על פי ההסכם היה על בריטניה לפעול לקבלת עיראק כמדינה עצמאית לחבר הלאומים, והדבר אכן בוצע בשנת [[1932]]. ההסכם כולל ברית צבאית בין עיראק ובין בריטניה, לפיה במקרה של מלחמה תסייענה זו לזו, ומעניק לבריטניה את הזכות להחזיק צבא בבסיס חיל האוויר ב[[חבניה]] ובבסיס בשם אל שועייבה באזור [[בצרה]], וכן להחזיק כוחות צבא במקומות נוספים למשך חמש שנים, ובתמורה תאמן את הצבא העיראקי. כן תעמיד עיראק לרשות הבריטים במקרה מלחמה את השימוש במסילות הברזל, הנמלים, ושדות התעופה. תוקף ההסכם - 25 שנה, והוא נכנס לתוקף ביום בו תתקבל עיראק לחבר הלאומים.{{הערה|י. שמעוני, '''מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית''', הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 190}}{{הערה|[[וינסטון צ'רצ'יל]], '''מלחמת העולם השנייה''', כרך שלישי, "הברית הגדולה" הוצאת עם הספר, 1961, עמ' 220}}

כאשר דן חבר הלאומים בקבלת עיראק כחברה, לא היה די לו בהוראות החוזה, והוא דרש ערבות לשוויון זכויות למיעוטים. לאחר שזו ניתנה, התקבלה עיראק כחברה, בשנת [[1932]] וההסכם נכנס לתקפו.{{הערה|שמעוני, עמ' 190}}

 

 

כאשר פרצה [[מלחמת העולם השנייה]], בעוד ההסכם בתוקף, לא פעלה ממשלת עיראק על פי הוראות ההסכם. היא ניתקה את היחסים עם [[גרמניה הנאצית]], אך לא הכריזה עליה מלחמה. משנכנסה [[איטליה הפאשיסטית]] למלחמה, לא טרחה ממשלת עיראק אף לנתק איתה את היחסים.{{הערה|צ'רצ'יל, עמ' 220}} באפריל [[1941]] עלתה לשלטון ב[[הפיכה]] צבאית ממשלה פרו נאצית בראשות [[רשיד עלי אל-כילאני]]. הממשלה גירשה את העוצר הפרו בריטי [[עבד אל-אילה]], ששלט בשמו של [[פייסל השני, מלך עיראק|המלך פייסל השני]] שהיה פעוט. לאחר מכן דרשה את ביטול ההסכם, ואת סילוק הצבא הבריטי משטחי עיראק. במאי 1941 פרצה [[המלחמה האנגלו-עיראקית]] בה פלשו צבאות בריטניה ובעלות בריתה לשטחי עיראק, הביאו לסילוק אל-כילאני והחזירו את השושלת ההאשמית לשלטון. הבריטים שלטו בעיראק שלטון צבאי, למעשה, במשך יתר ימי המלחמה.